עבודה שבלב

בס"ד

חז"ל אומרים שהתפילה היא עבודה שבלב. קצת מוזר שנאמר עליה עבודה. על איזו עבודה בדיוק מדובר? הרי אני לא סוחב לבנים על הגב, ובטח שלא שקים עם חול. אז בכל זאת איך אפשר להגדיר את התפילה כעבודה?

כשאדם מתפלל לשם מעומק הלב, הוא צריך להכיר את שפלותו, את האפסיות שלו, את העובדה שהוא חסר אונים בלי בורא עולם. העבודה שלי היא להכיר בזה שאני לא יכול בלעדיך אבא! לא יכול בלי מלך מלכי המלכים. כך יוצא שהעבודה היא בעצם על הגאווה. העבודה היא להרפות מהרעיון השגוי ש"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה".

כל העולם שלנו בנוי על צעקה. על הזעקה לקדוש ברוך הוא ומסביר רבי נחמן ש"החיים הופכים כל אדם ללוחם, וכלוחם עליך להצטייד בנשק הטוב ביותר, והנשק הזה הוא התפילה".

החיים מלאים אתגרים לא פשוטים שהופכים אותנו בעל כורחנו ללוחמים, לחיילים במשמר הגבול, בעורף האויב. ביחידות הכי קרביות. ומסביר רבי נחמן שעם השליחות הזאת קיבלנו לידיים שלנו גם אמצעי, קיבלנו נשק, קיבלנו כלי שיעזור לנו להצליח במשימה, האמצעי הזה זה התפילה.

מסופר שיום אחד הגיעה אל הרב פינטו זצ"ל אישה שבתה חלתה מאד, והיא עומדת למות. ביקש ממנה הצדיק להגיע יום למחרת. וכשהגיעה אליו בבוקר, נתן לה הרב בקבוק קטן של מים ואמר לה "תיזהרי שאף טיפה לא תלך לאיבוד, קחי את הבקבוק ותמרחי על גופה של בתך."

לא עברו מספר ימים והבת חזרה לעצמה. התושבים בעיר לא האמינו למשמע אזניהם והלכו לצדיק לבדוק מה היה בבקבוק הזה, באיזו תרופת פלא מדובר. ענה להם הרב פינטו זצ"ל, "אני לא קוסם, ואין לי תרופות פלא. כל אותו הלילה ישבתי והתפללתי בדמעות לשם יתברך שירפא אותה. המים שבבקבוק זה הדמעות שלי".

מהסיפור הזה אפשר ללמוד איך בכוח התפילה ניתן לשנות את הטבע. ניתן לשנות גזרות ל"ע, ניתן לברוא עולם חדש לגמרי. ניתן לשנות את החיים מהקצה אל הקצה. בורא עולם רוצה לשמוע אותנו. את הקול שלנו. זאת בדיוק נקודת החיבור ביננו לבינו.  כמו אבא ובן.