לחיות את השליחות

בס"ד

בפרשת "ויחי", כתוב שיעקב אבינו מבקש מבניו להיאסף סביבו, ע"מ לגלות להם את זמן הגאולה "האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים", וחז"ל מפרשים שנסתלקה ממנו השכינה. יעקב התכוון לגלות לבניו את זמן הגאולה. וכשלא עלה בידו, הוא פתח כלפי בניו בתוכחת לגבי המידות שלהם.

מכאן חז"ל מלמדים אותנו, שעיקר הגאולה של עם ישראל תלויה בתיקון המידות שלנו. התיקון של העצמי שלי. אנחנו בטוחים שמי שצריך שינוי זה אותו אחד שחי לצידי. אם זה בעלי. אם זו אשתי, או הבן שלי, שלא לדבר על הבוס שלי בעבודה שוודאי זקוק לשינוי. כולנו די טובים בלעשות וידוי על חטאים של מישהו אחר. 

כולנו סוג של בית משפט מהלך. ונשאלת השאלה האם אנחנו דנים את עצמנו באותה המידה. האם ההתבוננות שלנו היא אמיתית? כבר היה מי שאמר "שכולם מאמינים בשינוי אבל אף אחד לא מוכן להשתנות".

הבסיס של עבודת המידות היא בהבנה שבאנו לכאן להשתנות. באנו לכאן לעולם הזה בכדי למלא שליחות. לעזוב את העולם הזה הרבה יותר טובים ממה שהגענו לכאן. בכל פעם שאנו נמצאים במצב של "צמצום", של סבל כלשהו, זה רק בגלל שאנחנו חיים את עצמנו ולא את שליחותנו בעולם. אנחנו עסוקים בנוחות שלנו. וכל זה משרת את ה"אני" שלי. וברגע שיש התנגשות בין השליחות שלי בעולם לבין הנוחות שלי, יש לזה ביטוי בחיים, והביטוי הזה מכאיב לנו.

הרמח"ל זיע"א אומר שיש 2 סוגים של אנשים בעולם הזה ושניהם נמצאים בחושך. אם כן, נשאלת השאלה מה ההבדל ביניהם. ומסביר הרמח"ל שסוג אחד יודע שהוא בחושך, והסוג השני אינו יודע שהוא בחושך. רוב האנשים בעולם יסיימו את חייהם מבלי לדעת בכלל שהם חיו בחושך. הם בטוחים שהם בסדר גמור, ואין להם מה לתקן. מי שחפץ בשינוי חייב לדעת שהתיקון של העולם מתחיל בתיקון שלי. של ה"אני" שלי.

ככל שנלמד להרפות מהאני שלי, כך נפנה יותר מקום לבורא עולם, ואם השם יהיה בתוכנו העוצמה שלנו תהיה אלוקית. ככה פועלים הצדיקים. מפנים את הגאווה והרצונות מתוך הלב ונותנים לשם יתברך את כל המקום.

ונסיים בסיפור על בחור אחד שבא לרבו ואמר לו "כבוד הרב, אני רוצה אושר" – אמר לו הרב "תוריד את המילה אני, כי זה גאווה, תוריד את המילה רוצה, כי זה תאווה, ומה נשאר לך? נכון, אושר !