מילים

בס"ד

כל מילה שנאמרת, וכל מילה שנכתבת

בעצם מסתירה אמת אחת גדולה.

מסתירים צעקה אחת שיוצאת

בלי לדעת לאן.

צעקה על חוסר היכולת להשלים עם העבר

ועל מה שנלקח זה מכבר

להתפכח

בס"ד

כל חוזר בתשובה מבין שהחלק הכי כואב במסע הזה של התשובה זה להתפכח. אולי זה נשמע כמשהו פשוט. משהו שרק מצריך לחיצה על כפתור, הדלקה של מתג כלשהו. אבל זה לא. זה משהו הרבה יותר עמוק.

במציאות הכמעט בלתי אפשרית של החיים למעשה מוטלת עלינו המשימה לארוז את כל מה שהאמנו בו לתוך תרמיל ענק ולדחוס לתוכו שקרים על גבי שקרים. לדחוס בכל הכוח שעוד נותר בנו שנים על גבי שנים של סיסמאות ריקות מתוכן שהיינו בטוחים שהם הדבר העיקרי בחיינו.

כל פעם שאני קוראת עוד פרוטוקול או עוד חשיפה מהפרשה המזעזעת של חטופי תימן, אני מרגישה כאילו מישהו קרע מעלי את המסיכה. כן, כן, אותה מסיכה שהדביקו לי משכבר הימים על הפנים, אבל כעת, יחד איתה נקרע גם הבשר.

מיום יציאתי מחלציה של אימי לימדו אותי "שטוב למות בעד ארצנו", לימדו אותי את הבדיחה העצובה שהמנהיגים המדיניים רצו באמת בטובתנו, ללא בדל של גזענות, או חשיבות עצמית ששורשה ממקום תרבותי.

מהרגע שפסעתי פסיעות ראשונות הסבירו לי שהדבר הכי חשוב בתורה זה שהלב נקי, אבל אף אחד לא עצר לבדוק האם לב שחוטף ומצער יהודי הוא באמת כזה. אף אחד לא הביט לרגע מסביב לקופסה הציונית שלו ובדק אם אנחנו באמת נקיי כפים, ומה זה נקיון בכלל.

יותר מכל, אני רוצה לבכות ולצרוח בכל הכוח. שיחזירו לי את הזמן האבוד. שיחזירו לי את הדעת שנאבדה, את התמימות שנלקחה, שיחזירו לי את היהדות. שיחזירו לי אותי. רק אותי.

אם אעמיק בזה עוד קצת נדמה לי שגם אני קצת "חטופה", גם אותי חטפו מאבא שלי שבמרומים. גם לי חטפו את הנשמה והסתירו ממני את הידיעה שאני לא יתומה כפי שהתרגלתי לחשוב. גם לי חטפו את המידע הזה שאבא שלי, טאטע שלי, נמצא די קרוב אלי. אבא שבשמים שנמצא במרחק של פעימת לב.

אם הייתי יכולה הייתי יוצאת בחשכת הלילה לשדה רחוק, שרק השם יתברך והאדמה ישמעו את  בקשת הסליחה שלי. שרק העלים והעשבים יעידו עלי שלא ידעתי את האמת שנגנזה ממני. על שלא עשיתי די לחפש אותו. על שלא עשיתי מספיק לגלות אותו. על שלדאבוני הלכתי לרעות בשדות של הבלים.

שתקתי יותר מידי שנים אבא שבשמים, ואין לי את הכוח להמשיך ולאגור את הכעס הזה בתוכי. פשוט אין לי כוח. אני כועסת ואין בי מקום פנוי לסליחה. אין בי אפילו טיפה של אהדה או נקודה של זכות ללמד על מי שגנב לי אותך.

בשנים האלו שעוד נותרו לי אני מבקשת לצעוק ולצעוק את מה שיש לי להגיד, את מה שנמצא שם בתוכי. את מה שנלקח ממני ולא יחזור. את מה שילך ממני ולעולם לא ישוב.

טיפות של הגשם

בס"ד

בכל פעם שטיפות הגשם מרטיבות לי את החלון זה מרגיש לי סגרירי. מרגיש לי כמו שוקו חם וסוודר של בית, ורצון מובן במיוחד להתכרבל מתחת לשמיכת צמר נעימה.

לפעמים נדמה שהרטיבות שמתחוללת לה בחוץ עוד מעט ותיכנס פנימה. עוד מעט ותיכנס להזכיר לי את אותם הרגעים שבהם העננים עברו לגור לי בתוך הנשמה. במקום שאף אחד לא מרגיש.  

אותם עננים שמופיעים להם מידי פעם בחיים שלי, ודואגים להזכיר לי שהם חלק בלתי נפרד מהדיאלוג הבלתי נגמר שלי עם הקדוש ברוך הוא. מהשיחה הזאת שבונה את האישיות שלי, למרות המחאה הבלתי פוסקת מצידי, שיש לי העדפה ברורה לימים של אביב ושמש בהירה.

מחאה שמגיעה בכל פעם שהשמים מתקדרים בתוכי, וכל התחזית מבשרת שסערה חזקה עומדת לפרוץ. סערה שמשאירה אחריה בוץ טובעני, וקור מקפיא שחודר לעצמות, ממש כמו בימים אלו.

סערה שמגיעה ככה פתאום. בלי התראה מוקדמת ובלי להתייעץ איתי לפני.  שלא לדבר על כך שאף אחד לא השאיר לי מספיק זמן בכדי שאלמד איך הולכים בין הטיפות. ואיך שורדים את כל המהומה שהיא הותירה אחריה. ומה עושים עם כל התובנות שנותרו ליד מפתן הדלת.

והמערכת החורפית כדרכה בקודש זמנה קצוב. לא משנה כמה יהיה לי רטוב, וכמה אחפש לי מחסה השמש לא מאכזבת וחוזרת להאיר לי את הבוקר. כאילו דבר לא היה כאן לפני, כאילו כלום לא כאב לי כמה שעות לפני כן.

שמש מחממת שמציינת את העובדה שלא משנה כמה קר, וכמה רטוב היה לי, איכשהו הכל מסתדר בסוף. שמש מחייכת שמעבירה לי מסר ברור שיש מישהו למעלה שמושך בחוטים ודואג שאעבור את הסערה הזאת בשלום. אעבור אותה בלי לקבל כוויות של קור.

כל פעם שיורדות עלי טיפות של הגשם אני מבינה איך החיים שלנו מקבילים למזג האוויר. אותו מזג אוויר הפכפך שמשקף את מציאות חיי. מציאות חיינו. בדיוק באותם רגעים שבהם אתה בטוח שמזג האוויר הנוח והקייצי יישאר איתך לעד, דווקא אז מתחילה הרוח לנוע ולהביא איתה שאריות של שאלות שעדיין מהדהדות שם בפנים.

ואני חייבת להזכיר לעצמי לא לפחד. לא לפחד מאותם זמנים של רעמים ושל חוסר נוחות שמזעזעים את כל מה שהאמנתי בו. ואת כל מה שמרגיש לי בטוח. לא לפחד מהחורף הקודר ומצמצום של האור. בדיוק במקום הזה אני חייבת להזכיר לעצמי ששוכן מרומים מפזר את העננים אחרי הגשם, ושולח אלומות של אור. אלומות של תקווה. שמביאות איתן התחלה חדשה.

המקום הכי בטוח בעולם

בס"ד

ישנם אנשים שמחפשים מקום בטוח. מחפשים פתרונות יצירתיים לחדרים ממוגנים, בודקים אפשרויות לשכלל את הבטחון האישי של כל אחד מאזרחי מדינת ישראל. שלא לדבר על מציאת דרכי מילוט במקרים של רעידת אדמה.

כל פעם אני מופתעת מחדש כמה אנרגיה משקיעים בשיפור המערכות הללו. כמה כסף וזמן. כמה משאבים ודיבורים מיותרים, וכל זאת בכדי להרגיש בטוח. בכדי להרגיש שאני לא פגיע.

מרבית שנותיי הייתי עסוקה בלבנות חומה בצורה, חומה שבנויה היטב. כזאת שתתן לי ולו תחושה קלה ביותר של שלווה. שתתן לי רגעים של הגנה.

ברגע אחד קטן של אמת. כשהצצתי פנימה לתוך עצמי גיליתי שרוב ההחלטות השגויות שקיבלתי בחיי נבעו מהצורך הזה לחוש בטחון. מהרצון לוותר על תחושת הפחד הבלתי נגמרת שהופיעה בחיי חדשות לבקרים.

כשמחוגי השעון עצרו את הזמן עבורי, הבנתי שאני יותר מידי מפחדת. מפחדת ממה יגידו, מפחדת ממה יחשבו. מפחדת מבדיקת הדם האחרונה.

מאד פחדתי לשאול את עצמי שאלות, שלא לדבר על זה שלא הייתי מסוגלת להתמודד עם התשובות. פחדתי מהחיים עצמם יותר מהמוות. פחדתי ופחדתי, עד שהרגשתי שאני חייבת לעבור לגור בחדר ממוגן. בחדר שיעלים לי את כל הפחדים כולם.

חיפשתי אחרי מקום כזה מיוחד. מקום שבו אוכל לברוח אליו מדרך ארוכה. מקום שירגיש לי כמו בית. בית עם ריח של כרית ושמיכה לבנה, ומרק מהביל שאמא מכינה.

ובכל פעם שהפחד יתחיל לשלוח אלי זרועות, וירצה לתקוע יתד בתוך הלב, תהיה לי כתובת. יהיה לי היכן להניח את הראש. ולא מדובר בממ"ד או במקלט ציבורי. רציתי משהו הרבה יותר מוחשי. משהו הרבה יותר אמיתי.

חיפשתי כל החיים אחרי הבית הזה, אחרי המקום שיהיה לי למפלט. צעקתי בקולי קולות אם מישהו מכיר, אם מישהו יודע, אם למישהו יש את הכתובת של הבית ללא פחד. אם למישהו יש את הכתובת של הבית שמניחים בו את מקל הנדודים.  

חיפשתי וחיפשתי ולא ידעתי שזה כל כך קרוב. שזה בהישג יד. ואפילו אין צורך להרחיק עד לארץ רחוקה, ואין צורך לבקש עזרה מהעוברים ושבים. צריך רק להקשיב למי שקורא לך מבפנים. ומבקש ממך להיכנס פנימה. לתוך הלב. לתוך הנשמה. ולגלות את המקום הכי בטוח בעולם.

ובמקום הזה, הבלתי נגמר, מצאתי שהפחדים פינו לאט את מקומם, והספקות עברו לגור מעבר לגדר. וזה לא משנה מאיפה באתי, ובאיזה דרך בחרתי לחזור. תמיד יהיה לי שם מקום להניח את הראש. ואדע שמצאתי את המקום הכי בטוח בעולם. כי אין מקום בטוח בעולם כמו הכתף של אבא. אבא שבשמים.

פסגת ההר

בס"ד

די הרבה זמן אני רוצה להתחיל בטיפוס. לעלות על ההר שנראה לי כמשהו בלתי מושג. משהו שרק מעטים מצליחים להעפיל אליו ולתקוע יתד. לתקוע אותו עמוק בתוך האדמה. בלי שאף אחד יצליח להזיז אותו ממקומו.

ההר הזה, האינסופי, שהפסגה שלו גבוהה במיוחד, ועבורי היא ידיעה ברורה שהגעתי לשלמות בעבודת השם יתברך. ידיעה ברורה שהצלחתי לעשות את הקשה מכל. את הקשה ביותר עבורי, וזה לאהוב בחינם.

בימינו זה נשמע כמו קלישאה. כמו משהו שהרבה מתהדרים בו וחושבים שהצליחו להגיע לנקודה הנכספת ולהניף את הדגל. לבושתי אני חייבת להודות שעדיין אני לא שם. אני עדיין מוצאת את עצמי במקום קטן כל כך שמעיד על הרבה כשרון מחד, וקבעון של מחשבה מאידך.

לאהוב בחינם זה טיפוס על הר שיש בו אבנים וסלעים דוקרניים, שיושבים לך על הלב ומכריחים אותך להתמודד עם האמת. והפעם הזאת מדובר באמת שלך, האמת שנמצאת שם תמיד, ולא משנה כמה אתה מצויין בלהסתיר אותה.

לאהוב בחינם זה לשרך את הרגליים במעלה השביל וברגע שחשבת שהנה, הצלחת להתגבר על עוד רגע קטן של חולשה שמתגנבת לה לתוך בשקט, מגיעה מפולת של שלגים וזורקת אותך לנקודת ההתחלה.

לאהוב בחינם זה בעצם להרפות מכל מה שהרגשתי על מי שגר לידי, וחושב קצת אחרת ממני. זה להרפות מהשיפוטיות שמלווה אותי מהרגע שאני מתעוררת בבוקר, ודואגת שלא אשכח מקיומה, ואפילו לא לשניה.

לאהוב בחינם זה בעצם לפנות מקום לנשמה אחרת שרוצה לצמוח לידי, גם אם זה מאיים על מרחב המחיה שלי. זה מצריך ממני לפנות את עצמי ואת הנוחות שלי ולהקשיב למישהו אחר שהוא בצער.

לאהוב בחינם זה אומר לאהוב קצת אותי. ואת מה שעדיין לא שלם. זה לאהוב את כל הכוונות הרצויות שיום אחד יהפכו גם למעשים. זה לחבק בחום את מה שעדיין בועט בנשמתי.

לאהוב בחינם זה להתעלות. זה לדעת שסביבך יש עולם שלם שמתקיים. וכל אחד הוא בן יחיד לאבא אוהב. זה להבין שלכל אחד יש תפקיד ושליחות מבורכת, ואין אחת נוגעת בשניה אפילו כמלוא נימה.

לא משנה כמה קשה הדרך. וכמה מייגע הטיפוס. לא משנה כמה הרגליים יכאבו ולאן אותי הם יקחו. בכל נקודה של זמן אני חייבת להמשיך. חייבת להתבונן על האבנים והסלעים שבדרך. אני יודעת שאני חייבת לעלות על ההר ולכבוש את הפסגה. אני יודעת שאני חייבת לאהוב בחינם.

במקום הכי עמוק

בס"ד

השבת שלי. מתקרבת אלי. מציצה מהחלון,

יש בה משהו שאי אפשר להסביר. 

מצליחה לגעת בי במקום הכי עמוק.

במקום הכי שקט שלי.

במצולות

איפה שהזרמים החזקים התעייפו להם.

ומתחילה הרוח והשלווה הבלתי מוסברת של הנשמה.