פסגת ההר

בס"ד

די הרבה זמן אני רוצה להתחיל בטיפוס. לעלות על ההר שנראה לי כמשהו בלתי מושג. משהו שרק מעטים מצליחים להעפיל אליו ולתקוע יתד. לתקוע אותו עמוק בתוך האדמה. בלי שאף אחד יצליח להזיז אותו ממקומו.

ההר הזה, האינסופי, שהפסגה שלו גבוהה במיוחד, ועבורי היא ידיעה ברורה שהגעתי לשלמות בעבודת השם יתברך. ידיעה ברורה שהצלחתי לעשות את הקשה מכל. את הקשה ביותר עבורי, וזה לאהוב בחינם.

בימינו זה נשמע כמו קלישאה. כמו משהו שהרבה מתהדרים בו וחושבים שהצליחו להגיע לנקודה הנכספת ולהניף את הדגל. לבושתי אני חייבת להודות שעדיין אני לא שם. אני עדיין מוצאת את עצמי במקום קטן כל כך שמעיד על הרבה כשרון מחד, וקבעון של מחשבה מאידך.

לאהוב בחינם זה טיפוס על הר שיש בו אבנים וסלעים דוקרניים, שיושבים לך על הלב ומכריחים אותך להתמודד עם האמת. והפעם הזאת מדובר באמת שלך, האמת שנמצאת שם תמיד, ולא משנה כמה אתה מצויין בלהסתיר אותה.

לאהוב בחינם זה לשרך את הרגליים במעלה השביל וברגע שחשבת שהנה, הצלחת להתגבר על עוד רגע קטן של חולשה שמתגנבת לה לתוך בשקט, מגיעה מפולת של שלגים וזורקת אותך לנקודת ההתחלה.

לאהוב בחינם זה בעצם להרפות מכל מה שהרגשתי על מי שגר לידי, וחושב קצת אחרת ממני. זה להרפות מהשיפוטיות שמלווה אותי מהרגע שאני מתעוררת בבוקר, ודואגת שלא אשכח מקיומה, ואפילו לא לשניה.

לאהוב בחינם זה בעצם לפנות מקום לנשמה אחרת שרוצה לצמוח לידי, גם אם זה מאיים על מרחב המחיה שלי. זה מצריך ממני לפנות את עצמי ואת הנוחות שלי ולהקשיב למישהו אחר שהוא בצער.

לאהוב בחינם זה אומר לאהוב קצת אותי. ואת מה שעדיין לא שלם. זה לאהוב את כל הכוונות הרצויות שיום אחד יהפכו גם למעשים. זה לחבק בחום את מה שעדיין בועט בנשמתי.

לאהוב בחינם זה להתעלות. זה לדעת שסביבך יש עולם שלם שמתקיים. וכל אחד הוא בן יחיד לאבא אוהב. זה להבין שלכל אחד יש תפקיד ושליחות מבורכת, ואין אחת נוגעת בשניה אפילו כמלוא נימה.

לא משנה כמה קשה הדרך. וכמה מייגע הטיפוס. לא משנה כמה הרגליים יכאבו ולאן אותי הם יקחו. בכל נקודה של זמן אני חייבת להמשיך. חייבת להתבונן על האבנים והסלעים שבדרך. אני יודעת שאני חייבת לעלות על ההר ולכבוש את הפסגה. אני יודעת שאני חייבת לאהוב בחינם.