למסור את הנפש

בס"ד

שאלתי את עצמי לא מכבר, מה הייתי רוצה שיכתבו על המצבה שלי כשיגיע זמני לעבור מן העולם. לאחר שנברתי בתאים האפורים של מוחי, הגעתי להחלטה ברורה שהייתי רוצה שיכתבו "יהודיה". כל השאיפות שלי, הגשמיים והרוחניים מנותבים למקום אחד. לקיים את המשמעות של המילה יהודי.

לעיתים נדמה לנו שזה דבר מובן מאליו, אבל זה רחוק מלהיות משהו מובן. זה רחוק מלהיות משהו מוחשי או נתפס. להיות יהודי בעיני זה למסור נפש. משימה מאתגרת מאין כמוה. משימה מחייבת שטומנת בחובה התמדה וכח רצון מעל הטבע.

בברכות השחר אנו מברכים "ברוך שלא עשני גוי". שואלים רבותינו למה לברך ברוך שלא עשני גוי, כשהגיוני יותר לברך "ברוך שעשני יהודי", ומסבירים שהקדוש ברוך הוא עשה אותך לא גוי. התפקיד שלך זה להיות יהודי.

לפי חז"ל מסירות נפש, היא מסירת כל הרצונות שלך לקדוש ברוך הוא. מסירת כל התאוות והמאוויים הכמוסים ביותר שלך לבורא עולם. אין לך רצון משל עצמך. רק רצון השם הוא זה שקובע. רק רצונו יתברך הוא נר לרגליך.

כשאתה חי על קידוש השם ומוסר את נפשך עליך לקיים את רצון השם גם כשזה מתנגש לי עם רצון החברה. גם כשזה מתנגש לי עם המצב הבריאותי שלי, גם כשזה מתנגש לי עם העובדה שאין אוכל בבית. מסירות נפש אומר המהר"ל מפראג זצ"ל היא עבודת השם מעבר לכוחות שלך. מעבר ליכולות שלך. במקום שבו אתה כבר לא יכול יותר.

לחיות על קידוש השם בדור הגאולה זה להיות במלחמה מתמדת. להילחם ולתת מעבר לכוחות והיכולות שלי. לתת את כל כולי גם כשנגמר לי הכוח, גם כשנגמר לי האוויר, גם כשנגמר לי הכסף. אני נותן הרבה מעבר למה שאני חייב.

יהודי מוסר את נפשו לעשיית רצון השם יתברך בשלמות. יהודי חייב לשאוף בכל רגע בחייו, ולא משנה מה עובר עליו, לקיים את "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". לא פחות מזה.

זה התכלית עבורי, וזה מה שהייתי רוצה שיכתבו על המצבה. אני רוצה להיות יהודיה. ולא רק בתעודת זהות. אני רוצה לקדש את שמו ברבים, ולהילחם בכל החושך הזה שנמצא מסביב. אני רוצה למצוא את הנקודה הפנימית העמוקה ביותר שלי שמבקשת ממני למסור את הנפש. אותה נקודה שמבקשת ממני לחצות את הקווים. אותה נקודה שמבקשת ממני לא להפסיק לעשות, גם אם זה כרוך לפעמים בדמעות.

קצרים - הרבנית רונית שיינפלד - חידוש מדהים בנושא הקורונה - חובה לשמוע ול...

ללכת אחריו

בס"ד

יש בתוכי תפילה שאני נושאת בתוך הלב. בתוך אחד מהחדרים היותר פנימיים של הלב.  אותו לב שידע הרבה כאב, ולא תמיד ידע מנוח. אותו לב שקורא לשם ולא מפסיק לבקש.

אותו לב שמבקש את הצעדים, מבקש את ההליכה החד משמעית. את ההליכה שהלכו בה אבותינו במדבר, את ההליכה בארץ לא זרועה. את ההליכה אחרי מלכו של עולם.

בספר מלכים מסופר שאליהו הנביא מכנס את ישראל ואת נביאי הבעל, "ויגש אליהם אל כל העם ויאמר עד מתי אתם פוסחים על שני הסעיפים, אם השם האלוקים לכו אחריו, ואם הבעל לכו אחריו...". אליהו הנביא מסביר לעם נקודה אחת פשוטה. אמת אחת צרופה שחייבת להיות נר לרגלינו.

מי שהולך אחרי הקדוש ברוך הוא לא יכול לפסוח על חלק מהמצוות. לא יכול לפסוח על האורך המותר של החצאית ועל כיסוי הראש הנכון. מי שהולך אחרי הקדוש ברוך הוא לא יכול לפסוח על שמירת הלשון, ועל מידת הכעס. מי שהולך אחרי הקדוש ברוך הוא באש ובמים זה מחייב אותו לצעוד בשביל שיש לו שוליים ברורים מאד.

ללכת אחרי מלכו של עולם, הווה אומר גם בדברים הקטנים ביותר. כשאתה לבד. כשאף אחד לא רואה אותך. איפה שהרצון האמיתי שלך נמצא. אם הוא נמצא בהבל וריק או שהוא נמצא בצעקה לשם יתברך.

מי שהולך אחרי הקדוש ברוך הוא חייב להבין שנדרשת ממנו מסירות נפש על קיום המצוות. נדרשת ממנו הקרבה. הוא נדרש לצאת למלחמה ולא לפסוח על שני הסעיפים. להילחם בכל ההתנגדות שקיימת סביבו, עיקשת ככל שתהיה. להילחם ולאטום את כל הפתחים הקטנים שמשאירים ליצר הרע אפשרות להיכנס.

אם אני רוצה ללכת, אם אני רוצה לצעוד בשביל שמוביל אותי בית א-ל, עלי לנקוט משנה זהירות ולהביט בכל אבן שאני נתקלת בה. לשים לב לכל עיקול או משוכה כלשהי, צריך לבדוק איפה אני נותן את הפתח הקטן הזה, איפה אני מתיר את הקשר, איפה אני פוסח על סעיף אחד מדרכו של מלך מלכי המלכים.

אני חייבת לשים לב איפה אני מתפשרת. איפה אני לא מקיימת את ההלכה. איפה אני מעגלת פינות, ואיך זה שכל ההבטחות שהבטחתי רק לאחרונה נמוגו ונעלמו להם.

בכל יום ובכל דקה מהחיים שלנו כיהודים עלינו להביט סביב ולראות שם את העקבות של הרגליים. את הפסיעות הללו במדבר, את ההליכה בארץ של שממה.

ללכת אחריו זאת עבודה שנועדה למנוע ממני את החורבן הבא. את הפתח הבא. את פתיחת הדלת לחיים של ריחוק מאבא. חיים של ריחוק מהבית. ריחוק מהנשמה הטהורה שלי. חיים שבהם אתה הולך לאיבוד, וכל זה רק בגלל שפסחת. רק בגלל שוויתרת לעצמך.

לצאת ממצריים

בס"ד

האדמ"ור מצאנז זצ"ל אמר שיצאנו מעבדות, אבל עדיין לא הגענו לחירות. משפט כל כך פשוט שמאגד בתוכו אמת מכאיבה. אמת שצריכה להיות שעון מעורר עבורי. עבור כולנו.

איך ייתכן שמאז היותנו לעם עדיין לא הצלחנו להשיג את החופש המיוחל. את החירות המדוברת. את העובדה שאנחנו עדיין לא בני חורין. עדיין לא ממש יצאנו ממצריים.

אחרי כל הנקיונות, והכשרת הבית לפסח, אחרי שהוצאנו את כל החמץ מהמטבח, מהלב. נותרו בנו שאריות מאותה חשכה של פעם. מאותם ימים של אפלה.

איך זה אפשרי שבעולם מתקדם כשלנו, בעולם שכולם יוצאים לחופש, בעולם שבו אתה או לפני חופשה או שאתה חוזר מחופשה, עדיין אנחנו תחת הכותרת של עבדים.

כחוזרת בתשובה אוכל לומר שמצרים חיה ובועטת בתוכי. מצרים עדיין נמצאת שם ומנסה להחזיר אותי אליה. מצריים לא משחררת את התושבים שלה מהר. היא יודעת לעמוד על המקח.

כשהבורא נתן בי מעט דעת להביט סביב ולראות איפה אני חיה ולאיזה שפל הגעתי, התחלתי לחפש דרך לצאת משם הייתי חייבת לברוח הכי רחוק שאפשר. הכי עמוק שאפשר.

לברוח מהמקום שאומר לי שאין צדק בעולם. לברוח מהמקום הנמוך הזה שגורם לי להאשים את כולם במצבי האישי. לברוח הכי רחוק מהמקום הזה שאני לא מתבוננת על ההחלטות שקיבלתי, ובמיוחד על התוצאות שמגיעות בעקבותיהן.

לדידי יציאת מצרים זה לקחת אחריות. זה ללמוד איפה החלק שלך בכל מה שקורה לך. איפה אתה יודע להצביע על הטעויות שלך מבלי להאשים מישהו אחר או את מזג האוויר שכבר שבוע נמצא במצב של מעונן חלקית נוטה לגשום.

לקחת אחריות זאת המילה המדוייקת לחיים של חירות. לחיים של חופש אינסופי. אתה בעצם חופשי מהכעס, חופשי מהאגו, חופשי מלחפש אשמים ומהתסכול שמגיע מיד אחרי זה.

השם יודע איך בכל יום אני מנסה לשחרר את עצמי מאותו פרעה, מאותה מצריים שתופסת אותי לא מוכנה ומסבירה לי בהגיון הכי פשוט ומתקבל על הדעת שמישהו אשם בזה שכרגע אני לא מאושרת.

כמעט כל יום אני אורזת תיק ומבטיחה לעצמי שהפעם זה סופי. הפעם אני יוצאת משם ולא חוזרת. הפעם אתגבר על הצורך הקבוע שלי בלמצוא את הסיבה שבגינה נכשלתי, אצל אחרים.

בכדי לצאת ממצריים אני צריכה להדליק נר ולחפש את השגיאות. לחפש את האמת שמתחבאת לה מאחורי ההסברים הדלים, מאחורי הכוונות. מאחורי הדמעות. להתחיל לבדוק את המניעים שנמצאים בתוך הבטן הרכה.

הגיע הזמן לחצות את הגבול וללמוד לדבר שפה חדשה. שפה שבה אני מודה באשמה. שפה שקוראים לה לקחת אחריות. שפה שלא מדברים אותה בארץ מצרים. שפה ששמורה ליהודי שמודה על האמת.

עדיין לא

בס"ד

עדיין לא למדתי להקשיב

לטיפות הגשם שמרטיבות את הרחוב

עדיין לא למדתי להביט

אל התכלת שקישטה עבורי את השמיים

עדיין לא למדתי לראות 

את עצמי מעבר לכל הכלל שעובר לידי

עדיין לא למדתי להריח

את השמנים של דודי ורעי

עדיין לא למדתי למדתי לגעת

בנימים העדינים של הנשמה

עדיין לא חזרתי אליו בתשובה...

לתקן את העולם....

בס"ד

תמיד חשבתי שאני צריכה לתקן את כל העולם. לתקן את כל מי שבטוח שהוא בסדר. את מי שבטוח שהוא עושה את הדברים בדרך הנכונה. את כל אלו שהולכים וגם חוזרים, ואת כל אלו שכל כך הרבה פעמים "טועים".

מה רבה היתה הפליאה שגיליתי יום אחד שהיעוד שלי בחיים זה לתקן, רק שדילגתי על פרט אחד קטן. שולי משהו. דילגתי על העובדה שבאתי לתקן בסביבתי רק בן אדם אחד. והאדם הזה כותב את השורות האלו.

אחרי שנים של ביקורת. ומאמצים בלתי נלאים לערוך שינוי מבורך של כולם סביבי, הבנתי שיש רק בן אחד בכל כדור הארץ שיש ביכולתי לשנות. והאדם הזה הוא אני.

אם אעמיק בזה מעט מחשבה, ואניח שאפגוש מתישהו את כל האנשים שנמצאים בכדור הארץ, חלקם בגוונים שונים ותרבויות שונות, עדיין השליחות שלי תהיה ייחודית רק לי. והיא תתמקד ברונית בלבד.

רבי חיים מוולוז'ין זצ"ל אומר שכל חסרון שאתה רואה אצל מישהו אחר, קיים אצלך. כמה מפחיד לדעת שכל פעם שחשתי אי נוחות בנוכחות מאן דהוא הגורם הבעייתי היה אני. בגלל שאני לא ממש ידידותית לסביבה.

ואם יש לאנשים שנמצאים סביבי, שלא לדבר על מי שגר איתי בתוך הבית כל כך הרבה תכונות של אופי שהם צריכים לתקן, אז מה זה אומר עלי? מה אני צריכה להבין מכך על עצמי?

עם כל המורכבות הטמונה בכל מפגש מזדמן עם מי שמרגיז אותי הכי הרבה, או עם מי שאני מוצאת אותו כיהיר או גאוותן, אני חייבת לבצע את השליחות שלי. פשוט חייבת. בשביל זה הגעתי לכאן.

אם אניח לרגע את האגו הקטן שלי בצד, אפשר להגדיר את מה שאמר רבי חיים מוולוז'ין זצ"ל כמתנה. אפשר להגדיר את זה ככלי עבודה שאיתו אפשר להבין יותר טוב את עצמך. להבין יותר טוב את המיקום שלך בטבלת התיקונים העולמית.

אבל יש רק דבר אחד שאני צריכה לקחת איתי בכיס לפני שאני מסתערת במלוא הכוח על התפקיד הרם והנעלה, דבר אחד מהותי שבלעדיו אי אפשר להצליח. נקודה.

לדבר הזה קוראים אומץ. ולא מדובר על אומץ הנדרש ממטפס הרים, או צנחן שקופץ ממטוס. מדובר באומץ להביט לעצמך עמוק בתוך העיניים. להביט ביושר ולהודות. "כן, גם אני כזה".

כמה אומץ אני צריכה בכדי להבין שבכל אדם או סיטואציה שנקרית בדרכי, וגורמת לי להגיב ולא תמיד בדרכי נועם, יש לי שיעור מבורא עולם. שיעור בתיקון. בתיקון שלי. ואך ורק שלי.