לצאת למסע

בס"ד

פעם הייתי בטוחה שהמושג לחזור בתשובה מצביע על חנות בגדים שנמצאת אי שם באזור בני ברק, בואכה בית הכנסת לתפילת מנחה, וכלה בלאכול חמין בשבת.

לא שיערתי לעצמי שזאת רק הפסיעה הראשונה. לא חשבתי שהעבודה הקשה נמצאת עוד לפני. לא תיארתי לעצמי שהעבודה האמיתית אומרת לי לצאת לחיפוש. לצאת לגלות את האבן הכי יקרה בעולם. לגלות את הנשמה שלי.

באותם הזמנים נשגב היה מבינתי שעלי בעצם למצוא את הכנפיים העדינות שלי ולבדוק איך זה שעד עכשיו הן שכחו להמריא. איך זה שעד עכשיו הן הסכימו להיות מונחות על הקרקע. איך זה שלא ידעתי על קיומן.

לקח לי קצת זמן וגם כמה דמעות עד שהתחוור לי יום אחד שזה מתחיל שם. בדיוק שם. באותו הרגע ששמתי את הכיסוי ראש. באותו הרגע ששמתי חצאית וחולצה צנועה. באותו הרגע המסע שלי יצא לדרך.

כמה מנחם היה להבין שהמסע הזה בעצם לא נגמר בחיצוניות. המסע הזה לוקח אותך לבדוק את גבולות היכולת הגשמית שלך. את המרחק המדויק בין השכל ללב. המסע הזה מוציא ממך את הטוב ביותר שיש לך. את הטוב ביותר שהקדוש ברוך הוא נטע בך.

יש לי תחושה שאנחנו חסרים בהבנה שצריך לדעת ליהנות מהדרך. מה יותר מהנה מהעובדה שאתה יודע שבסוף כל השאלות, בסוף כל הפחדים. בסופם של כל פעימות הלב שמזכירות לך איפה בדיוק  החולשות שלך, תמצא את שאהבה נפשך. תמצא את אבא. אבא שלך. שמחכה בפתח. מחכה רק לך.

חשוב שלא נשכח ליהנות מהתהליך. ליהנות מהאהבה האינסופית. אפילו שהאהבה הזאת מגלמת בתוכה שוליים ברורים, אפילו שיש לה הנחיות, אפילו שיש בה מניעות שלא תמיד נשמעות הגיוניות. בדיוק שם טמונה האהבה. מתוך הגבולות והאיסורים של החומר אפשר למצוא את החופש שנמצא ברוח.

בכדי לגלות את היופי של המסע המופלא הזה אנו מחוייבים להיות טוטאליים. להיכנס למים ולא להשאיר שערה אחת בחוץ. אומר הרבי מקוצק זצ"ל על הפסוק "השמר לך מעלות להר ונגוע בקצהו". שתיזהר לך רק לקחת חלק מההר. אם עלית כבר להר. אם עלית להר סיני, לאותו הר שקיבלנו בו את התורה. תכבוש את כולו. אל תיקח רק חלק.

הפרשנות המדהימה של הרבי מקוצק צריכה להיות נר לרגלינו. עלינו להישמר מלקחת רק חלק מהתורה. להישמר מנגיעות חטופות פה ושם. אם כבר זכינו לצאת לדרך. כדאי לסיים אותה. כדאי להגיע לקו הסיום אחרי שכבשנו את ההר כולו.

קצרים - הרבנית רונית שיינפלד - מעשה בגרביים

למסור את הנפש

בס"ד

שאלתי את עצמי לא מכבר, מה הייתי רוצה שיכתבו על המצבה שלי כשיגיע זמני לעבור מן העולם. לאחר שנברתי בתאים האפורים של מוחי, הגעתי להחלטה ברורה שהייתי רוצה שיכתבו "יהודיה". כל השאיפות שלי, הגשמיים והרוחניים מנותבים למקום אחד. לקיים את המשמעות של המילה יהודי.

לעיתים נדמה לנו שזה דבר מובן מאליו, אבל זה רחוק מלהיות משהו מובן. זה רחוק מלהיות משהו מוחשי או נתפס. להיות יהודי בעיני זה למסור נפש. משימה מאתגרת מאין כמוה. משימה מחייבת שטומנת בחובה התמדה וכח רצון מעל הטבע.

בברכות השחר אנו מברכים "ברוך שלא עשני גוי". שואלים רבותינו למה לברך ברוך שלא עשני גוי, כשהגיוני יותר לברך "ברוך שעשני יהודי", ומסבירים שהקדוש ברוך הוא עשה אותך לא גוי. התפקיד שלך זה להיות יהודי.

לפי חז"ל מסירות נפש, היא מסירת כל הרצונות שלך לקדוש ברוך הוא. מסירת כל התאוות והמאוויים הכמוסים ביותר שלך לבורא עולם. אין לך רצון משל עצמך. רק רצון השם הוא זה שקובע. רק רצונו יתברך הוא נר לרגליך.

כשאתה חי על קידוש השם ומוסר את נפשך עליך לקיים את רצון השם גם כשזה מתנגש לי עם רצון החברה. גם כשזה מתנגש לי עם המצב הבריאותי שלי, גם כשזה מתנגש לי עם העובדה שאין אוכל בבית. מסירות נפש אומר המהר"ל מפראג זצ"ל היא עבודת השם מעבר לכוחות שלך. מעבר ליכולות שלך. במקום שבו אתה כבר לא יכול יותר.

לחיות על קידוש השם בדור הגאולה זה להיות במלחמה מתמדת. להילחם ולתת מעבר לכוחות והיכולות שלי. לתת את כל כולי גם כשנגמר לי הכוח, גם כשנגמר לי האוויר, גם כשנגמר לי הכסף. אני נותן הרבה מעבר למה שאני חייב.

יהודי מוסר את נפשו לעשיית רצון השם יתברך בשלמות. יהודי חייב לשאוף בכל רגע בחייו, ולא משנה מה עובר עליו, לקיים את "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". לא פחות מזה.

זה התכלית עבורי, וזה מה שהייתי רוצה שיכתבו על המצבה. אני רוצה להיות יהודיה. ולא רק בתעודת זהות. אני רוצה לקדש את שמו ברבים, ולהילחם בכל החושך הזה שנמצא מסביב. אני רוצה למצוא את הנקודה הפנימית העמוקה ביותר שלי שמבקשת ממני למסור את הנפש. אותה נקודה שמבקשת ממני לחצות את הקווים. אותה נקודה שמבקשת ממני לא להפסיק לעשות, גם אם זה כרוך לפעמים בדמעות.

קצרים - הרבנית רונית שיינפלד - חידוש מדהים בנושא הקורונה - חובה לשמוע ול...

ללכת אחריו

בס"ד

יש בתוכי תפילה שאני נושאת בתוך הלב. בתוך אחד מהחדרים היותר פנימיים של הלב.  אותו לב שידע הרבה כאב, ולא תמיד ידע מנוח. אותו לב שקורא לשם ולא מפסיק לבקש.

אותו לב שמבקש את הצעדים, מבקש את ההליכה החד משמעית. את ההליכה שהלכו בה אבותינו במדבר, את ההליכה בארץ לא זרועה. את ההליכה אחרי מלכו של עולם.

בספר מלכים מסופר שאליהו הנביא מכנס את ישראל ואת נביאי הבעל, "ויגש אליהם אל כל העם ויאמר עד מתי אתם פוסחים על שני הסעיפים, אם השם האלוקים לכו אחריו, ואם הבעל לכו אחריו...". אליהו הנביא מסביר לעם נקודה אחת פשוטה. אמת אחת צרופה שחייבת להיות נר לרגלינו.

מי שהולך אחרי הקדוש ברוך הוא לא יכול לפסוח על חלק מהמצוות. לא יכול לפסוח על האורך המותר של החצאית ועל כיסוי הראש הנכון. מי שהולך אחרי הקדוש ברוך הוא לא יכול לפסוח על שמירת הלשון, ועל מידת הכעס. מי שהולך אחרי הקדוש ברוך הוא באש ובמים זה מחייב אותו לצעוד בשביל שיש לו שוליים ברורים מאד.

ללכת אחרי מלכו של עולם, הווה אומר גם בדברים הקטנים ביותר. כשאתה לבד. כשאף אחד לא רואה אותך. איפה שהרצון האמיתי שלך נמצא. אם הוא נמצא בהבל וריק או שהוא נמצא בצעקה לשם יתברך.

מי שהולך אחרי הקדוש ברוך הוא חייב להבין שנדרשת ממנו מסירות נפש על קיום המצוות. נדרשת ממנו הקרבה. הוא נדרש לצאת למלחמה ולא לפסוח על שני הסעיפים. להילחם בכל ההתנגדות שקיימת סביבו, עיקשת ככל שתהיה. להילחם ולאטום את כל הפתחים הקטנים שמשאירים ליצר הרע אפשרות להיכנס.

אם אני רוצה ללכת, אם אני רוצה לצעוד בשביל שמוביל אותי בית א-ל, עלי לנקוט משנה זהירות ולהביט בכל אבן שאני נתקלת בה. לשים לב לכל עיקול או משוכה כלשהי, צריך לבדוק איפה אני נותן את הפתח הקטן הזה, איפה אני מתיר את הקשר, איפה אני פוסח על סעיף אחד מדרכו של מלך מלכי המלכים.

אני חייבת לשים לב איפה אני מתפשרת. איפה אני לא מקיימת את ההלכה. איפה אני מעגלת פינות, ואיך זה שכל ההבטחות שהבטחתי רק לאחרונה נמוגו ונעלמו להם.

בכל יום ובכל דקה מהחיים שלנו כיהודים עלינו להביט סביב ולראות שם את העקבות של הרגליים. את הפסיעות הללו במדבר, את ההליכה בארץ של שממה.

ללכת אחריו זאת עבודה שנועדה למנוע ממני את החורבן הבא. את הפתח הבא. את פתיחת הדלת לחיים של ריחוק מאבא. חיים של ריחוק מהבית. ריחוק מהנשמה הטהורה שלי. חיים שבהם אתה הולך לאיבוד, וכל זה רק בגלל שפסחת. רק בגלל שוויתרת לעצמך.

לצאת ממצריים

בס"ד

האדמ"ור מצאנז זצ"ל אמר שיצאנו מעבדות, אבל עדיין לא הגענו לחירות. משפט כל כך פשוט שמאגד בתוכו אמת מכאיבה. אמת שצריכה להיות שעון מעורר עבורי. עבור כולנו.

איך ייתכן שמאז היותנו לעם עדיין לא הצלחנו להשיג את החופש המיוחל. את החירות המדוברת. את העובדה שאנחנו עדיין לא בני חורין. עדיין לא ממש יצאנו ממצריים.

אחרי כל הנקיונות, והכשרת הבית לפסח, אחרי שהוצאנו את כל החמץ מהמטבח, מהלב. נותרו בנו שאריות מאותה חשכה של פעם. מאותם ימים של אפלה.

איך זה אפשרי שבעולם מתקדם כשלנו, בעולם שכולם יוצאים לחופש, בעולם שבו אתה או לפני חופשה או שאתה חוזר מחופשה, עדיין אנחנו תחת הכותרת של עבדים.

כחוזרת בתשובה אוכל לומר שמצרים חיה ובועטת בתוכי. מצרים עדיין נמצאת שם ומנסה להחזיר אותי אליה. מצריים לא משחררת את התושבים שלה מהר. היא יודעת לעמוד על המקח.

כשהבורא נתן בי מעט דעת להביט סביב ולראות איפה אני חיה ולאיזה שפל הגעתי, התחלתי לחפש דרך לצאת משם הייתי חייבת לברוח הכי רחוק שאפשר. הכי עמוק שאפשר.

לברוח מהמקום שאומר לי שאין צדק בעולם. לברוח מהמקום הנמוך הזה שגורם לי להאשים את כולם במצבי האישי. לברוח הכי רחוק מהמקום הזה שאני לא מתבוננת על ההחלטות שקיבלתי, ובמיוחד על התוצאות שמגיעות בעקבותיהן.

לדידי יציאת מצרים זה לקחת אחריות. זה ללמוד איפה החלק שלך בכל מה שקורה לך. איפה אתה יודע להצביע על הטעויות שלך מבלי להאשים מישהו אחר או את מזג האוויר שכבר שבוע נמצא במצב של מעונן חלקית נוטה לגשום.

לקחת אחריות זאת המילה המדוייקת לחיים של חירות. לחיים של חופש אינסופי. אתה בעצם חופשי מהכעס, חופשי מהאגו, חופשי מלחפש אשמים ומהתסכול שמגיע מיד אחרי זה.

השם יודע איך בכל יום אני מנסה לשחרר את עצמי מאותו פרעה, מאותה מצריים שתופסת אותי לא מוכנה ומסבירה לי בהגיון הכי פשוט ומתקבל על הדעת שמישהו אשם בזה שכרגע אני לא מאושרת.

כמעט כל יום אני אורזת תיק ומבטיחה לעצמי שהפעם זה סופי. הפעם אני יוצאת משם ולא חוזרת. הפעם אתגבר על הצורך הקבוע שלי בלמצוא את הסיבה שבגינה נכשלתי, אצל אחרים.

בכדי לצאת ממצריים אני צריכה להדליק נר ולחפש את השגיאות. לחפש את האמת שמתחבאת לה מאחורי ההסברים הדלים, מאחורי הכוונות. מאחורי הדמעות. להתחיל לבדוק את המניעים שנמצאים בתוך הבטן הרכה.

הגיע הזמן לחצות את הגבול וללמוד לדבר שפה חדשה. שפה שבה אני מודה באשמה. שפה שקוראים לה לקחת אחריות. שפה שלא מדברים אותה בארץ מצרים. שפה ששמורה ליהודי שמודה על האמת.