כיסופים

בס"ד

בדיוק באותו הרגע שהרגשתי את הקרבה

היא נעלמה לה. התמסמסה בדרך.

חמקה מבין האצבעות.

בדיוק כאותו הזמן שלחשתי את התפילה

היא נלקחה למחוזות של שקט

בורחת למקומות אחרים.

בדיוק באותה הדקה של כיסופים

הם נסחפו עם הרוח בלי תאריך חזרה.

בלי להשאיר בי חותם.

בדיוק כשהייתי בטוחה שהשגתי את הדבקות

בחי העולמים

היא פינתה את מקומה מהלב.

מבקשת שאחפש אותה במחוז אחר.

על חורבן של בית

בס"ד

לאחרונה נכחתי בבר מצווה שהתקיימה בצפון. בר מצווה משפחתית שבה השתתפו קומץ של אורחים שחברו יחד לארוחה משותפת. ארוחה שכל קשר בין המצווה לאוכל שהוגש שם היה מקרי בהחלט.

רוב האנשים שלקחו חלק באותו אירוע, למעט הכותבת ומשפחתה, היו מן העשירון העליון של המדינה. אנשים מבוגרים בשליש האחרון של חייהם שזכו בעושר בקנה מידה שאין לדידי השגה בו.

כל אותו הזמן משהו הציק לי. משהו הפריע . משהו לא נתן לי מנוחה וכרסם בתוכי כמו תולעת חרוצה. באותם הרגעים לא ידעתי על מה להניח את האצבע ולקבוע חד משמעית מה גרם לתחושה הזאת.

בדרך חזרה, כשהללי מרים הקטנה מנמנמת על זרועותיי, נפל לי האסימון. נפלה לי התובנה שצעקה לי באוזן כל אותו הערב ולא הבחנתי בה.

כמי שהיתה שנים רבות רחוקה מהבנה כלשהי מה זה בית מקדש ומה זה אומר כשהוא נחרב, אוכל לומר שאין חורבן גדול יותר מהעובדה שיהודי יעזוב את העולם הזה מבלי להכיר את הקדוש ברוך הוא. מבלי לחיות את חייו כשומר תורה ומצוות.

אין טרגדיה קשה מזו שיעברו עליו ימים ולילות, שיחלפו שנים, שהוא יבנה בניינים ויחליף מקומות עבודה, שהוא יתחתן ויקים משפחה, ויכין אחריו ירושה שמנה, ובכל זאת את הדבר העיקרי הוא לא עשה. את הבית הנכון הוא לא בנה.

אני נלחמת כל השבוע איך לעשות את השבת, ואיך לקנות גרביים, ומאיפה נשלם את השכירות, ואיך נעמוד בהוצאות של הדלק, ובכל זאת לא הייתי מתחלפת עם אף אחד מהם.

בעד שום הון שבעולם לא הייתי נותנת למאן דהוא את החיים הפשוטים שיש לי היום. את הבהירות שקיבלתי, את העובדה שאני יודעת מהי התחנה הסופית ואיזה דרך עלי לעבור לשם כך.

אין מצב שהייתי נותנת את השבת שלי. את השבת שעברה להתגורר בתוך הלב. את השקט הקסום הזה רגע לפני שהיא נכנסת, ואת "יה אכסוף" שבעלי שר רק בשבילי.

אין סיכוי שהייתי מוותרת על הקמח ועל החלות, ועל נרות שמאירות את הנשמה. ואיך אפשר לוותר על הריח של שבת שלא עוזב אותך אף פעם.

אין מספיק כסף בכל העולם שיגרום לי לוותר על המלחמה הפנימית, על המאבק, ועל האפשרות לקום בכל בוקר מחדש ולצעוק לטאטע "נעשה ונשמע".

כל אותו הערב הבטתי באנשים רחוקים כל כך מהדרך. רחוקים מהבית. רחוקים מבית המקדש הפרטי שלהם. הבטתי באנשים שיש להם הכל. אבל בעצם אין להם כלום. לא יכולתי להרגיש דבר מלבד רחמים. מלבד כאב עצום על אחים ואחיות ששכחו מה זה לחיות כיהודים.

קצרים - הרבנית רונית שיינפלד - מלכותו בכל משלה

הייתי רוצה

בס"ד

הייתי רוצה להמשיך קדימה. לא להביט לצדדים. לא לתת לאף רוח לעצור אותי על אם הדרך. לא לאפשר להערה כלשהיא למנוע ממני את הצעד הבא.

הייתי רוצה לרוץ בכל הכח שיש ברשותי. לרוץ לכיוון שבו השמש אף פעם לא שוקעת. לרוץ לכיוון הכוכבים שמאירים גם ביום.

הייתי רוצה לרוץ בלי לעשות חשבונות של מה יגידו ואיך יחשבו, לרוץ אל הבית שאין בו העמדת פנים. שלא מייחסים שם חשיבות לדעת קהל או למכבסה של מילים.

הייתי רוצה לרוץ בלי להקשיב לימים שחלפו והותירו בי חותם של דם ולא של דיו, לרוץ לימים של השלמה עם מה שהיה, ואיך הכל בעצם קרה.

הייתי רוצה לרוץ במעלה הגבעה בלי לשים לב לקוצים שפוצעים אותי תוך כדי תנועה, מבקשים ממני להאיט את הקצב. להסדיר את הנשימה.

הייתי רוצה לרוץ כנגד כל הסיכויים, כנגד כל השומרים שהודפים אותי מלבקוע את החומה, ומנסים להרחיק אותי מארמון המלוכה.

הייתי רוצה לרוץ אל הארץ המובטחת, אל הארץ שנקראת אמונה, אל הארץ שיודעת איך לשמוח בזמנים של חשכה.  

הייתי רוצה לרוץ למקום שאין בו פחד, ואין בו מקום מיותר לשאלות. איפה שהכל ברור לי כל כך, היכן שמונחות כל התשובות. 

הייתי רוצה לרוץ בידיעה שאין כזה דבר שנקרא יום המחר, שרק ההווה מתקיים לי כאן ועכשיו. ושאני צריכה להביט מידי פעם לצדדים, כי הגיע הזמן לנטור את הכרמים.

הייתי רוצה לרוץ לעמק שבו שוכנת השכחה, ולבקש ממנה שתמצא לזכרונות שלי חניה. חניה בטאבו, שתהיה על שמי, שתעזור לי לשחרר אותי מעצמי.

הייתי רוצה לרוץ אל אותה ילדה ולהסביר לה שזה בסדר להיות שונה, וזה בסדר לא להיות מצטיינת בריצה. העיקר להמשיך הלאה עם הרבה אהבה.

הייתי רוצה לרוץ אחרי הנשמה העדינה, שחומקת ממני ומבקשת עוד פרוסה של עוגה, ואם אפשר עוד עשר דקות של שינה מתוקה.

הייתי רוצה לרוץ אחרי השבת. אחרי האחת והיחידה שלי, שלא תעזוב אותי לעולם, שתתן לי עוד רגע אחד של מנוחה, שתתן לי עוד רגע אחד בזרועות הקדושה.

הייתי רוצה לרוץ אחרי השקט של יום אחרון, איפה שהאמת הנעדרת מחכה, לכל אותם אלו שיצאו לפני הרבה שנים, לחפש אותה. 

הייתי רוצה לרוץ אחרי הנוכחות של השם, אחרי הריח של מלך מלכי המלכים. לרוץ בלי הפסקה ולא משנה כמה זמן זה יקח, ואם זה כרוך בכאב, או מה המחיר שאצטרך לשלם.

הייתי רוצה לרוץ רק אחריו, אחרי מי שאמר והיה העולם. הייתי רוצה להשיג אותו בסוף הדרך, בסוף החיים. להשיג את הדבקות בצור עולמים.

שיעור בקטנה עם הרבנית רונית שיינפלד - קדושת הפה

ענין של מודעות

בס"ד

אולי זה ישמע קצת מוזר, או תלוש מהמציאות, אבל אחד מהחסדים הגדולים שהשם יתברך עשה עימי זאת ההכרה שאני חלשה. ההכרה שאני לא מה שחשבתי על עצמי. שאני לא באמת כזאת גדולה מהחיים.

מרבית מהזמן הייתי בטוחה שאני אדם חזק, שאני מסוגלת להגשים את כל מה שאני רוצה. שאין כמוני בכל העולם.

אחרי שקצת התבגרתי, ונחבטתי מהנסיונות שהפתיעו אותי בצידי הדרך, משהו בתוכי ביקש לעבוד על הנושא הזה של ה"חוזק שלי" קצת יותר לעומק. לבדוק האם יש כיסוי לכל הדבר הזה שקוראים לו רונית.

הכרוניקה של הנפילות המחישה לי די מהר שקשה להסתדר לבד. קשה מאד לאסוף את החתיכות שנשארו ממני אחרי כל פעם שניסיתי להבין איך הגעתי למצב הזה בכלל.

בהתחלה סירבתי לראות את הדברים, הרי מינקות לימדו אותי שאני יכולה לעשות הכל, אפילו לכבוש את האוורסט, ואם ממש ארצה אז גם את העולם כולו. לא יכולתי להאמין שישנה מציאות אחרת.

די הרבה שנים הסתובבתי על כדור הארץ והייתי חצויה לשניים. רציתי להוכיח לכולם ולדידי במיוחד שאני מסוגלת. שאף אחד לא יכול עלי, שאני זה האני הטוב ביותר....

לא לקחתי בחשבון שלהיות עסוק בלהוכיח שאתה שווה משהו זה דבר שיכול להיות מעייף מאד. זה לוקח ממך משאבים יקרים. זה גונב את תשומת הלב שלך ממה שחשוב באמת.

אחרי שהכרתי את מי שאמר והיה העולם. המודעות שלי החלה להשתנות. המודעות החלה להצמיח בי פרחים בצבעים שלא ידעתי על קיומם.

המודעות הזאת שהפיחה בי חיים חדשים אמרה לי שזה בסדר להיות קצת שונה. וזה בסדר לא להיות מצליחן. וזה בסדר לא לעמוד בסטנדרטים של החברה, וזה בסדר לפחד, וזה בסדר לא להראות גיבור בעיני כולם. וזה ממש בסדר להיות אנושי.

ההיכרות עם אבא שבשמים הביאה אותי להתבוננות פנימית על מעשי, על מחשבותיי. התבוננות שהצביעה על המקום המיוחד הזה שבו נמצאים החסרונות, היכן שהחולשות שלי עוצרות לנוח מידי פעם. המקום שבו אני מבינה שתמיד אהיה חסרה בלי אבא.

חסד עצום עשו איתי משמים כשעזרו לי להבין שאם אני רוצה להיות משהו, להיות מישהו, להצליח בגדול, אני חייבת לקחת למשימה הזאת את השם יתברך, אני חייבת לקחת אותו איתי, את זה שנותן לי כח לעשות חיל.

להיות יהודי זה ענין של מודעות. זה לשנות את המודעות שלך. את ההסתכלות. זה להבין שאתה לא יכול לעולם להיות חזק בלי אבא שלך. אתה לא יכול לעולם להוציא את הכוחות הטמונים בך בלעדיו. אתה לא יכול להגשים חלומות או להעפיל לפסגה בלי שהוא ינהיג אותך. בלי שהוא יהיה לצידך.