על חורבן של בית

בס"ד

לאחרונה נכחתי בבר מצווה שהתקיימה בצפון. בר מצווה משפחתית שבה השתתפו קומץ של אורחים שחברו יחד לארוחה משותפת. ארוחה שכל קשר בין המצווה לאוכל שהוגש שם היה מקרי בהחלט.

רוב האנשים שלקחו חלק באותו אירוע, למעט הכותבת ומשפחתה, היו מן העשירון העליון של המדינה. אנשים מבוגרים בשליש האחרון של חייהם שזכו בעושר בקנה מידה שאין לדידי השגה בו.

כל אותו הזמן משהו הציק לי. משהו הפריע . משהו לא נתן לי מנוחה וכרסם בתוכי כמו תולעת חרוצה. באותם הרגעים לא ידעתי על מה להניח את האצבע ולקבוע חד משמעית מה גרם לתחושה הזאת.

בדרך חזרה, כשהללי מרים הקטנה מנמנמת על זרועותיי, נפל לי האסימון. נפלה לי התובנה שצעקה לי באוזן כל אותו הערב ולא הבחנתי בה.

כמי שהיתה שנים רבות רחוקה מהבנה כלשהי מה זה בית מקדש ומה זה אומר כשהוא נחרב, אוכל לומר שאין חורבן גדול יותר מהעובדה שיהודי יעזוב את העולם הזה מבלי להכיר את הקדוש ברוך הוא. מבלי לחיות את חייו כשומר תורה ומצוות.

אין טרגדיה קשה מזו שיעברו עליו ימים ולילות, שיחלפו שנים, שהוא יבנה בניינים ויחליף מקומות עבודה, שהוא יתחתן ויקים משפחה, ויכין אחריו ירושה שמנה, ובכל זאת את הדבר העיקרי הוא לא עשה. את הבית הנכון הוא לא בנה.

אני נלחמת כל השבוע איך לעשות את השבת, ואיך לקנות גרביים, ומאיפה נשלם את השכירות, ואיך נעמוד בהוצאות של הדלק, ובכל זאת לא הייתי מתחלפת עם אף אחד מהם.

בעד שום הון שבעולם לא הייתי נותנת למאן דהוא את החיים הפשוטים שיש לי היום. את הבהירות שקיבלתי, את העובדה שאני יודעת מהי התחנה הסופית ואיזה דרך עלי לעבור לשם כך.

אין מצב שהייתי נותנת את השבת שלי. את השבת שעברה להתגורר בתוך הלב. את השקט הקסום הזה רגע לפני שהיא נכנסת, ואת "יה אכסוף" שבעלי שר רק בשבילי.

אין סיכוי שהייתי מוותרת על הקמח ועל החלות, ועל נרות שמאירות את הנשמה. ואיך אפשר לוותר על הריח של שבת שלא עוזב אותך אף פעם.

אין מספיק כסף בכל העולם שיגרום לי לוותר על המלחמה הפנימית, על המאבק, ועל האפשרות לקום בכל בוקר מחדש ולצעוק לטאטע "נעשה ונשמע".

כל אותו הערב הבטתי באנשים רחוקים כל כך מהדרך. רחוקים מהבית. רחוקים מבית המקדש הפרטי שלהם. הבטתי באנשים שיש להם הכל. אבל בעצם אין להם כלום. לא יכולתי להרגיש דבר מלבד רחמים. מלבד כאב עצום על אחים ואחיות ששכחו מה זה לחיות כיהודים.