להיות מחובר

בס"ד

לפעמים זה מרגיש הכי קשה בעולם לקום לעוד יום רגיל. לעוד יום של שגרה. לעוד יום בלי התרגשות מסויימת. לעוד המשכיות של יום אתמול.

יש מן תחושה כללית שכזאת, שכולנו מחפשים משהו אחר. משהו שיביא איתו צבע חדש לחיים. גוון נוסף שעדיין לא הכרנו. משהו שלא נתרגל אליו כל כך מהר.

יש משהו נכון בתחושה הזאת שכולנו שותפים לה. הרגל לעיתים יכול להיות אויב. הרגל יכול להיות דבר מסוכן מאד עבורנו. הרגל זה כמו גלולת שינה שמשפיעה לטווח ארוך במיוחד, אם לא שמים לב למינון שלה.

האחריות למה שאנחנו תופסים כהרגל נובעת מאיתנו. ומוטלת רק על כתפינו. אנו מחוייבים לתלות שלט ענק בכניסה ללב של כל אחד מאיתנו שאומר שאסור לנו להתרגל לשגרה. לחיי היומיום. אסור לנו להיות במקום שאנו לא מחדשים את עצמנו. לא מחדשים את העבודה שבלב. לא מחדשים את הצעקה לקדוש ברוך הוא.

אסור לנו להתרגל לניסים שקורים לידינו, אסור לנו להתרגל לחיוך של ילד. לאנחה של אמא. אסור לנו להתרגל לבריאה הנפלאה שמתרחשת לידינו ומתהווה בכל רגע.

העבודה הרוחנית שלנו לא יכולה להיות קבועה. לא יכולה להיות אותו הדבר כמו שהיתה אתמול. היא חייבת להיות בתנועה. חייבת להיות תוך כדי צמיחה. היא חייבת להוביל אותנו לנקודה אחת ומאד חשובה. לנקודה של חיבור. חיבור עם הנשמה.

להתחבר אל הנשמה שנתן לנו בורא עולם מגלה לנו בכל פעם משהו אחר שלא ידענו. עוד חולשה אחת מתוקה שלא ממש הכרנו. עוד נגיעה אחת בריח של ילדות, או בחתיכת שמים ששייכת רק לנו.

להתחבר אל עצמי, אל האני הפנימי זאת המשימה הכי מפחידה בעולם. ולמה היא מפחידה כל כך, כי היא מחייבת אותנו לצאת מאזור הנוחות. מההרגלים. מהקיבעון המחשבתי. היא מחייבת אותי לראות את הקדוש ברוך הוא בתוכי. היא מחייבת אותי להיות יהודי. היא מחייבת אותי להיות אני.

בשמחת בית השואבה, כל צדיק היה אומר איזה משפט שהיה מאפיין אותו. והלל הזקן היה אומר "אם אני כאן, הכל כאן. ואם אני לא כאן, מה כאן?" ומסבירים המפרשים שה"אני" זה הנשמה. אם אני מחובר לנשמה שלי, אומר הלל הזקן, אז בעצם הכל כאן. הכל לידי. לא חסר לי כלום.

וכשנזכה להיות מחוברים. כשנזכה שהנשמה שלנו תהיה תמיד כאן, ולא במחוזות אחרים. נראה את הברכה שיש בשגרה, נרגיש שמחה בהרגל היומיומי. כשנהיה מחוברים באמת לנשמה העדינה ששוכנת בתוכנו, כל יום יהיה יצירה בפני עצמה. כל יום יביא איתו משב של רוח. משב של דבקות. משב של התעלות רוחנית.