טיפות של גשם - טור חובה !

בס"ד

בכל פעם מחדש שטיפות הגשם מרטיבות את החלון זה מרגיש סגרירי. מרגיש כמו שוקו חם וסוודר של בית, ורצון מובן במיוחד להתכרבל מתחת לשמיכת צמר נעימה.

לפעמים נדמה שהרטיבות שמתחוללת לה בחוץ עוד מעט ותיכנס פנימה. עוד מעט ותיכנס להזכיר לי את אותם הרגעים שבהם העננים עברו לגור לי בתוך הנשמה. במקום שאף אחד לא מרגיש.  

אותם עננים שמופיעים להם מידי פעם בחיים שלי, ודואגים להזכיר לי שהם חלק בלתי נפרד מהדיאלוג הבלתי נגמר שלי עם הקדוש ברוך הוא. מהשיחה הזאת שבונה את האישיות שלי, למרות המחאה הבלתי פוסקת מצידי, שיש לי העדפה ברורה לימים של אביב ושמש בהירה.

מחאה שמגיעה בכל פעם שהשמים מתקדרים בתוכי, וכל התחזית מבשרת שסערה חזקה עומדת לפרוץ. סערה שמשאירה אחריה בוץ טובעני, וקור מקפיא שחודר לעצמות, ממש כמו בימים אלו.

סערה שמגיעה ככה פתאום. בלי התראה מוקדמת ובלי להתייעץ איתי לפני.  שלא לדבר על כך שאף אחד לא השאיר לי מספיק זמן בכדי שאלמד איך הולכים בין הטיפות. ואיך שורדים את כל המהומה שהיא הותירה אחריה. ומה עושים עם כל התובנות שנותרו ליד מפתן הדלת.

והמערכת החורפית כדרכה בקודש זמנה קצוב. לא משנה כמה יהיה לי רטוב, וכמה אחפש לי מחסה השמש לא מאכזבת וחוזרת להאיר לי את הבוקר. כאילו דבר לא היה כאן לפני, כאילו כלום לא כאב לי כמה שעות לפני כן.

שמש מחממת שמציינת את העובדה שלא משנה כמה קר, וכמה רטוב היה לי, איכשהו הכל מסתדר בסוף. שמש מחייכת שמעבירה לי מסר ברור שיש מישהו למעלה שמושך בחוטים ודואג שאעבור את הסערה הזאת בשלום. אעבור אותה בלי לקבל כוויות של קור.

כל פעם שיורדות עלי טיפות של הגשם אני מבינה איך החיים שלנו מקבילים למזג האוויר. אותו מזג אוויר הפכפך שמשקף את מציאות חיי. מציאות חיינו. בדיוק באותם רגעים שבהם אתה בטוח שמזג האוויר הנוח והקייצי יישאר איתך לעד, דווקא אז מתחילה הרוח לנוע ולהביא איתה שאריות של שאלות שעדיין מהדהדות שם בפנים.

ואני חייבת להזכיר לעצמי לא לפחד. לא לפחד מאותם זמנים של רעמים ושל חוסר נוחות שמזעזעים את כל מה שהאמנתי בו. ואת כל מה שמרגיש לי בטוח. לא לפחד מהחורף הקודר ומצמצום של האור. בדיוק במקום הזה אני חייבת להזכיר לעצמי ששוכן מרומים מפזר את העננים אחרי הגשם, ושולח אלומות של אור. אלומות של תקווה. שמביאות איתן התחלה חדשה.