הרהורים של תשובה

בס"ד

זה היה ברגע אחד דק, רגע אחד דק כמו חוט של שערה, שניה אחת שחותכת את הזמן שלך ומחלקת אותו לשניים. שברים של חיים שמתנקזים כולם לנקודה אחת קטנה, שבה אתה פשוט מבין, שאתה לא יכול יותר, זה חזק ממך. נקודה אחת קטנה שפשוט אתה יודע. אתה חוזר בתשובה.

אתה לא מבין מה זה אומר, מה זה גובה ממך, או מה המחיר שאתה עכשיו הולך לשלם. זאת מציאות שעוברת לגור עכשיו בתוך הלב שלך, בתוך הבית שלך, בתוך הנימים הדקים ביותר של נשמתך, ורוב הסיכוי שזה יישאר איתך גם לישון בלילה.

זה היה לפני כמה שנים, ואין לי ממש מושג כמה. לא תמיד אפשר לזכור תאריכים, מקומות, או פרטים קטנים שמתחברים למשהו מדוייק. מה שכן אוכל לזכור על איך. או מדוייק יותר לומר על מה. מה הרגשתי כשהיתה לי ברורה האמת.

האמת הזאת שכולם מחפשים אותה, האמת הזאת שכולם רודפים אחריה בתוך נקיקי סלעים, במסעות משונים לארצות אבודות, במסעות של נדודים לגילוי אוצרות שקבורים בתוך אדמה שסועה מימים של מלחמה עקובה מדם. האמת המתוקה שכולה אהבה אחת שמונחת בתוך הלב בפנים. עמוק עמוק בפנים. בעצם, מונחת כאן. קרוב עד להכעיס.

שנים לאחר שהאמת נולדה בתוכי, הרגשתי כעס. כעסתי כל כך על שלא סיפרו לי שיש לי אבא, על ששנים גדלתי כיתומה לכל דבר, יתומה לאבא חי וקיים. כעסתי על התפאורה המזוייפת שבה קישטו לי את החיים. פשוט רימו אותי. ולהבין שהוליכו אותך שולל כל כך הרבה שנים, זה כמו למות. ועכשיו השאלה אם יש לך כוח לאסוף את עצמך ולשנות את סוף הסיפור.

ניסיתי להרכיב את הפסיפס העדין של חיי מחדש. לחבר את החלקים המפוזרים של נשמתי שהלכו אי שם, למקום של גוונים דהויים, לימים אפורים של חוסר דעת והבנה. לא הצלחתי, זה היה מעבר ליכולת שלי, אף פעם לא באמת הייתי טובה בלהרכיב פאזלים, בלמצוא חתיכות חסרות ולחבר אותן מחדש.

אולי העבר שלי או בעצם של כולנו, הוא סוג של נחל שרק זורם אל הים, ואנחנו רק טיפה בים הזה של החיים, טיפה מלוחה של ים שאין לו סוף. ים שמגלה את עצמו ואת האמת שלו.

לא אוכל לשנות את העבר, או לבקש ממנו להתנצל בפני. הברירה היחידה שנותרה לי היא להשלים איתו. ואולי אחרי זה אוכל לחייך סוף סוף, אוכל לנשום לתוכי אוויר נקי. אוויר שמגיע אחרי הגשם ומותיר אחריו לחות רעננה שנאספת עיגולים עיגולים על העלים, אוויר של השלמה מתוקה. אוויר שמפיח בי נשימות של התחלה חדשה.