ויתעלה ויתהלל....

בס"ד

אני רונה הקטנה, אוהבת את כל התפילות, אוהבת באמת. אני נהנית לנגן על שפתי את כל הפיוטים והתהילים, השירים והניגונים. מן תחביב שכזה. תומר תמיד נהנה לעשות לי מבחני ידע, וזורק לי חצי משפט מתוך קטע ואני אמורה להשלים אותו. אני גאה לומר שבדרך כלל אני מקבלת ציון עובר.

אבל יש משהו אחד שמושך אותי לבית הכנסת כל הזמן, משהו שגורם לנשמה שלי לעוף, גורם לנשמה שלי לפרפר. למשהו הזה קוראים – קדיש.

שום דבר לא הכין אותי לפעם הראשונה ששמעתי את המילים "יתגדל ויתקדש שמה רבה", שום דבר לא הכין אותי לעוצמה שהיכתה בי לתרכובת המילים הנפלאה הזו שמפלחת את נשמתי כמו חץ שנשלח ללב.

המגששים את דרכם לעולם היהדות בודקים לא פעם איך אני מאמינה במשהו שאני לא רואה. במשהו שאני לא שומעת, במשהו שאי אפשר לגעת.  תקנו אותי אם אני טועה אבל את אלוקים צריך להרגיש. להרגיש בפנים. צריך לשבור את החומות שנבנו סביבו במהלך השנים. ואז, רק אז, אפשר להרגיש אותו.

עיקרו של הקדיש הוא בקשה להתגדלות והתקדשות שמו הגדול ומלכותו. הבקשה הזו מצליחה לקחת אותי למקום שבו שאני מבינה את האפסיות שלי ביחס לגדולתו, כשאני רואה את הנשמה שלי כשהיא נטולת קליפות ומלאת אור אינסוף. 

מהחיבור הזה למדתי מה זה לגעת באלוקות. לגעת באני הגבוה ביותר, האני העליון, בנשמת אלוק ממעל. מהעיבור הזה אני מצליחה לגעת בנקודה שבה אני מבודדת את עצמי לרגע מהכל, מכל טרדות החול. לא חושבת על חשבון הבנק, לא על המשימות שהשארתי בעבודה, ובטח שלא על הכביסה התלויה.  

ישתבח ויתפאר שמו של הבורא כנגד החידלון של אישיותי, ויתרומם שמו כנגד האפסיות שבי, כנגד החסרונות שבתוכי. אותם החסרונות שהציבו לי אתגרים שהעלו אותי להרגיש חיים. אותם ייסורים שהוציאו אותי לחופשי מכל הקשיים ומכל הפחדים.

"ויתעלה ויתהלל" מצליח להזכיר לי שבאתי ממקום טמיר ונעלם, ממקום שבו ה"אני" שלי לא ממש קיים. למשמע המילים אני מצליחה מעט להבין שהאין שאני חשה מגלה לי מלכות אחת גדולה.

"לעלם ולעלמי עלמיא", כמה שאין לי בך תפיסה, אין לי אפילו קצה של הגדרה. אומרים לי תמיד שאתה האחד כשלמעשה אתה בעצם כולם. אבל איך זה שאני יודעת שאתה שלי כשבמקביל אתה נחלת הכלל?

  

בעולם שבראת כרצונך, ציווית אותי להיות נבדלת וקדושה. בעולם שבו המלכתי אותך ציווית אותי לקוות לישועתך. בעולם המופלא שבו אתה מעל לכל ברכה ותהילה אני רואה אותך בפרח שפורח, ובירח שמעלי זורח. אני רואה אותך ברוח שמוליכה את הענן, אני מרגישה אותך חי בחיוך של ילד קטן.

יחד איתך אני מתאמצת ועולה, עושה הכל להידמות לך.  עולה מעל כל הערה מעליבה, מתעלה מעל הערכה של הסביבה. בין קוצים ודרדרים את רגלי מסרחת, לומדת הרבה לתת ואף הרבה פחות לקחת.

שמך מבורך בפי כל חי, שמך המתהדר צורב את שפתי. היום אין בי את הכח לחיות בלעדיך, אני רועדת מהאפשרות שתסתיר את פניך. מה לי יום ומה לי לילה, מה לי כי כולי "דאמירן בעלמא".

אלייך תשוקתי, אליך אהבתי,  אהבה שמכלה כל פירור בנשמתי. המילים שפורטות על כל איבר מגופי מכריזות בכל פעם שאתה הוא מלכי.  המילים זוהרות כזוהר הרקיע מבקשות, מייחלות, אליך להגיע.

תוליך אותי בדרך ההולכים בתמים, תסתירני בסתר כנפיך לעולמים. אתה הוא הא-ל שמלא ברחמים, אתה שוכן עם קדושים וטהורים, אנא האר לי את הלילה הקר, הסר ממני כל עשב שוטה ועקר.

"אויה לי כי גרתי משך" זועקת נפשי, "שכנתי עם אהלי קדר" מבקשת לסלוח לעצמי. לסלוח על כל הפעמים שהפניתי עורף, על כל המקרים שהמריתי את פיך. לא יודעת אם אוכל למחול לדידי, על עיוורון והליכה במים עכורים, על שלא ידעתי שאני רועה  בשדות זרים.

מן המיצר שוועתי הגיעה אליך, וללא היסוס הושטת את ידך. איני ראויה לכל חסד וחמלה, איני ראויה לכל גילוי של ישועה. אנא תשכיח מליבי שדרתי באוהלי רשע, תשכיח ממוחי שלא הגיתי פועלך.

שמע בזאת את תפילתי, שלא יסור חסדך מעימי. מאוצר מתנותיך הגנוזות בחינם, ששמורות אצלך באורך החם, הדריכני בנתיב מצוותיך, והטה ליבי אל עדותיך. תזכור זכות אבות לשפחתך, ואל תדון אותי לכף חובה. כי אליך עיני נשואות, אליך עיני בוכיות.

מול קהל גדול אהלל את שמך, מול עם קדוש אשתעשע בתורתך. תסתיר אותי תחת ידיך הגדולות אל תיתן לי ליפול לתוך לוע של תאוות. שאחיה אותך בכל רגע בחיי, שאשב במפתנך כל היום עד בלי די. נפשי מייחלת אליך, שמה רבא. נפשי נכספת שיתגדל כבודך, נפשי מרננת שיתקדש שמך.

להיות בשמחה

בס"ד

השמחה אינה מצווה 

אך היא יכולה להביא אתכם למקום שאף מצווה לא תביא.

העצבות אינה עבירה 

אך היא יכולה להביא אתכם למקום שאף עבירה לא תביא.

לבחור זה להיות חופשי

בס"ד

"תביטי לירח ולמה שהוא עושה למים", ביקש תומר שאפנה את ראשי לרגע. "הוא כל כך יפה". עיני נתקלו בטיפות החלב שציירה הלבנה על הים, משתעשעת בגליו. מזכירה לי שעל יצירת הפאר הזו חתום בורא עולם בכבודו ובעצמו.

לפני מס' דקות יצאנו מסוף שבוע רגוע במיוחד על הר הכרמל. הללי מרים המתוקה נרדמה מאחור ורק נשימותיה הקלות נשמעות בחלל הרכב. במשך כל הנסיעה על כביש החוף לא יכולתי לנתק את מבטי מהגלויה ששלח לי ריבונו של עולם, לא יכולתי לנתק את מבטי מהמראה של נגיעות הגלים על החוף.

"אני מוכן לשלם לך עבור מחשבותייך", חייך תומר בעודו מכסה את הללי. "אני חושבת על התזמון המדוייק של טיפות המים המלוחות. איך הן יודעות מתי להגיע לחוף, איך זה שהבריאה תמיד יודעת מה לעשות".

"אם זה היה אפשרי, הייתי תופסת את הרגע הזה בשתי ידי", הרהרתי בקול, מנסה  לפרש לעצמי את התחושה שהציפה אותי, ופשטה באברי גופי. סוג של תחושה שבזהירות מרבית אכנה אותה כאושר, או אולי רגעים רצופים של אושר.

לעיתים נדמה לי שכל מה שמניע את כדור הארץ כולו על יושביו זה החיפוש המתמיד אחר האושר הנכסף. החיפוש אחרי הנקודה שבה אתה מרגיש חי ונושם. החיפוש המתיש להגיע לאותו מקום ספציפי שבו אתה לא רוצה לשנות דבר וחצי דבר מהחיים שלך.

ניסיתי לברור לעצמי איך זה שבעברי הלא מאד רחוק  כל שניה של אושר הסתיימה בריקנות, כל שניה של אושר הסתיימה בהרבה סימני שאלה וחוסר סיפוק. לאושר שהיה אז מנת חלקי לא היתה המשכיות. קיבלתי אותו במנות קטנות, מדודות.

הפכתי בדבר שוב ושוב. שוחחתי עם עצמי וניסיתי להבין איך זה ששנים לפני שחזרתי בתשובה, לא מצאתי הרבה רגעים כאלו, איך זה שלא הרגשתי שאני חיה. ומה שהכי מדאיג אותי בכל התהליך זו העובדה שאפילו לא הבנתי שאני לא מאושרת, חייתי את החיים, או יותר נכון לומר, זרמתי איתם.

אני סבורה שהסיבה נעוצה בעובדה המאד כואבת שלא הייתי כלי. לא הייתי כלי לקבל את כל הטוב הזה. לא הייתי כלי להבין שאפשר גם אחרת. להבין שמה שבונה כלי זה בעצם המתנה ששמה בחירה.

בחירה במובן הטהור והנקי שלה. לבחור משמעו להיות במודעות. לדעת שאני בוחרת  כי זה הדבר שהכי טוב עבורי. התורה לימדה אותי לבחור כשלנגד עיני הסיבה  שלשמה באתי לעולם, הלכות התורה הורו לי כיצד לא להחטיא את מטרת בואי לכאן.

  

הבחירה הזו הולידה סדר במחשבות שלי, הבחירה הזו הולידה סדרי עדיפות במשפחה שלי. סוף סוף הסדר הזה הוליד שאיפות, הסדר הזה הוליד רצונות שלא ידעתי כלל על קיומם.

התחלתי להעריך ולבחור בטוב ביום שבו גיליתי היכן ממוקמים השוליים של השביל המוביל אותי מעלה בית א-ל. היכן בדיוק תחילתו והיכן סופו. התחלתי להעריך את חיי כשהבנתי ללא ספק היכן הם אזורי הסכנה. הנקודה המדוייקת שהלכה והתבהרה בפני סייעה לי לזהות את התמרור האדום שצועק לי "אין כניסה עבורך".  

במבט לאחור, זה היה שגוי ואפילו ילדותי לחשוב שיש לי שליטה כלשהי על מהלך הדברים, כשלמעשה האירועים השונים והגחמות של אחרים הכתיבו לי את הקצב, ולעיתים גם את המקום, והכי נורא שמבלי משים הם הגדירו עבורי את הרצון.

הבנתי ואולי קצת באיחור שעל מנת לשמור על הקיים אני צריכה לדעת תמיד איפה המעצורים שלי נמצאים. איפה המיקום המדוייק של דוושת הברקס. באיזה רגל בולמים, והיכן הבלם הידני למקרים מיוחדים כשכל השאר מסיבה כלשהיא החליטו להפסיק לעבוד.

בתנועה המתעוררת משהו של מוצאי שבת, כשבעלי ובתי לצידי, וכששני ילדי האהובים ממתינים לנו בבית, אני יודעת בוודאות מכאיבה שיש לי כל כך הרבה מה להפסיד. יש לי כל כך הרבה מה להפסיד אם לא אהיה קשובה ועירנית. יש לי כל כך הרבה להפסיד אם לא אהיה דרוכה ועקבית, שחלילה לא אסיט את עיני מהקו הברור של השוליים.

למדתי בחיי שאפשר בקלות לאבד שליטה על החיים. אובדן הדעת כמוהו כחוט השערה.   גלוי וידוע לפני שהכל מתחיל בפתח קטן מאד. בפתח קטן שהרשיתי לעצמי לפתוח. בפתח שהולך ונפער ומרחיק אותי מהמטרות שהצבתי לעצמי, מהמטרות שהציב לי בוראי.

כשהבנתי שאני בעלת בחירה הפכתי להיות חופשייה, דבר שאינו עולה בקנה אחד עם הגיון כלשהו. חופשייה מריצה מיותרת אחרי תאוות, חופשייה מכל תעתועי המדיה והפרסומות. בורא עולם לימד אותי מהי הכוונה הזכה שמאחורי המצוות, בורא עולם צייר לי את הדרך הנכונה לחיות.

שוכן מרומים הראה לי איך מתרחקים קילומטרים מדמיונות ואיך לזהות את בוא הנפילות. נפילות שקדמו להן בורות עמוקים, בורות במסווה של שקרים קטנים.

אב הרחמים ניקה ממני את גרגרי החול מהעיניים, שאצליח להבחין בין העיקר והתפל, שלא אלך שבי אחר היצר המהתל. מלכו של עולם חידד לי את הראיה שאראה בחוש את נפלאות הבחירה. נפלאות שאומרות לי כיצד לבחור והכי חשוב - מתי לעצור.

                            

לבקש סליחה מהנשמה

בס"ד

סלחי לי נשמה אהובה 


ימים של אלול וריחות של חגים מנשבים בתוכנו, 

ימים שבהם עלינו להביט פנימה באומץ ולבקש ממנה סליחה.

ימים שבהם אנו צריכים להביט עמוק לתוך נבכי הנשמה, 

לתוך נימיה הדקים ולבקש מחילה.

לבקש מחילה מאותה נשמה שלא תמיד השכלנו להקשיב לקריאתה.

לבקש מחילה מאותה נשמה מתוקה שלא ידענו עד כמה היא גדולה ועצומה.

לבקש מחילה מאותה נשמה שניתנה לנו יחד עם התורה על כל הפעמים שהיא ביקשה עצמאות 

ובחרנו בטיפשותנו להתעלם ממנה בקלות.

לבקש מחילה מאותה נשמה זכה על כל הפעמים שהשתקתי את קולה.

לבקש מחילה מאותה נשמה טהורה על כל הפעמים שלא התאמצתי להכירה 

והלכתי בדרך הקלה של כניעה לסביבה.

לבקש מחילה מאותה נשמה נבדלת וקדושה על כל יום שחלף 

ולא התחברתי לאור שבתוכה.   

אין יותר טוב ממראה עיניים

בס"ד

"אמא, אני רוצה שתפנימי שב"ה אני מתכוונת להתחתן בחתונה מופרדת, ואני מקווה ששמעת אותי טוב, בהפרדה של בנים ובנות", ירין הטיחה לתוך השפופרת, "חשבתי שהתקשרת לומר לי בוקר טוב, לא ציפיתי שזה יהיה בוקר כזה טוב" קשה היה לי להסתיר את ההפתעה שבקולי, "כשאגיע מהעבודה תספרי לי את כל הפרטים".

ירין בתי בת ה 14 היתה מוזמנת אתמול לחתונה של קרוב משפחה שחזר בתשובה, אותו קרוב משפחה שהיא כעסה עליו כל כך מאחר והוא הפסיק לחבק אותה כשהוא מגיע לביקור בשבת, שלא לדבר על זה שהוא הפסיק להושיב אותה על ברכיו, כפי שנהג בימי ילדותה.

"אין סיכוי בעולם שאני הולכת לחתונה הזו", הבהירה לי הצדיקה במשך שבועות לפני האירוע, "נכון שאני שומרת שבת אבל אין לי מה לעשות במקום כזה, אפילו לאכול לידי אחי, איני יכולה, אני חושבת אמא שנשלח לו מתנה בלבד".

מי שמכיר את ירין יודע שיש דברים שאסור להתעסק איתה, יש דברים שהיא עומדת על שלה ואני תוהה ביני לבין עצמי אם משה רבנו היה מסוגל עליה. "אולי את טועה וזו יכולה להיות חוויה מדהימה שלא היית עדה לה עד עכשיו" ניסיתי להסביר לה בטון אמהי, "קחי בחשבון שאת יכולה ליהנות מאד מערב כזה".

גייסתי את תומר בעלי לשיחות הפיוס במזרח התיכון, ניסינו לשכנע אותה שמדובר במשהו קצת שונה, קצת אחר. לרגע מסויים היינו הסינגורים של העדה החרדית בהכשר בד"ץ, "תנסי פעם אחת להיות במסיבה גדולה שאין בה את כל שירי האהבה והרומנטיקה, אין בה את מצעד המיני והמחשוף. פעם אחת תפגשי משהו טהור ונקי".

הימים עברו להם ביעף, וחומת המגן של ירין הלכה ונבקעה, כולל חזרות על ריקודים חסידיים שהראיתי לה בשידור חי. הקטנה החליטה להתלבש כיאה למעמד ורכשה לעצמה חצאית תקנית וחולצה עם שרוולים כאורך הגלות.

אחרי ששכנעתי אותה סופית להיפטר מסנדלי העקב ושעדיף לתת דגש על נוחות, יצאה יחד עם שירה חברת המשפחה אל מה שהיא כינתה, כמו רבים אחרים "חתונת הדוסים".

מאחר ואני כבר נרדמת מוקדם, כיאה לגיל שמקבלים בו קצת דעת, הייתי באמצע החלום כשהן חזרו. חיכיתי בקוצר רוח להגיע מיום העבודה כדי לשמוע את הבשורות ואת ההתרשמות שלהן מכל לובשי החליפות השחורות למינהם.

"אמא את חייבת לשמועעעעע", קיבלה ירין את פני, "אני לא יודעת מהיכן להתחיל, היה כל כך יפה ומיוחד, אני אפילו לא יודעת איך להסביר מה היה שונה בחתונה הזאת".

  

"אולי תתחילי מההתחלה"? הצעתי, וכאן היא גוללה בפני את קורותיה מהרגע שהן נכנסו לאולם, החל בסידור השולחנות, שמלת הכלה שהיתה "מדהימה וצנועה", מס' האחים הרב שיש לכלה, וכמובן לא לשכוח את החתן שהיה ממש "אבל ממש מאושר".

"אני רואה שעשית חיים מתוקה", שביעות רצון נשמעה בקולי, "אין לך מושג כמה רקדנו, אמא, אפשר לומר שהשתוללנו, והרגשתי כל כך נוח. המוזיקה היתה של שירים שאת שומעת באוטו, וצדקת כשאמרת שאפשר לרקוד איתם".

כמה התרגשות היתה בקולה, וכמה כדוריות של אושר זרמו בדמי "את יודעת מה היה החלק הכי יפה?" שאלה ירין ולא חיכתה לתשובה "חילקו לנו פתקים כאלה שנקרא כולנו בזמן החופה, אני חושבת שזה נקרא ברכת כלה".

חיבקתי אותה כל כך חזק והודיתי לבורא עולם בתוכי כמה אני מתמוגגת למראה הבת שלי. נסיכתי הקטנה, שהיתה עדה בפעם הראשונה בחייה, באופן מובהק ומוחשי למתנות הנפלאות של היהדות, למתנות שהשם יתברך הוריש לנו.

"את יודעת איך קוראים למה שאת מתארת עכשיו? שאלתי, "קוראים לזה במילה אחת, קדושה. כל מה שעינייך ראו בערב הזה, שחדר לך כמו חץ לנשמה יכול להימצא אך ורק בחתונה יהודית כשרה למהדרין".

במשך כל השיחה ישבה איתנו שירה, חברת המשפחה שהצטרפה אליה והקשיבה לנו בקשב רב. "ואיך לך היה"? ניסיתי לגשש בעדינות "אוכל לסכם ולומר לך שזו היתה החתונה הכי יפה שהייתי בה אי פעם", ראשה היה מושפל בביישנות.

"ואת יודעת מה החלק שהכי עשה לי את זה רונה, את לא תאמיני אבל זו העובדה שלא הייתי צריכה כל רגע לדאוג מי מסתכל עלי, ואם בטעות אני לבושה חשוף מידי,  מלכתחילה התלבשתי שונה מהרגיל". לא יכולתי שלא לחייך "לזה קוראים צניעות, וזה הדבר הכי יפה והכי נוח בעולם, כדאי לך לאמץ את זה יפתי".

באותו ערב הבית שלנו היה כמרקחה, בכל רגע הן נזכרו במשהו נוסף, אם זה שיר מסויים שנגע בהן, או ריקוד קבוצתי שהותיר בהן רושם עז.

"התורה הקדושה עוסקת בפנימיות של הדברים ולא בחיצוניות, מה שאי אפשר למצוא בחתונה מסוג אחר" נשקתי על מצחה של ירין "אבל לוקח קצת זמן להבין את הדברים האלה יקירתי".

כשעליתי למיטה חשבתי כמה גאוני מצד השם לשלוח אותה לערב שכזה, הרי אין טוב ממראה עיניים, כל מה שהייתי מתארת לה במילותיי לא היה מצליח לפלח לה את הלב כמו הדבר האמיתי.

בשיחות שלי עם תומר לגבי חינוך ילדינו שנינו תמיד משוכנעים שנכשלנו. נכשלנו מאחר ולא השכלנו לחנכם לדרך של תורה ומצוות, באיזשהו מקום הם שילמו מחיר על כך שחזרנו בתשובה  רק במחצית חיינו, ולא לפני.

המקרה הזה עם ירין הבהיר לי שאין כזה דבר מאוחר מידי אצל מלכו של עולם. תמיד יש אפשרות להציל את הקיים, מה שנשאר לנו זה לשמש דוגמא ומופת לדרך האמת, לדרך הבורא.  והכי חשוב זה, שכל זמן שנשמה באפינו לא להפסיק לרגע להתפלל עליהם, תסמכו עליו, הוא כבר יגיע אליהם.

יתגדל ויתקדש שמה רבא

בס"ד

אני מביטה בה מהצד, היא נראית לי משועשעת, פוסעת בשמלה פרחונית ששוליה מתנופפים לכל עבר. ריח של קיץ עומד באויר. הרוח משחקת בשיער ראשה, מנסה להסיר קווצות תלתלים סוררות על לחייה.

יללת חתול מעירה אותי בבהלה מהשינה. זו הפעם השלישית ברציפות שאני חולמת אותי ללא כיסוי ראש.  זו הפעם השלישית שאני חולמת שאני משוחררת מכל מחוייבות שלקחתי על עצמי.

השקט שבחוץ סיפר לי שהעולם כולו עסוק בשינה עמוקה, התיישבתי בקושי על המיטה, יודעת שכל נסיון להירדם שוב הוא מעל לכוחותי. הכנתי לעצמי קפה מהביל עם חלב, ובעודי מתמכרת לארומה שלו, ניסיתי להבין את פשר החלומות שפוקדים אותי לאחרונה.

"ממה את מפחדת?" הרהרתי ביני לבין עצמי, "ממה את חוששת?" התיישבתי על הספה. התשובה לא איחרה לבוא. "אני מפחדת מעצמי".

אני חושבת שלעולם חוזר בתשובה ירגיש כמי שחרב מונחת לו על צוואר, כמי שעברו מציץ ולוחש לו "אתה לא ממש משכנע". חוזר בתשובה חש כמי שנגמל מהתמכרות  למאוויים שקריים.  כמו נרקומן לשעבר שנאבק בזכרונות קשים.

חז"ל אמרו "אשרי מי שמפחד תמיד", אודה ולא אבוש, אני מפחדת. מפחדת מליפול, מפחדת מלאבד את הדרגה הרוחנית שהגעתי אליה. זה דק כל כך כמו חוט של שערה, זה מרגיש לעיתים כמו זכוכית שבירה.

הפכתי והפכתי בדבר, ידעתי שאני צריכה לרדת לשורשה של הבעיה. לגעת בנימים העמוקים של הנשמה, להבין מדוע אני כל כך מודאגת  מעזיבת השכינה, אין לכם מושג כמה יש בי חרדה מנטישה.

פתחתי באקראי את הסידור שהיה מונח על השולחן, שותף לנדודי השינה שלי. הספר נפתח בדיוק בקדיש. גיחכתי כשנזכרתי ששום דבר לא הכין אותי לפעם הראשונה ששמעתי את המילים "יתגדל ויתקדש שמה רבה", שום דבר לא הכין אותי לעוצמה שהיכתה בי לתרכובת המילים הנפלאה הזו שמפלחת את נשמתי כמו חץ שנשלח ללב.

ניסיתי לפענח את הרמזים לחלומות במילים הללו, שהשם שלח לי , כאומר לי "תקראי". המילים של הקדיש לקחו אותי למקום שבו הבנתי את האפסיות שלי ביחס לגדולתו. את האפסיות שלי ביחס למקומו.

הטקסט צעק שישתבח ויתפאר שמו של הבורא כנגד החידלון של אישיותי, ויתרומם שמו כנגד החסרונות שבתוכי. אותם החסרונות שהציבו לי אתגרים והעלו אותי לנקודה העליונה של החיים.

  

"ויתעלה ויתהלל" הצליח להזכיר לי שבאתי ממקום טמיר ונעלם, ממקום שבו ה"אני" שלי לא ממש קיים. למשמע המילים הצלחתי להבין שה"אין" שאני חשה מגלה לי מלכות אחת גדולה.

"לעלם ולעלמי עלמיא", כמה שאין לי בך תפיסה, אין לי בך אפילו קצה של הגדרה. אומרים לי תמיד שאתה האחד, כשלמעשה אתה בעצם כולם. איך זה בעצם שאתה שלי כשלמעשה אתה נחלת הכלל?

בעולם שבראת כרצונך, ציווית אותי להיות נבדלת וקדושה. בעולם שבו המלכתי אותך ציווית אותי לקוות לישועתך. בעולם המופלא שבו אתה מעל לכל ברכה ותהילה אני יכולה לזהותך בעוצמה של תפילה.

יחד איתך אני מתאמצת ועולה, עושה הכל להידמות לך.  עולה מעל כל הערה מעליבה, מתעלה מעל הערכה של הסביבה. בין קוצים ודרדרים את רגלי מסרחת, לומדת לתת ואף הרבה פחות לקחת.

                                                                                       

שמך מבורך בפי כל חי, שמך המתהדר צורב את שפתי. החלומות שלי האירו את אבחנה שאין בי את הכח לחיות בלעדיך, אני רועדת מהאפשרות שתסתיר את פניך. מה לי יום ומה לי לילה, מה לי כי כולי "דאמירן בעלמא".

כל הפחדים כולם גילו לי אמת אחת מדוייקת. אמת שמונחת בכף ידי, כלוחשת "קיבלת מתנה ילדתי".  החשש הזה הוא בעצם מתנה. מתנה של אלו שבחולשתם נלחמים, אלו שבוחרים לדבוק באור החיים. אלה שבוחרים בכל יום מחדש איך לא להיכנע ולהביט לאחור, בורחים כמו מאש מהשטח האפור.

הפחד מנפילה רוחנית זו הזדמנות אדירה שתאלץ אותי בכל רגע להיות ביגיעה, זו הזדמנות שמאלצת אותי לא לנוח על זרי הדפנה.

אנא ממך שוכן מרומים, תוליך אותי בדרך ההולכים בתמים, ותסתירני בסתר כנפיך לעולמים. אתה הוא הא-ל שמלא ברחמים, אתה שוכן עם קדושים וטהורים, אנא טהר את ליבי המנוכר, הסר ממני כל עשב שוטה ועקר.

"אויה לי כי גרתי משך - שכנתי עם אהלי קדר" , זועקת נפשי, כמי שמבקשת לסלוח לעצמי. לסלוח על כל הפעמים שהפניתי עורף, על כל המקרים שלא הרגשתי צורך. לא יודעת אם אוכל למחול לדידי, אם אוכל לשכוח ולהניח דעתי. להניח דעתי על הליכה במים עכורים, על שרעיתי בשדות של אחרים.

השכח מליבי שדרתי באוהלי רשע, תשכיח ממוחי שלא הגיתי פועלך. שמע בזאת את תפילתי, שלא יסור חסדך מעימי. מאוצר מתנותיך הגנוזות בחינם, ששמורות אצלך באורך החם, הדריכני בנתיב מצוותיך, והטה ליבי אל עדותיך.

  

תזכור זכות אבות לאמתך, ואל תדון אותי לכף חובה. מול קהל גדול אהלל את שמך, מול עם קדוש אשתעשע בתורתך. תסתיר אותי תחת ידיך הגדולות אל תיתן לי ליפול לתוך לוע של תאוות. שאחיה אותך בכל רגע בחיי, שאשב במפתנך כל היום עד בלי די. שלרגע אחד לא אחשוב שעשיתי את חלקי, שלרגע אחד לא אחשוב שקניתי את עולמי.