מוות קליני, תושב נתניה מתאר את חוויתו בעולם הבא

הרב אמנון יצחק - האם איפה שיש מניעות ועיכובים האם זה לא טוב???

סרט מדידה

בס"ד

להביט לאחור....ולמדוד

"אין נביא בעירו", הסביר לי הרב. "את צריכה להבין שמאד קשה לעשות שינוי ולהישאר עם אותה הסביבה שגדלת בה", הוסיף. בדרך הביתה הרהרתי אחר דבריו. "מאד קשה זה לא אומר שזה לא אפשרי", חייכתי לעצמי. משמע שיש עוד פתח קטן לתקווה.

בשבוע האחרון אני חשה חוסר נוחות שנבע מתוך שיחה שגרתית של חבר קרוב עם אימי מורתי שתחיה. בתמימות האופיינית לו הוא הסב את תשומת ליבה של אימי לכיסוי ראש שעל ראשי "אני לא חושבת שרונית צריכה לכסות את הראש  כל השבוע"  ענתה לו בכעס. "מספיק בשבת".

להיעלב מדבריה עכשיו זה סתם מותרות, ידעתי שללא תמיכתה ואהבתה לא הייתי זוכה למה שאני היום. אבל בכל זאת משהו הציק לי. הפריע לי שהיא עדיין לא קיבלה אותי באופן טוטאלי. ואולי זו רק הבעיה בהתבוננות שלי.

בעבודה שלי אני מחוייבת להגיש אחת לרבעון דו"ח של יעדים ומדדים, לא ראיתי סיבה הגיונית למה לא לעשות דו"ח על שינוי אישי. למה לא לקחת פשוט סרט מדידה ולבחון אחורנית את הנתונים באופן הכי קר שיכול להיות בבחינת הלכה למעשה.

לפני כמה שנים כשנגמרו לי התירוצים וההסברים המאולצים למה אני לא נוסעת לים בשבת, נקראתי לשיחה חשובה בפורום הנשים של המשפחה. "שלא תתחילי עם זה" נתבקשתי, "השם רוצה שנקיים רק את ואהבת לרעך כמוך" וכמובן שאין ויכוח בלי  המשנה הידועה של "דתי זה רק בלב".

"ואתם מקיימים את הפסוק של רבי עקיבא?", הרמתי את הקול, "מאד נוח לנפנף במשפט הזה" פתחתי עיניים "אבל לא הרבה מבינים את המשמעות שלו" והרגשתי שהויכוח עקר. מבחינתם אני לא בקו השפיות. "תירגעו אני כרגע בודקת" התגוננתי. "לא עוברת מחר למאה שערים" לחלוחית של דמעה הופיעה לי בקצה העין.

לכל אורך הדרך נשגב מבינתי איך זה שצירוף המילים תשובה וחזרה מעורר כל כך הרבה אנטגוניזם בבית, ברחוב, במקום העבודה שלי, למעשה בכל מקום. איך זה ייתכן שמדינת היהודים, שמתהדרת להיות חכמה וחזקה מפחדת ממשהו שמייחד אותה.  

"ברגע שגיליתי את האמת לא אוכל להפנות לה עורף", צעקתי, "איך אתן לא מבינות שהאמת הזו זועקת?", חמתי בערה "אני שומרת שבת גם אם זה לא מסתדר לכן בלוח הזמנים". פצצה נזרקה לאוויר. זהו אמרתי את זה.

המשכתי בשלי. הויכוחים לא שככו ולעיתים אף החמירו והגיעו לטונים צורמים במיוחד. לא ויתרתי על דרכי, ולאחר שיחה עם השם יתברך החלטתי גם לא לנסות להשפיע עליהם ולהגן על משהו ששיך להם באותה מידה כמו ששייך לי. בלעתי את עלבוני למען שלום בית אזורי.

  

בחסדו של השם יתברך עסקתי בזיכוי הרבים ובקיום שיעורי תורה, לאט לאט אחיותי התחילו להתענין במה שאומרים , ומי מרצה היום, הלעג פינה את מקומו לסקרנות גרידא ולחיפוש אחר מענה.

כשאימי הבחינה שבשבת אני לא שותה כי "האור דולק במקרר", היא חיבקה אותי לא לפני שהבטיחה כי שבת הבאה היא תדאג לכבותו, "לא ייתכן שלא תטעמי את הקומפוט שלי בגלל מנורה קטנה".

הימים נקפו והתחוור למשפחתי כי אין מדובר בגחמה רגעית. לנגד עיניהם הבת הקטנה סוגרת עוד כפתור בחולצה ומשנה את סגנון הדיבור. האחות הקטנה מברכת על הכל ולא ממש מתלהמת מכל סממן של עוקצנות או ביקורת. ידעתי בפנים שמשהו בתוכם החל להיסדק. זה לא קרה ביום אחד.  אבל את התחלת לבלובם של הניצנים הראשונים אני זוכרת במדויק.

"אני נוסעת מחר לצפת, לקברו של האר"י הקדוש", הודעתי לאקונית למשפחתי. לא הצעתי להם להצטרף מאחר ואני מודעת לדעה הברורה שלהם בענין. "אנחנו יוצאים בשעות הערב המוקדמות", זזתי בחוסר נוחות בכסא.

למחרת בבוקר במהלך קניית הכיבוד והנרות הטלפון צלצל "רוניתי, אני ואחותך רוצות להצטרף הערב", שמעתי את קולה של אימי מהעבר השני, "יש עוד מקום?" שאלה בדאגה.  הרגשתי שאני מחסירה פעימה "כככןןןן", עניתי בהלם, "יש מקום עבורכן, וגם אם לא, אפנה מקום במיוחד", הוספתי בהתרגשות.

עמדתי מול המדף בחנות ולמען האמת לא האמנתי למה ששמעתי. איך אחרי כל הקיתונות אני זוכה לזה שמשפחתי תבוא איתי לקברי צדיקים, ועוד בצפת????? הייתי משוכנעת שהמשיח כבר כאן.

כשהגענו לבית העלמין ראיתי אותן מדליקות נרות, עטופות במטפחת מאולתרת, מבקשות ומתחברות לכח העליון. הבטתי מהצד נפעמת כולי, ושמחה שזכיתי לקחת אותם למקום קדוש כל כך, עמוק כל כך. למקום בו הם פוגשים את אלוקים שנמצא בתוכם.

והיום אחרי שנים ספורות בלבד אני לוקחת את סרט המדידה הזה ובתוך הקווים הקטנים מצאתי שיש קידוש בכל ערב שבת ולא תאמינו גם אחרי שחרית של שבת. אימי החלה לפקוד את שיעורי התורה שנערכים בקירבתה. בצידי שולחן הכתיבה נמצא כדרך קבע ברכון של "נשמת כל חי", ועליו מונחות משקפיה בזהירות.

אחיותיי מדליקות נרות באופן קבוע, ולא פעם "תפסתי אותן על חם" כשהן מברכות "שהכל נהיה בדברו" או "בורא מיני מזונות" ושלא לדבר על ילדיהם שלא מפסיקים לברך ולהתפלל, לשאול שאלות, להתקרב. 

 וסרט המדידה הזה מלא בקווים זוהרים ומוארים, שמעידים על כך ששינויים בחיים גם אם לא תמיד שמים לב קורים. אני מודה למלכו של עולם שנתן לי את התבונה בתחילת הדרך להפסיק ולדון אותם על כל צעד ושעל, כי ברגעי האמת הם היו שם בשבילי כחומת מגן ששמרה על רצוני, וקבלתם את דרכי אינה דבר מובן מאליו עבורי.

טבעו של אדם לפחד מהלא ידוע ואיני יכולה להלין על מי שלא גדל על ברכי הדת והמצוות, וכעקשנית מצויה נבחרתי ע"י בורא עולם להניף את הדגל המשפחתי, להסתערות תורנית רבתי.  בחרתי להתמסר לתורה הקדושה והשתדלתי מאד לייצג אותו נאמנה, בסבלנות המתנתי שיפתח החלון והתפללתי אליו שיגיע היום, כי כל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

להיות פשוט

בס"ד

מבטו המתפלא של טכנאי המחשבים הבהיר לי שהוא אכן בטוח במה שהוא אומר "אין בכלל קשר בין תורה - לקבלה", חזר שוב על דבריו, "כל החברים בסביבתי שלומדים קבלה אמרו לי שזה דבר אחד ותורה זה משהו אחר לגמרי".

עכשיו כבר ממש כעסתי, "אתה חייב להבין שהקבלה היא נדבך של התורה. היא רובד עמוק יותר של התורה. אל תאמין למציאות שמוכרים אותה בבתי הספר לרוחניות בגרוש".

אלון הבין שאין טעם לנהל ויכוח על הנושא "כך חשבתי עד עכשיו, את לא צריכה להרים את הקול". התנצלתי בפניו והסברתי לו בקצרה את מהותה של תורת הקבלה. "הענין הוא שישנם כאלה שכביכול לומדים את תורת הסוד כשבעצם הם עדיין לא יודעים את פרשת השבוע".

כשאלון סיים לסדר את התקלה שבודאי תחזור במחשב שלי, תהיתי ביני לבין עצמי מדוע ללמוד קבלה נשמע יותר מתוחכם מאשר המילה ה"גסה" של לחזור בתשובה.

לאחרונה אני שומעת המון ממכרים וחברים על תופעה שבה ישנם בתי ספר לקבלה יהודית שטוענות כי אין על האדם חובה לשמור תורה ומצוות, על הלומד רק לפתוח את ספר הזוהר הקדוש ולהקשיב להסברים של המורה.

לא פלא שכל אדם שני שנקרה בדרכי הפך להיות "מקובל" לעת מצוא. לא מפתיע שלאור "מכירתו" של ספר הספרים במבצעי סוף העונה כולם יודעים לשנן בעל פה

סוגיות על תורת הנסתר כשהבסיס עדיין לא נבנה אצלם, אם בכלל.

כשיוצא לי לשוחח  עם אותם "מקובלים" מתחוור לי כי ישנה תופעה רחבה ועמוקה יותר הנקראת...בושה. לימוד הקבלה הפך להיות תחליף פחות מביך ויותר "איני" לחזרה בתשובה. לא יודעת מתי ואיך זה קרה אבל "חזרה בתשובה" הפכה להיות מילת גנאי לאותם דמויות שלא הלך להם בחיים, מן אוסף של "מוכי גורל", שמצאו מפלט רק בכיפה שעל הראש.

מעציב אותי שישנם כאלה שמתביישים לחזור למקורות. מתביישים להביט לשורש הנשמה ולהקשיב לבת קול הקוראת להם לחזור לדרך האבות. איך ייתכן שבמדינת היהודים, הפכנו להיות קורבן של לחץ חברתי. איך ייתכן שבמדינה שקיימת רק בזכות לימוד התורה, בעלי התשובה מחפשים הגדרות נוחות יותר לאותה נקודה פנימית שהתעוררה בהם.  

   

ליבי נחמץ בקרבי כשמנסים בכל דרך לעשות הפרדה מוחלטת בין האליטה ה"נאורה" משהו, של הלומדים קבלה  אלו שהם "מביני דבר", לבין המאמינים הפשוטים לכאורה.

צריך לדעת היטב שלפני שפותחים את הזוהר הקדוש יש עוד הרבה מה ללמוד בדרך, צריך הרבה שנים של עמל ויגיעה בסוגיות לא פשוטות. כל תלמיד חכם שבקיא ברזי הנסתר יספר לכם איך כיתת את רגליו לשיעורי תורה, שיעורי גמרא ומה לא. הכניסה ללימוד עמוק יותר מחייבת ידע רב שנרכש במשך שנים רבות. ידע שהוא חובה מאחר והוא מכין אותך נפשית להמשיך הלאה.

אי אפשר להתייחס אל העולם הרוחני היהודי כאל נתיב של לימוד נטו ללא קיום מצוות. בנתיב הזה אי אפשר להגיע לשלמות. כל היופי שבקיום המצוות היא עבודת השם, עבודת הלב. עבודה שהיא בעצם עבודת חיים.

ובעבודה המופלאה והמורכבת הזו, החלק הקשה ביותר שיש בה זה היכולת להיות פשוט. לא סתם אמרו חכמים ממני, כי לא פשוט להיות פשוט. אלפי שנים עמלו אבות אבותינו לשמר את הגחלת, לשמר את המסורת,  וכל זה נעשה בשם הפשטות. כל זה נעשה בלי להיחשב טיפש או נחות.

המלצתי החמה לכל "מקובלי השעה" היא להתחיל ולהבין מהי בכלל אמונה לפני שהם מבינים מהן ספירות חכמה. הייתי ממליצה בחיוך לדעת מהי תמימות בעבודת השם עוד בטרם ידיעת עולם האצילות.

המלצתי היא לחקור בכל רגע נתון איך ניתן להגיע לדרגה שבה אומר "גם זו לטובה", ואצליח לעמוד בנסיונות שהבורא יתברך מעמיד לפני, הרבה לפני שאבין את תורת הגלגולים של האר"י הקדוש.

רק מי שחי בעולם של תשובה יודע כמה קשה לסגל לעצמך חיים של צניעות וענווה,, כמה קשה לסגל לעצמך חיים של אמת לאמיתה. רק מי שמתאמץ בכל מאודו להכנס בהיכל השבים הביתה יודע כמה קשה לחיות אמונה. אמונה פשוטה ותמימה.

בורא עולם זכר את חסד נעוריו לכל מי שהלך אחריו בארץ לא זרועה, בארץ שהיא למעשה ללא ידיעה. ארץ שבה לא קונים ידע ללא נשמה. מלכו של עולם שומר זכות גדולה למי שמודה בטעויותיו ועושה הכל לכפר על פשעיו. בורא עולם שומר זכות גדולה למי שהולך לאורו בתלם ומשמיע את קולו מחגווי הסלע, משמיע את תפילתו הזכה, הטהורה, ללא הפגנת בינה יתרה.

מכל מה שראיתי בימי חיי, וראיתי קצת יותר מידי, לא מצאתי יותר טוב מלחיות חיים פשוטים. חיים ללא הרפתקאות מיותרות, חיים ללא חיפוש שמקדים את זמנו אחר ידיעות נשגבות. חיים שיש בהם 2 רגליים על הקרקע עם הרבה טעם של מצוות התורה, חיים כמו שאומר הרב הרוש עם הרבה פשיטות של אמונה.

הרב מוצפי מי באמת חיסל את קנדי

גלה את יעודך הרב גלעד שמעא חובה לצפות מרתק ביותר חובה לצפות!!!