לפתוח פתח

בס"ד

"פתחי לי אחותי" -

מבקש בורא עולם בשיר השירים מאיתנו,

פתחי לי אחותי - ראשי תיבות = פלא.

כשיהודי פותח את הלב והנשמה ומכניס את בורא עולם לתוכו,

אז מתחיל הפלא....

אל תצא

בס"ד

"כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה, חוץ מלצאת" -

חז"ל מלמדים אותנו יסוד חשוב בחיי התשובה של כל יהודי.

כל מה שבורא עולם אומר לך תעשה ללא שאלות.

רק אם יאמר לך תצא מהיהדות, שלא תתקבל תשובתך,

אל תצא! אל תקשיב! אל תבצע! 

תשובה תמיד מתקבלת בסופו של דבר. 

ב ה צ ל ח ה!

לא עוזב לעולם

בס"ד

"ותאמר ציון: עזבני השם ואדו-ני שכחני",

כשקשה לנו באופן אישי, כשאנו מרגישים גלות בתוכנו,

והכל צר ומנוכר, חלילה אפשר לטעות ולחשוב שהשם הסיר השגחתו מאיתנו,

בהמשך הפסוק מקבלים את התשובה -

"התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה?, גם אלה תשכחנה ואנוכי לא אשכחך".

לעולם! אבל לעולם! השם לא עוזב בניו ובנותיו....!

תירוציטיס...סוג של מחלה

בס"ד

ישבנו כולנו בחוץ, בגינה. רוח קיצית של ים מבדרת אותנו, מזכירה לנו ילדות רחוקה. באנו לבקר את נדב שנפצע בתאונת עבודה. מסביב לשולחן העץ הישן ישבנו בהרכב של שני דוסים (שזה אנחנו) לבושים למהדרין, ועוד כמה חברים בלבוש אחר, גם למהדרין.

 

למי שהיה צופה בנו מהצד, אני לא סגורה על זה שהיה מצליח להבין את החיבור בין האנשים. עוד בטרם הגעתנו, הבטחתי ביני לבין עצמי לא לצאת מהמשבצת של שיחת חולין וביקור חולים. להישאר לבבית ונחמדה ולא להיסחף אחר קריאות ביניים.

 

הניסיון הקצר שלי הבהיר לי שבכל סיטואציה שאני נקלעת אליה - זה מגיע איכשהו לדת. לא משנה היכן אהיה ועם מי, תמיד מגיעה התמיהה והרצון הלא מוסבר של הציבור השוהה במחיצתי, להסביר לי את הצד שלו.

 

הערב זרם בנעימים, ולרגע התענגתי על העובדה שכמה טוב לחיות בלי מחיצות ובלי לחפש את ההבדלים האחד אצל השני, בלי לחפש חורים ופגמים. שמחתי לרגע על ההזדמנות פשוט לבלות עם חברים.

 

יצר הסקרנות הוכיח לי בפעם המיליון, שיש לו קיום משל עצמו, אחרת אין לי הסבר לעובדה שבכל פעם מחדש הוא נהנה להזמין אותי לשחק בחידון התנ"ך הארוך ביותר שאני מכירה. חידון שאני לא יודעת להפסיד בו, חידון שאני מכירה את חוקי המשחק על בוריים.

 

"רק תסבירו לי - איך אפשר לוותר על חוף הים בשבת?", הרחתי שזה הולך להגיע, "למה אני לא יכול ליהנות מהשבת בדרך שלי, עם הסיגריה"? שאלה "מקורית", יש לציין.

 

שמתי לעצמי לייק גדול על כך ששמרתי על זכות השתיקה, והנחתי לתומר להשיב בכובד ראש. מצאתי את עצמי משועשעת קמעא מהשאלות השגרתיות כל כך, והבנאליות להפליא, שנועדו רק לתרץ את העובדה מדוע אני לא שומר שבת. זו מחלה, ויש לה שם. קוראים לה תירוציטיס.

 

כשמדובר בוויתור על צפייה בטלוויזיה או על קניות מרעישות במיוחד בשבת, כולם הופכים לסנגורים לעת מצוא, לסנגורים בעל כורחם. כולם ללא יוצא מן הכלל מקבלים תעודת משפטן.

 

"לא ייתכן שבמשך 3,000 שנה כולם טעו", קולו של תומר התרומם בבת אחת. "לא ייתכן שהסבים שלנו והסבים של הסבים שלנו, הקריבו כל כך הרבה עבור שמירת השבת, ולנו אין אפילו מושג מה מבדיל אותה משאר הימים".

 

ממקום מושבי יכולתי לראות שאין לנדב תשובה. אין לו הסבר להתנהגות "הבלתי נאורה" של אבות אבותיו, אין לו מענה אפילו קלוש לעובדה שהקיצוניות שאפיינה אותם היא זו ששמרה עלינו במשך אלפי שנים.

 

"אני יכול למצוא אלף סיבות למה לשמור שבת ואלף סיבות למה לא לשמור עליה. הבעיה היא שהיא יותר מידי קדושה כדי שאפספס אותה בהזעה מיותרת על חוף הים".

 

נזכרתי בימים הראשונים כשהתחלתי לשמור שבת. נכון הדבר שלא מגיעים להנאה מידית משמירתה, צריך להיות עקשן ולהקריב מעצמך כל פעם חלק נוסף בדרך לשלמות הרוחנית הרצויה, שלמות שמתגלה רק בשבת.

 

בהחלט הבנתי את המקום הזה של נדב. הרי "דברים שרואים משם לא רואים מכאן". מי שלא שומר אותה לא מבין את גודלה. את עוצמתה. השבת היא דבר כל כך גבוה ונשגב, שאי אפשר להחליף אותה במשהו אחר.

 

תמיד טענתי שהשבת זו מדיטציה אחת ארוכה, ולא צריך לטוס בשבילה עד להודו. השבת היא נקודת ממשק בין הנשמה שלי לבורא עולם, זה חיבור שמזכיר לך שיש עוד כמה דברים בעולם חוץ מעבודה וקניות, יש עוד כמה דברים, חוץ מטלפונים ותשלום חשבונות.

 

בשבת אני מרגישה כאילו השם יתברך פורש על כל הבריאה כולה טלית לבנה. השבת היא הזמן שלי להרגיש כל כך רצויה, כל כך רגועה. השבת מאפשרת לי להרגיש ראויה.

 

השעון הראה לנו כבר קרוב לחצות, הבנתי שהמסר נקלט לפי העובדה שנדב ביקש שנשוב בקרוב, גם אחרי שיחלים. הפציעה של נדב גרמה לי לחשוב שכשכואב לנו משהו בגוף, אנחנו מיד מרגישים, אבל כשהנשמה כואבת יכול לקחת לנו כמה שנים עד שנבין בכלל מה כואב לנו.

 

"יש לך משהו לומר, רונה?" תומר רצה לדעת אם גזרתי על עצמי סופית תענית דיבור. התרוממתי מהכסא, מחויכת כולי, "אתם שוכחים דבר אחד מהותי", כחכחתי בגרוני, "מעבר למה שאנחנו חייבים לעשות או לא לעשות. היהדות כולה, ובכללה השבת, היא עונג אחד צרוף". הבטתי בנדב.

 

"נכון שיש תורה ויש מצוות, ונכון שיש הלכות מחייבות, אבל אל תהיה נאיבי להפסיד את ההנאה שיש בזה, אל תהיה נאיבי לתת לכל זה לחלוף לידך, אתה מפספס נתח יקר מהחיים, אם לא את החיים עצמם".

 

בדרך הביתה נדדה המחשבה שלי, הרהרתי ביני לבין עצמי אם היו מבקשים ממני להגדיר אותה, את השבת, במילה אחת, ללא היסוס הייתי בוחרת במילה "געגוע". זו המילה שהיא תמצית השבת, זו המילה שאומרת הכל. געגוע מלשון לערוג, געגוע מלשון לאהוב. געגוע למשהו קרוב.

 

תודו שכבר ביום ראשון אנחנו מתגעגעים אליה, רוצים שתבוא, שלא תתמהמה. וכשהיא כבר מגיעה, אנחנו מבקשים שלא תיעלם, שתיתן לנו עוד קצת זמן להתאהב. 

המילה געגוע היא בעצם כיסופים. כיסופים שמלווים אותנו מהיום שנולדנו, למקום הראשוני, הבראשיתי. כיסופים למשהו שהוא מתוק מדבש, כיסופים למשהו שהוא לא מוגדר ממש.

 

אם אלקט את הכיסופים כולם לתוך סל אחד גדול ויקר, בוודאי אגלה שאין לי אפשרות להרוות את צמאונם. אין לי אפשרות להשביע את רעבונם. הסיבה היחידה שהסל מלא כולו, זה על מנת שאשתוקק לחזות בנועם השם ולבקר בהיכלו.

כאבי גדילה

בס"ד

כשכואב לי מאד אני צועקת לשם יתברך.

צועקת שהשיעור לא יהיה ארוך מידי,

שיחמול עלי וידליק עבורי את הנר.

שיתן לי מרווח של נשימה להבין מה עלי לתקן,

לאן עלי להביט, מה עכשיו אני צריכה ללמוד.

כשכואב לי מאד אני מבקשת מאורי וישעי שיעזור לי להבין

שמדובר בכאבי גדילה, והגיע זמני לצמוח, לפרוש כנפיים,

לעלות כיתה.... ופשוט להמשיך הלאה.

מה הייתם עושים אחרת

בס"ד

תדמיינו לעצמכם שיש לכם רק שנה לחיות מעכשיו

מה הייתם עושים אחרת?

האם הייתם כועסים, נלחמים, בוכים שאין לנו מספיק כסף,

ממשיכים לעבוד בעבודה לא מספקת בלשון המעטה,

או שהייתם הופכים את השנה הזו לתמצית המתוקה של חייכם.

לפני שאתם מקבלים החלטות חשובות בחיים,

או לפני שאתם מחליטים להיעלב ממישהו,

או להעניש את עצמכם על טפשותם של אחרים,

תחשבו שיש לכם רק שנה לחיות....

בטוח שתעשו את הכל שונה.