בס"ד
הפחד הכי גדול שלנו, זה מעצמנו
____________________________
אני מביטה בה מהצד, היא נראית לי משועשעת, פוסעת בשמלה פרחונית ששוליה מתנופפים לכל עבר. ריח של קיץ עומד באוויר. הרוח משחקת בשיער ראשה.
יללת חתול מעירה אותי בבהלה מהשינה. זוהי הפעם השלישית ברציפות שאני חולמת את עצמי ללא כיסוי ראש. זוהי הפעם השלישית שאני חולמת שאני משוחררת מכל מחויבות שלקחתי על עצמי.
השקט שבחוץ סיפר לי שהעולם כולו עסוק בשינה עמוקה. התיישבתי בקושי על המיטה, יודעת שכל ניסיון להירדם שוב הוא מעל לכוחותיי. הכנתי לעצמי קפה מהביל עם חלב, ובעודי מתמכרת לארומה שלו, ניסיתי להבין את פשר החלומות שפוקדים אותי לאחרונה.
"ממה את מפחדת?" הרהרתי ביני לבין עצמי, "ממה את חוששת?" התיישבתי על הספה. התשובה לא איחרה לבוא. "אני מפחדת מעצמי".
אני חושבת שלעולם חוזר בתשובה ירגיש כמי שחרב מונחת לו על צוואר, כמי שעברו מציץ ולוחש לו "אתה לא ממש משכנע". חוזר בתשובה חש כמי שנגמל מהתמכרות למאוויים שקריים. כמו מכור לשעבר שנאבק בזיכרונות קשים.
חז"ל אמרו "אשרי אדם מפחד תמיד". אודה ולא אבוש, אני מפחדת. מפחדת מליפול, מפחדת מלאבד את הדרגה הרוחנית שהגעתי אליה. זה דק כל כך כמו חוט של שערה, זה מרגיש לעיתים כמו זכוכית שבירה.
הפכתי והפכתי בדבר, ידעתי שאני צריכה לרדת לשורשה של הבעיה. לגעת בנימים העמוקים של הנשמה, להבין מדוע אני כל כך מודאגת מעזיבת השכינה, אין לכם מושג כמה יש בי חרדה מנטישה.
פתחתי באקראי את הסידור שהיה מונח על השולחן, שותף לנדודי השינה שלי. הספר נפתח בדיוק בקדיש. גיחכתי כשנזכרתי ששום דבר לא הכין אותי לפעם הראשונה ששמעתי את המילים "יתגדל ויתקדש שמה רבה", שום דבר לא הכין אותי לעוצמה שהכתה בי לתרכובת המילים הנפלאה הזו שמפלחת את נשמתי כמו חץ שנשלח ללב.
ניסיתי לפענח את הרמזים לחלומות במילים הללו, שהשם שלח לי, כאומר לי "קראי". המילים של הקדיש לקחו אותי למקום שבו הבנתי את האפסיות שלי ביחס לגדולתו. את האפסיות שלי ביחס למקומו.
הטקסט צעק שישתבח ויתפאר שמו של הבורא כנגד החידלון של אישיותי, ויתרומם שמו כנגד החסרונות שבתוכי. אותם החסרונות שהציבו לי אתגרים והעלו אותי לנקודה העליונה של החיים.
"ויתעלה ויתהלל" הצליח להזכיר לי שבאתי ממקום טמיר ונעלם, ממקום שבו ה"אני" שלי לא ממש קיים. למשמע המילים הצלחתי להבין שה"אין" שאני חשה מגלה לי מלכות אחת גדולה.
"לעלם ולעלמי עלמיא", כמה שאין לי בך תפיסה, אין לי בך אפילו קצה של הגדרה. אומרים לי תמיד שאתה האחד, כשלמעשה אתה בעצם כולם. איך זה בעצם שאתה שלי כשלמעשה אתה נחלת הכלל?
בעולם שבראת כרצונך, ציווית אותי להיות נבדלת וקדושה. בעולם שבו המלכתי אותך ציווית אותי לקוות לישועתך. בעולם המופלא שבו אתה מעל לכל ברכה ותהילה אני יכולה לזהותך בעוצמה של תפילה.
יחד איתך אני מתאמצת ועולה, עושה הכל להידמות לך. עולה מעל כל הערה מעליבה, מתעלה מעל הערכה של הסביבה. בין קוצים ודרדרים את רגליי משרכת, לומדת לתת ואף הרבה פחות לקחת.
שמך מבורך בפי כל חי, שמך המתהדר צורב את שפתי. החלומות שלי האירו את אבחנה שאין בי את הכוח לחיות בלעדיך, אני רועדת מהאפשרות שתסתיר את פניך. מה לי יום ומה לי לילה, מה לי כי כולי "דאמירן בעלמא".
כל הפחדים כולם גילו לי אמת אחת מדויקת. אמת שמונחת בכף ידי, כלוחשת "קיבלת מתנה, ילדתי". החשש הזה הוא בעצם מתנה. מתנה של אלו שבחולשתם נלחמים, אלו שבוחרים לדבוק באור החיים. אלה שבוחרים בכל יום מחדש איך לא להיכנע ולהביט לאחור, בורחים כמו מאש מהשטח האפור.
הפחד מנפילה רוחנית זו הזדמנות אדירה שתאלץ אותי בכל רגע להיות ביגיעה, זו הזדמנות שמאלצת אותי לא לנוח על זרי הדפנה.
אנא ממך שוכן מרומים, תוליך אותי בדרך ההולכים בתמים, ותסתירני בסתר כנפיך לעולמים. אתה הוא הא-ל שמלא ברחמים, אתה שוכן עם קדושים וטהורים, אנא טהר את ליבי המנוכר, הסר ממני כל עשב שוטה ועקר.
"אויה לי כי גרתי משך - שכנתי עם אוהלי קדר", זועקת נפשי, כמי שמבקשת לסלוח לעצמי. לסלוח על כל הפעמים שהפניתי עורף, על כל המקרים שלא הרגשתי צורך. לא יודעת אם אוכל למחול לדידי, אם אוכל לשכוח ולהניח דעתי. להניח דעתי על הליכה במים עכורים, על שרעיתי בשדות של אחרים.
השכח מליבי שדרתי באוהלי רשע, תשכיח ממוחי שלא הגיתי פועלך. שמע בזאת את תפילתי, שלא יסור חסדך מעמי. מאוצר מתנותיך הגנוזות בחינם, ששמורות אצלך באורך החם, הדריכני בנתיב מצוותיך, והט לבי אל עדותיך.
תזכור זכות אבות לאמתך, ואל תדון אותי לכף חובה. מול קהל גדול אהלל את שמך, מול עם קדוש אשתעשע בתורתך. תסתיר אותי תחת ידיך הגדולות אל תיתן לי ליפול לתוך לוע של תאוות. שאחיה אותך בכל רגע בחיי, שאשב במפתנך כל היום עד בלי די. שלרגע אחד לא אחשוב שעשיתי את חלקי, שלרגע אחד לא אחשוב שקניתי את עולמי.
