מה לעשות? לעשות...

בס"ד

כולנו מאמינים בשינוי - אבל קשה לנו להשתנות....
_________________________________________

"את יודעת שהבוקר לא הנחתי תפילין?", אמר אוהד לתוך השפופרת. "לא יודע מה יש לי". "אל תחמיר עם עצמך" ביקשתי. "מחר בבוקר תקום רגיל ותניח תפילין".

כשהנחתי את השפופרת ניסיתי לחשוב איך באמת הקב"ה רוצה אותנו - האם הוא אוהב רק את הצדיקים וההולכים בתלם? האם הוא מקבל לחיקו רק את אלו שהולכים ישר, את אלו שלעולם לא הביטו לצדדים? ומה קורה עם המנוצחים, האם גם אותנו הוא מוצא ראויים?

כשהתחלתי את חזרתי לחיקו החמים של בורא עולם הקשבתי רק לקול הפנימי שלי. קול זה הכתיב עבורי את הקצב. ככל שהקשבתי יותר, התבלבלתי יותר. מכל שלל הדעות והפסיקות לא ידעתי מה באמת השם רוצה ממני.

באחד הימים נפתחה סדנת קאוצינג באזור מגורי עם הרב גלעד שמעא. בלי להגזים אוכל לומר שאני מחלקת את חיי לשניים - לפני הסדנא ולאחריה. ישנה קלישאה שאומרת שכשהתלמיד מוכן, המורה מגיע. ובמקרה שלי הרב גלעד הגיע.

בשיעור הראשון ממש נעלבתי כשהבנתי כמה פעמים ביום אני מרמה את עצמי ופועלת כאדם מקובע בהתאם לדפוסי התנהגות ישנים ובלי רצון ממשי להשתנות. השיעור היה עבורי מראה צלולה שהאירה לי חולשות שחשבתי שהן קיימות רק אצל אחרים ולא אצלי.

הבנתי שאני עסוקה בשיפוטיות ולא באמת מקבלת החלטות מהותיות. גלעד המחיש לנו שרוב חיינו ההחלטה המשמעותית היחידה שקיבלנו היא לא להחליט. בחרנו  להתפשר על חיים רגילים, על חיים של אולי, ולא כדאי. חיים של הישרדות עם דגש על בינוניות.

ככל שהסדנא התקדמה, הצטיירה מולי תמונה עגומה של חשש משינוי. הייתי אלופה בדיבורים אך רחוקה מאד ממעשים. המשנה שלי היתה כמו דיאטה - תמיד מתחילה ביום ראשון. הרב גלעד הבהיר לנו שלא מעניין אותו תירוצים. לא משנה למי הרביצו בגן ולמי משכו בצמות. הכל זה רק סיבה מוצדקת שלא לעשות.

היהדות אומרת שלא ניתן לעשות שינוי מבלי לחתוך בבשר החי, מבלי אחריות. כל טעות שמסרבים להודות בה הופכת בסופו של דבר למשגה. מלך המלכים מבקש שתתן חופשה לעורך הדין שלך ותאמר מילה אחת, מילה קטנה: טעיתי. זה כל כך אנושי ומאוד יהודי.

"בכל מה שקרה לכם בחיים, תפנו את האצבע כלפיכם", הסביר גלעד, "ותדעו שרק בכם יש את הכוח להשיג את מבוקשכם. תפסיקו להתעסק בלחלום ותתחילו לחשוב על  הגשמה. הגיע הזמן לרדת מהחוטים".

עשיתי חישוב מהיר של כל החלומות שלי שהיו תלויים באוויר, לאן הם נעלמו בגונגל ההישרדותי. "הרימו ידיים וספרו לי על החלומות שלכם", ביקש. היססתי אם לספר לו על כולם, כי זה אומר שהוא יצטרך לישון כאן במשך הלילה. "קדימה, אל תפחדו", עיניו שוטטו, מחפשות את האחד.

הרמתי יד בהיסוס. "אני מאוד רוצה לכתוב", אמרתי לו. "אני רוצה להוציא ספר", הוספתי. הרב גלעד חייך ופנה לכיתה "בשבוע הבא רונה מגיעה עם ראשי פרקים לספר החדש", קבע.  לא האמנתי למה ששמעתי "אבל אני א..." התחלתי לגמגם. "אין אבל" הרים את הקול. "בשבוע הבא את לא מגיעה בלי זה".

בימים שלאחר מכן ניסיתי לשרבט לי ראשי פרקים. התחלתי לכתוב ומחקתי. לא האמנתי בעצמי שאני מסוגלת. שכנעתי את עצמי מראש שזה אבוד. בעצם יותר משפחדתי להיכשל, פחדתי להצליח.

מילותיו חתכו והסבירו שאנחנו שמים לעצמנו מקלות בגלגלים, כמה פעמים אנחנו נותנים לרגשות הגואים להתוות לנו דרך שגויה. כמה פעמים אנחנו מאפשרים לקולות מן העבר לעצור אותנו, לגרום לנו להמעיט בערכנו, או כמו שגלעד הגדיר זאת "אל תסכימו שאחרים יעשו לכם שמאות".

אם הייתי יכולה, הייתי שולחת את אוהד לסדנא כזו, שילמד להוציא את כל הכוחות שלו אל הפועל. שילמד שהיהדות זה הקואצינג הכי טוב בעולם. הרי אין מאמן מיומן יותר מבורא עולם. הוא יצר אותנו והוא היחידי שיודע מה טוב עבורנו.

"ואתם יודעים מה הבעיה הכי גדולה שלכם", אמר כשהתחלנו לצלול לעומק. "הבעיה שלכם זה שאתם לא יודעים לסלוח". לא הבנתי על איזה סליחה הוא מדבר. "אתם לא יודעים לסלוח" חזר שוב על דבריו. "אין לכם את היכולת לסלוח לאחרים כי אתם לא מוכנים לסלוח לעצמכם".

כמה שהוא צדק. כמה אנחנו לא יודעים להניח לעבר ולהמשיך הלאה. ממשיכים להתייסר על כל אותן פעמים שלא הנחנו תפילין או ששכחנו לברך. הרי עבודת התשובה היא בכל יום מחדש. העמל האמיתי פירושו להתחיל הכל מהתחלה.

בשיעור האחרון הגעתי כמו תלמידה מסודרת. עם ראשי פרקים לספר. "זה מוכן" אמרתי לו. "עבדתי על זה קשה". הוספתי בחשש. הרב גלעד הביט במחברת "שלחת את זה כבר למי שצריך?" שאל. "רציתי שתעבור על זה לפני" השבתי לו. "אם זה טוב בעינייך, זה מספיק". הוסיף בחיוך.

הסדנא נגמרה, וידעתי שצריך להפשיל שרוולים ולצאת להילחם על כל החלומות שלי מחדש. הבנתי שה' אוהב אותנו טועים ומבולבלים, ה' רוצה אותנו תמימים ושואלים. ה' אוהב את ילדיו גם אם תפסו מנוחה. הוא תמיד יהיה שם כדי למחות מפניהם דמעה מלוחה.

אבא רוצה שנעשה הכל כדי שנהיה אנחנו. שלא נחיה חיים של אחרים. הוא כבר ירים אותנו למרומים ויתננו על כנפי נשרים. "לכי עד הסוף, רונה", מילותיו של הרב גלעד מהדהדות במוחי. "אם את מאמינה שה' הוא כל-יכול, תאמיני שגם את יכולה הכל".