לא עוד חולצה לבנה ולא עוד להניף את הדגל

בס"ד


הלכת לי לאיבוד מדינה עלובה, ביקשת לעצמך עצמאות, 

ביקשת להיות מישהי אחרת, 

לא השכלת לקחת את הטוב שיש בעם ישראל ולהפוך אותו למובחר, 

לא השכלת לדעת היכן עובר הגבול בין אסור ומותר. 

מיום יציאתי מחלציה של אימי שיקרת לי, אמרת לי שאת מוסרית ורחומה,

אמרת לי שאת דואגת ליהודים, שאת מפריחה את השממה, 

רק לא טרחת להוסיף בשוליים, ככה במאמר מוסגר, 

שכל זה למעשה שקר נמוך ואכזר.

לא טרחת להזכיר שכל זה בעצם מגיע על חשבוננו.

על חשבון בנייך ובנותייך שהלכו בתמימותם אחרייך,

על חשבון אלו ששטפו להם את המוח ולימדו אותם שצריך לתלות דגל כחול ולבן בחזית של הבית,

על חשבון חיים של חיילים שנהרגו, על חשבון קשישים וניצולי שואה שהושפלו, 

על חשבון אמהות חד הוריות שלא גומרות את החודש, על חשבון משפחות שלא התחילו את החודש...

לא אמרת לי מדינה אומללה שאוייבינו מתוכנו מנהלים אותך, מנווטים אותך בהתאם לצורכיהם,

דואגים לעצמם, מנפחים את כיסיהם.

לא טרחת להרים לי טלפון באישון של לילה ואמרת לי שאת הולכת לגרום לסבל, 

וכל זה באיצטלה של "שוויון בנטל", 

אברכים יקרים הקאת מתוכך, תלמודי תורה נסגרים בגללך, 

וזה רק חלק קטנטן ממה ש"נזקף לזכותך",

אנא קבלי את התנצלותי שלא אלבש חולצה לבנה ולא אחגוג הפעם עם דגל

הבנתי בכאב עצום שכולך רק ריק והבל

סליחה שלא אצא הפעם לחגוג, ולא אתפעל מזיקוקים צבעוניים,

את בעצם רק חלום יפה שנשבר לרסיסים.