אין טוב ממראה עיניים

בס"ד

אף פעם לא מאוחר מידי אצל בורא עולם
_________________________________

"אמא, אני רוצה שתפנימי שב"ה אני מתכוונת להתחתן בחתונה מופרדת, ואני מקווה ששמעת אותי טוב, בהפרדה של בנים ובנות", אמרה ירין לתוך השפופרת. "חשבתי שהתקשרת לומר לי בוקר טוב, לא ציפיתי שזה יהיה בוקר כזה טוב", קשה היה לי להסתיר את ההפתעה שבקולי. "כשאגיע מהעבודה תספרי לי את כל הפרטים".

ירין בתי בת ה 14 היתה מוזמנת אתמול לחתונה של קרוב משפחה שחזר בתשובה - קרוב משפחה שהיא כעסה עליו כל כך מאחר והוא הפסיק לחבק אותה כשהגיע אלינו לביקורים בשבתות, שלא לדבר על זה שהוא הפסיק להושיב אותה על ברכיו, כפי שנהג בימי ילדותה.

"אין סיכוי בעולם שאני הולכת לחתונה הזו", הבהירה לי הצדיקה במשך שבועות לפני האירוע, "נכון שאני שומרת שבת, אבל אין לי מה לעשות במקום כזה. אפילו לאכול ליד אחי איני יכולה. אני חושבת, אמא, שנשלח לו מתנה בלבד".

מי שמכיר את ירין יודע שיש דברים שאסור להתעסק איתה, יש דברים שהיא עומדת על שלה, ואני תוהה ביני לבין עצמי אם משה רבנו היה מסוגל עליה. "אולי את טועה וזו יכולה להיות חוויה מדהימה שלא היית עדה לה עד עכשיו" ניסיתי להסביר לה בטון אימהי, "קחי בחשבון שאת יכולה ליהנות מאוד מערב כזה".

גייסתי את בעלי תומר לשיחות הפיוס במזרח התיכון, ניסינו לשכנע אותה שמדובר במשהו קצת שונה, קצת אחר. לרגע מסוים היינו הסנגורים של העדה החרדית בהכשר בד"ץ. "תנסי פעם אחת להיות במסיבה גדולה שאין בה את כל שירי האהבה והרומנטיקה, אין בה את מצעד הלבוש הלא צנוע. פעם אחת תפגשי משהו טהור ונקי", אמרתי לה.

הימים עברו להם ביעף, וחומת המגן של ירין הלכה ונבקעה, כולל חזרות על ריקודים חסידיים שהראיתי לה בשידור חי. הקטנה החליטה להתלבש כיאה למעמד ורכשה לעצמה חצאית תקנית וחולצה עם שרוולים ארוכים.

אחרי ששכנעתי אותה סופית להיפטר מסנדלי העקב, ושעדיף לתת דגש על נוחות, יצאה יחד עם שירה, חברת המשפחה, אל מה שהיא כינתה כמו רבים אחרים "חתונת הדוסים".

מאחר ואני כבר נרדמת מוקדם, כיאה לגיל שמקבלים בו קצת דעת, הייתי באמצע החלום כשהן חזרו. חיכיתי בקוצר רוח להגיע מיום העבודה כדי לשמוע את הבשורות ואת ההתרשמות שלהן מכל לובשי החליפות השחורות למיניהם.

"אמא את חייבת לשמוע", קיבלה ירין את פני, "אני לא יודעת מהיכן להתחיל, היה כל כך יפה ומיוחד, אני אפילו לא יודעת איך להסביר מה היה שונה בחתונה הזאת".

"אולי תתחילי מההתחלה"? הצעתי, וכאן היא גוללה בפני את קורותיה מהרגע שהן נכנסו לאולם, החל בסידור השולחנות, שמלת הכלה שהיתה "מדהימה וצנועה", מספר האחים הרב של הכלה, וכמובן לא לשכוח את החתן שהיה "ממש, אבל ממש מאושר".

"אני רואה שעשית חיים, מתוקה", שביעות רצון נשמעה בקולי, "אין לך מושג כמה רקדנו, אמא, אפשר לומר שהשתוללנו, והרגשתי כל כך נוח. המוזיקה היתה של שירים שאת שומעת באוטו, וצדקת כשאמרת שאפשר לרקוד איתם".

כמה התרגשות היתה בקולה, וכמה כדוריות של אושר זרמו בדמי. "את יודעת מה היה החלק הכי יפה?", שאלה ירין ולא חיכתה לתשובה, "חילקו לנו פתקים כאלה שנקרא כולנו בזמן החופה, אני חושבת שזה נקרא ברכת כלה".

חיבקתי אותה כל כך חזק והודיתי לבורא עולם בתוכי כמה אני מתמוגגת למראה הבת שלי. נסיכתי הקטנה, שהיתה עדה בפעם הראשונה בחייה, באופן מובהק ומוחשי, למתנות הנפלאות של היהדות, למתנות שהשם יתברך הוריש לנו.

"את יודעת איך קוראים למה שאת מתארת עכשיו? שאלתי, "קוראים לזה במילה אחת, קדושה. כל מה שעינייך ראו בערב הזה, שחדר לך כמו חץ לנשמה, יכול להימצא אך ורק בחתונה יהודית כשרה למהדרין".

במשך כל השיחה ישבה אתנו שירה, חברת המשפחה שהצטרפה אליה והקשיבה לנו בקשב רב. "ואיך לך היה"? ניסיתי לגשש בעדינות "אוכל לסכם ולומר לך שזו היתה החתונה הכי יפה שהייתי בה אי פעם", ראשה היה מושפל בביישנות.

"ואת יודעת מה החלק שהכי עשה לי את זה, רונה, את לא תאמיני אבל זו העובדה שלא הייתי צריכה כל רגע לדאוג מי מסתכל עלי, ואם בטעות אני לבושה חשוף מידי. מלכתחילה התלבשתי שונה מהרגיל". לא יכולתי שלא לחייך. "לזה קוראים צניעות, וזה הדבר הכי יפה והכי נוח בעולם. כדאי לך לאמץ את זה, יפתי".

באותו ערב הבית שלנו היה כמרקחה, בכל רגע הן נזכרו במשהו נוסף, אם זה שיר מסוים שנגע בהן, או ריקוד קבוצתי שהותיר בהן רושם עז. "התורה הקדושה עוסקת בפנימיות של הדברים ולא בחיצוניות, מה שאי אפשר למצוא בחתונה מסוג אחר", אמרתי ונשקתי על מצחה של ירין, "אבל לוקח קצת זמן להבין את הדברים האלה, יקירתי".

כשעליתי למיטה חשבתי כמה גאוני מצד השם לשלוח אותה לערב שכזה, הרי אין טוב ממראה עיניים. כל מה שהייתי מתארת לה במילותיי לא היה מצליח לפלח לה את הלב כמו הדבר האמיתי.

בשיחות שלי עם תומר לגבי חינוך ילדינו שנינו תמיד משוכנעים שנכשלנו. נכשלנו מאחר ולא השכלנו לחנכם לדרך של תורה ומצוות. באיזשהו מקום הם שילמו מחיר על כך שחזרנו בתשובה רק במחצית חיינו, ולא לפני.

המקרה הזה עם ירין הבהיר לי שאין כזה דבר מאוחר מדי אצל מלכו של עולם. תמיד יש אפשרות להציל את הקיים, מה שנשאר לנו זה לשמש דוגמא ומופת לדרך האמת, לדרך הבורא. והכי חשוב הוא שכל זמן שנשמה באפינו - אסור להפסיק לרגע להתפלל עליהם. תסמכו עליו, הוא כבר יגיע אליהם.