תבונה שמגיעה עם השנים....

בס"ד

לבעלי, אהובי, תומר הי"ו - כן ירבו השנים הנפלאות ביחד, אמן סלה
_______________________________________________

בראש חודש הקרוב, א בסיוון, אני חוגגת 3 שנים לנישואים שלי. נישואים שלי עם תומר. 3 שנים מחיי שבהם אני מקיימת זוגיות על אדני התורה. שנה של התמסרות אמיתית לחיים שבהם שולטת השגחה עליונה, תקופה שבה אני מקבלת תובנה מהי מסירות נפש לבעלי.

לעניות דעתי אלו ימים מיוחדים, ימים שבהם האסימון נפל לי בפעם המיליון וצעק לי באוזן ששוב הדתיים האלה צדקו. שוב הם עלו על השיטה הנכונה, שוב הבנתי שיש לי עוד הרבה מה ללמוד מהם.

וכמי שזו לה מערכת הנישואין השנייה אני חושבת שיש לי מה לומר בעניין. אקדים ואומר שהייתי רוצה לכתוב לכם הכל. לכתוב ככה בלי לשים מחסומים רגשיים, פשוט לשפוך הכל על המקלדת כדי שתאמינו לי שכדאי לאמץ בחום רב את הנהגתו של הבורא, אך לשמחתי, הדברים אצלי השתנו. מאז שחזרתי בתשובה הפכתי לאדם מנומס יותר שחושב כמה פעמים לפני שהוא משחרר את חרצובות לשונו.

כפי שסיפרתי לכם בעבר, אחרי היכרות קצרה של חודש בלבד החלטנו להינשא. גם לי וגם לתומר מלאה כשנה אחת לגירושין, ובכל זאת החלטנו לקפוץ למים. קפיצת ראש מגובה של בנין רב קומות.

המשפחות שלנו, וכאן אני מגלה לכם סוד, התנגדו בכל תוקף. הן טענו שלאור נסיבות העבר - מדובר בהתאבדות. הבנו, אני ובן זוגי לעתיד, כי לאור הפרגון הרב שאנו זוכים לו כדאי אולי אף להקדים את החתונה.

כל החברים והחברות, ההורים והדודות היו נגד הנישואין שלנו ונגד מוסד הנישואין בכלל. ידענו שאנחנו לבד במערכה הזו, ידענו שאת הברכה שציפינו לה לא נקבל הפעם. היו כאלה שהגדילו לומר "למה צריך להתחתן? לא חבל? לא חייבים לעבור דרך הרבנות". ידענו שאין אחד שתומך בנו, אין אף אחד, למעט האחד, שעבורנו הוא חשוב מכולם.

כשפגשתי בתומר בפעם הראשונה, ידעתי שהגעתי לחוף מבטחים. כמו כן ידעתי שכדי שהחוף הזה יישאר בטוח עבורי שנינו נצטרך לעבוד קשה מאד. לעבוד קשה כדי לא לחזור על טעויות העבר, שנינו נצטרך לגייס תעצומות נפש ולדבוק חזק חזק בבורא עולם כדי שזה יצליח.

באחד מהשיעורים של הרב ארוש שליט"א, שמעתי אותו אומר שמי שאין לו שלום בית, אין לו כלום, מי שאין לו שלום בית למעשה - אין לו את הדבר הנעלה והנשגב ביותר, אין לו טעם לחיים.

אודה על האמת שכששמעתי אותו אומר את הדברים הללו עדיין לא הפנמתי את משמעותם, עדיין לא ידעתי כמה החיבור הזה של בעל ואשה יכול להיות מקודש, כמה החיים יחד יכולים להביא אותך לבנייה של ערכים.

אני זוכרת צהרי שישי אחד לפני החתונה. נסעתי לקברו של רבן גמליאל ביבנה. נסעתי לבד, מתעלמת מכל הנוכחים בחדר, מניחה שתי כפות ידיים ומבקשת ממנו, שילמד עלינו זכות, שיתפלל עלינו שנקים בית של תשובה, בית לתפארת, בית שיגרום לקדוש ברוך הוא לחייך.

בדרך חזרה, המחשבות שלי נדדו ממני והלאה, ידעתי שעלי לקחת אחריות לכישלון נישואיי הראשונים. ידעתי בתוכי שקיבלתי דברים ומצבים כמובן מאליו, חשבתי לתומי ששלום בית זה משהו שלא ממש צריך להשקיע בו.

הייתי בטוחה שלהקים משפחה זה דבר פשוט, דבר בנאלי שלא מצריך דיפלומה. הייתי משוכנעת שהשקעה רצינית קיימת רק בבורסה, הייתי מוכנה להישבע שהכל יסתדר, והכל יבוא על מקומו בשלום, אך איכשהו המציאות התנקזה לכישלון צורב וגדול.

צריך שניים בשביל לטעות, צריך שניים כדי להרוס, צריך להיות טיפש גמור ולא להבין את גודל המשא הזה שנקרא ברית נישואין. צריך להיות מספיק אומלל כדי לא להבין עד כמה אתה יכול להפסיד.

אל תאמינו למי שיאמר לכם שאתם לא יכולים להשתנות. אל תאמינו למי שיאמר לכם שתמיד תמשיכו לשגות. תאמינו רק למי שיצר אתכם, ויכול בקלות ללמד אתכם. תאמינו שרק מי שמוחק עוונות, יכול לעזור לכם להיטהר ולהתעלות.

זכור לי ששמעתי שכתוב בגמרא, ותסלחו לי אם אני לא מדייקת, שביקש רבי שמעון מזוג שרצו להתגרש שיערכו משתה לכבוד הגירושין שלהן, ובסופו של הערב האישה נתבקשה להוציא את החפץ יקר הערך ביותר בביתה ולהביאו לרבי שמעון. האישה לא היססה ולקחה את בעלה, שהיה לה היקר מכל.

בעברי הייתי יכולה ללהג על האישה התמימה, אבל היום הייתי נוהגת בדיוק כמותה. היום אני יודעת שנפלה בחלקנו הזכות לרומם את שמו ולעשות את רצונו בביתנו ובתוכנו, צריך רק להניח לגאוותנו.

שנינו נכנסנו תחת החופה רק עם ביטחון ואמונה, אמונה תמימה בהשגחה עליונה. אמונה שהוא שם כדי לכוון, אמונה שהבורא את הגבול מסמן. למתבונן מבחוץ נדמה שההחלטה שלנו אינה עולה בקנה אחד עם היגיון בריא, אך לאדם מאמין ההחלטה היא טבעית.

היום, בדיוק אחרי כמעט 3 שנים, אני אומרת לכם שזה היה שווה. היה שווה לקחת את הסיכון ולצעוד בדרך של התורה, בדרך של דבקות במטרה. הימרנו על כל הקופה וצעדנו לחופה. בכל דרך אפשרית אנו ממשיכים ללמוד מה אפשר לתקן ומה עוד יש לשפר.

שנינו מצוידים בספרייה צמודה של השם יתברך, איך לנהוג ומה לעשות, מה לומר ומתי לשתוק. שנינו מבינים שמלכו של עולם בחר בנו כשותפים למסע. מסע עתיק יומין ומלא מהמורות. מסע שבו אנו צריכים טוב טוב להדק חגורות. מסע שחייבים לאחוז חזק את הידיים ולא להרפות, מסע שבו צריך לתת מעצמנו ולא להקשות. מסע מרתק חוצה שנים וניסיונות, מסע שורשים של דרכי אבות.

אין זו קלישאה שאם רוצים להצליח צריך להזדכך ולוותר. לוותר על הכבוד וללמוד להתפשר. צריך למצוא כל דרך לעשות לביתנו ובכל מעשה לראות מולנו את בוראנו.

בימים שבו אנו שומעים השכם וערב על גירושין ומריבות, אוכל לומר בבטחה שהפטנט זה רק להכניס את מצמיח הישועות הביתה, להכניס אותו לכל פינה. אני לא יכולה לדמיין לעצמי עכשיו חיים אחרים. חיים שאין בהם שבת ושיעורי תורה, חיים שאין בהם ציצית ומטפחת לבנה.

צריך להיות מחובר לצינור החמצן שמקיים את העולם, גם אם לא תמיד נוח ולא תמיד נחמד, צריך להבין שהצינור הזה מקיים אותך כאדם. הצינור הזה שנקרא תורה קדושה, מלמד אותך מה זה גבר ומהי אישה. הצינור הזה שנתן לנו זכות קיום ושמחה, מלמד אותנו שרק שלום בית משרה עלינו את השכינה הקדושה.