צעקה של נשמה

בס"ד

"תביני שחוץ ממך אף אחד לא יודע את האמת, אף אחד לא מבין מה עברתי", יצחק נחנק מעברו השני של הקו. "אם היית מבינה איזה מלחמה עשו בשמיים כדי להחזיר אותי לחיים האלה, לא היית שואלת אותי כל כך הרבה שאלות".

כשהוא ביקש ממני לפרסם את הסיפור שלו בנוגע לתאונה הקשה שעבר, ובה היה כ-10 דק מחוסר הכרה, כל החושים שלי התעוררו בבת אחת, היה נדמה לי שהוא מספר לי רק חלקי דברים "משהו חסר לי", ערכתי דיאלוג מהיר עם עצמי, "והיה עוד משהו שאתה זוכר, או שבעצם לא רוצה לזכור?" זרקתי לחלל האוויר.

יצחק החל לבכות, או יותר מדויק לומר, התייפח. "אני אדם חילוני כל חיי, קצין בכיר בקבע. כולם יחשבו שהשתגעתי". כל ניסיונותיי להסביר לו שיש עוד אנשים שעברו את מה שהוא מתאר לי, נתקלו בחומה בצורה. "אני בטוח שלא דמיינתי", אמר בחוסר אונים. "המשפט היה קשה מאוד עבורי, ובמחשבה שנייה אני לא רוצה להיזכר בזה יותר מדי, אנא ממך".

הבטחתי ליצחק שאם ביום מן הימים הוא ירגיש מספיק בטוח לשוחח על זה, נשב על כוס קפה ואסביר לו שהוא קיבל מתנה, וכנראה שיש לו זכות אבות גדולה מאד אם בכל זאת החליטו להחזיר אותו לעולם הזה "אחרי מלחמה גדולה", כפי שהוא תיאר באוזניי.

התהלכתי עם דבריו במשך ימים רבים, ידעתי מניסיוני שמדובר בפיקוח נפש, אך לא היתה לי ברירה אלא להניח לו ולתת לו את האפשרות לבחור לעצמו את הדרך. הדבר היחיד שנותר לי זה להתפלל עליו, לבקש מהשם שיאיר לו באהבה, שיפקח את עיניו, שתינתן לו הזדמנות נוספת.

מוחי כבר היה עייף מלחשוב. רציתי לתפוס אותו בשתי ידי ולנער אותו חזק חזק, רציתי לפתוח לו את הראש ולצעוק לתוכו שהוא ראה את האמת כפי שמעטים זוכים לראותה. רציתי לנקות את כל גרגירי החול מתוך האישונים שלו כדי שיוכל לראות בבירור. אבל יצחק בשלו. יצחק מפחד.

מהשיחות הרבות שלי עם אנשים הסקתי שלא משנה אם אתה קצין בכיר שמחזיק בכמה תארים אקדמאיים, או דוקטור לרפואה דחופה שרואה כל היום ניסים אלוקיים לנגד עיניך, יש סיכוי שאתה טועה. זה ממש לא חשוב אם אתה פוליטיקאי שעמל כל חייו להגיע לשררה, או אפילו אם הגעת להיות ראש הממשלה. לעיתים יש כאלה שבוחרים להיכנע.

כל דבר מכל היוקרה הזו לא מבטיח שיהיה בך האומץ, שתהיה בך התעוזה לראות. לראות את מה שמזגג את עיניך. כל דבר מכל אלה לא מבטיח שבנקודת הזמן הראויה תגייס את תעצומות הנפש ללכת עם הדברים עד הסוף. כי ללכת איתם עד הסוף פירוש הדבר, לאחוז באמת, ולאחוז באמת פירוש הדבר להצליח.

ניסיתי לבדוק מה השיעור שהבורא רוצה ללמד אותי, ונזכרתי שפעם אחת אמר לי הרב גלעד שמעא שצריך לבקש מהשם יתברך לצמצם את הפער בין החיצוניות לפנימיות. העובדה שאני נראית דוסית כהלכתה לא מבטיחה שאני באמת מתוקנת להפליא, היא רק אומרת שאני מחויבת.

מחויבת לשינוי ולגדילה רוחנית. מחויבת להבין שאני בת של מלך, וקידוש השם תמיד מרחף מעלי. אין לי את הפריבילגיה לעשות מה שלבי חפץ, אין לי את הפריבילגיה להיתפס לאזור שהכי נוח לי ולומר שאני דתיה לפי דעתי, למדתי בדרך הקשה שזה מקום מסוכן ומתעתע לכל אדם מאמין, כי המקום הזה מרדים אותך.

דרגות על הכתף או עושר מופלג אינם ערובה להצלחה. לא ניתן להתהדר בכך שאתה אדם מצליח כשהפירוש שלך להצלחה זה בריחה. כשהפרוש שלך להצלחה זה ניתוק. ניתוק מעצמך, ניתוק מרצונה האמיתי והחד של נשמתך.

הצלחה פירושה להילחם על האמת כשהיא ברורה לך ולבחור בה כל יום מחדש. לבחור בחיים עצמם ובכוח שמניע אותם. הצלחה בעיני היא לנצח את עצמך ואת היצר בכל יום מחדש. הצלחה בעיני היא עבודה על המידות, הצלחה היא לסלוח לאחרים על מעידות קטנות כגדולות.

הצלחה היא שאתה מבין שאתה לא שלם ובטח שלא מושלם, היא התבונה שאתה יכול להיות מאושר גם אם מסביב סבורים כולם שאתה אומלל. אפשר להיות מאושר כשהצלחת לרכוש את מנוחת הנפש, ומנוחת הנפשת מגיעה בהתאם למקום הנכון שבו הנחת את נשמתך.

הפחד מהתמודדות וממחויבות רוחנית רק מרחיק אותך מהצעקה של אותה נשמה. רק גורם לך להחריש אוזניים ולהתעלם מהדי תביעתה. בכל שחר היא מבקשת בקריאת השכווי, תענה לי, "היש השם בקרבי?".

רציתי לתת פקודה לרגליו של יצחק להתחיל לנוע, לעשות עוד צעד אחד מעבר לכל המסכים והבלבולים, מעבר למוסכמות חברתיות או פחדים דמיוניים. אני חוששת שגם הוא עם עוד רבים וטובים יעבירו חיים שלמים בריצה מטורפת אחרי משהו שנמצא רק בראשם. משהו שברבות השנים הם יבינו שהוא לא ממש קיים.

רציתי לשבת מולו ולהסביר לו שבעברי השתתפתי בריצה הזו, בעצם הייתי אצנית. ולא סתם אצנית אלא למרחקים ארוכים, עד שהבטתי לאחור ונוכחתי לדעת שנשארתי בנקודת המוצא. לרגעים אפילו שמתי לב ששכחתי לנשום. לא הייתי מודעת לכך שאני חיה בלי בחירה, מעבירה את מיטב שנותיי בלי מטרה.

נתתי ליצחק כמה ימים להירגע, הבנתי שהוא נמצא בסערת רגשות. למרות שעברו כשלוש שנים תמימות מאז המקרה, עוצמת ההלם נחקקה חזק על בשרו. "אני עדיין לא מוכן, לא רוצה לגעת בזה".

הבנתי שכל הסיפור גדול עליו עכשיו, גדול מכדי להכיל את האלוקות שנתגלתה אליו בבת אחת. ובוודאי מדובר רק במומנט של זמן. הרי הוא לא יוכל להתחמק מזה עוד הרבה, מתישהו הוא יהיה חייב לצאת מהגלות שכפה על עצמו.

לא יכולתי שלא להודות לה' על סבלנותו. סבלנותו כלפי יצחק וכמובן כלפי. תודה על שחיכה לי 36 שנה, ונטע בתוכי את כל הכוחות להעיז ולראות בתוך נבכי נשמתי. להעיז ולעשות בתוך ביתי. אמשיך לבקש שייתן לי הבורא מחשבה צלולה, מחשבה שלא תהיה מושפעת משקר ורגעים של תהילה. שתמיד אבדיל בין הטוב והרע, שתמיד אראה את ידו המורה. אותה יד שמכוונת ולעיתים גם מטלטלת, אותה יד שאותי לא עוזבת.