בס"ד
כמה שהפכתי והפכתי בדבר, אין לי מושג קלוש מדוע החלטת להוריד אותי לעולם הזה, למה שמת אותי דווקא במשפחה הזאת, דווקא עם העיניים בצבע הדבש, ודווקא עם האף הארוך שלי. ככל שאני חושבת על זה אני מבינה שלמעשה לא היתה לי כל מעורבות בקבלת ההחלטות, מבחינתי זו עובדה קיימת שצריך לקבלה.
מהיום שאני זוכרת את עצמי, תמיד התעסקתי בשאלה מה אני באמת עושה פה. איך ייתכן שאחרי הכל יבוא יום ואעזוב. יבוא יום והאירוח יסתיים. יגיע הזמן ואשוב אל עפר. ולמה זה חייב להיות כל כך קצר?
ילדות שמחה עברה עלי. אימי שתחיה הקפידה לסמן וי על כל התחנות הרלוונטיות. לקחת אותי כל בוקר לגן, לצייר במכחול, כל בוקר עם שתי צמות ושמלה, לשחק בארגז החול, לשבת בפינת היצירה, כל בוקר אותה השגרה. אבל יום אחד הגן ילדים הזה נגמר.
ואחרי זה הגיע הזמן לעלות לבית הספר. שיננתי את דנה קמה, ואיך זה ש-1 ועוד 1 שווה 2. ובתיכון למדתי ביולוגיה וכימיה, וכמובן קצת חשבון. הלכתי בתלם כמו כולם, משתדלת לעבור מבחנים, לא שוכחת תלבושת אחידה, 12 שנה של לימודים יומיומיים. וגם זה ביום אחד נגמר.
כמעט שלא הרגשתי, וכבר לבשתי מדים, לא הספקתי לשכוח את בית הספר, וכבר אחזתי בנשק. שנתיים תמימות לבשתי ירוק, עמדתי יפה במסדר הנוכחות, עניתי "כן, המפקד!" ו"לא, המפקד!", הכנתי כיבוד וקפה, וגם תה מהביל למפקד, תרגלתי כל יומיים מסיכות ומלחמה, וכמה פסים של דרגות נוספו על החולצה, וגם זה נגמר ביום אחד נגמר.
אהבת בוסר מרעישה התחילה תחת החופה. התרגשות של לפני, התרגשות של אחרי, הריון אחד. ועוד אחד. משכנתא תובענית במיוחד, לימודים גבוהים, נסיעות לחו"ל, קצב חיים מטורף. מצאתי את עצמי שפחה של הזמן, אבל גם זה יום אחד נגמר.
אני מביטה לאחור, אבא, מנסה לכמת 40 שנה, ולא ממש הולך לי. אין לי את הבינה לדעת על מה להצביע. הכל נדמה כזכרון רחוק שאני לא מצליחה להבין את המשמעות שלו. לא מצליחה להבין מה רציתי בכל השנים האלה. איפה אני בכל זה? איפה הנשמה שלי?
אודה ואבוש שלא תמיד עשיתי את מה שצריך, את מה שמתבקש. לא תמיד הלכתי בדרך הישר, וחיפשתי דרכים עוקפות להגיע אל היעד. יעד שלא ידעתי את שמו.
בגיל 36 החלטת עבורי שהגיע הזמן להתבגר והחזרת אותי הביתה.
הלכתי איתך ראש בראש, ניסיתי להצדיק את דרכי ולהוכיח שהצדק עמי. התווכחתי תקופה לא מבוטלת ופרשתי לפניך את משנתי. משנה שסלע קיומה הוא נוחות גרידא. משנה שכולה חיפוש אחר האושר, אחר המילוי, אחר ההנאה הבלתי פוסקת.
יגעתי ויגעתי - ולא מצאתי. יום אחד קיבלתי מצגת עם נופים עוצרי נשימה, וניסיתי לבודד את ההרגשה העילאית שאני מרגישה, לשאול אותי מה אני צריכה לעשות כדי להרגיש את ההתעלות הזו כל הזמן, והבנתי שכך אני מרגישה כשאני עוסקת בתורה הקדושה. וכמו חרב חדה, התחוור לי שכל חיי הייתי בחיפוש אחריך, אחר האמת.
עליתי על השביל שמוביל אותי אליך. מצויידת במצטה, נחושה והחלטית להסיר כל עשב שוטה שיעמוד בדרכי. האבנים פצעו את כפות רגלי, הקוצים ננעצו בבשרי החי. כאובה ומדממת דפקתי על הדלת, מבקשת ונכספת שתקבל אותי לזרועותיך.
"הבל הבלים הכל הבל", אמר החכם מכל אדם. כל האחיזה הזו בחפצים שניתנו לי בהשאלה גרמו לי להבין שלעתים ההתעסקות היא מיותרת. חבל להשקיע על הבל וריק ועל לשון הרע. על רכילות ודברי חול, חטטנות וצפייה ב"האח הגדול".
באחד מהשיעורים של הרב דודי ברוורמן הוא הסביר שמה שאתה - זו המתנה שהקדוש ברוך הוא נתן לך, ומה שאתה עושה עם עצמך - זו המתנה שלך לקדוש ברוך הוא. אז בפנים מאירות מבטיחה לך, אבי שבמרומים, שבאמתחתי שי נפלא. שי שקשרתי אותו בסרט, שי שאיתו אתדפק על הדלת.
אעשה את רצונך ואמלא את מבוקשך. לא תיפול רוחי ולא יותש כוחי. ברור לי שאין לי שנים רבות לבזבז, וגם אף אחד לא מבטיח לי שאחזור לתקן. אעבוד אותך מתוך אהבה אינסופית מתוך ידיעה ברורה שאני בת של מלך אמיתית.
מגוחך לחשוב שלחזור בתשובה זה רק לשים כיסוי ראש ושמלה. לחזור בתשובה זה להסיר מעצמי את כל השכבות שעטיתי על עצמי מהיום שנולדתי, זה לעשות את הבירור של מי אני ומה אני באמת. זה לקחת את כל שכבות ההגנה והחומות שעיצבה לי החברה - ולנפץ אותן ללא רחמים.
לחזור בתשובה זה לחזור לעצמי, למקום הראשוני שלי, ליום הולדתי, כשבאתי לעולם הזה ללא חטא ועוון, ללא פצע ומכאוב. לשורש העמוק ביותר שלי. לחזור אליך. ואת זה אף אחד לא יוכל לקחת ממני.
אז אחרי ספירת מלאי קצרה, מה שנשאר לי זה רק לאפות עוגה. עוגה מתוקה ומחייכת, עוגה שכולה הודיה עם קצפת. תודה על חיים נפלאים ומלאי תוכן רוחני, תודה על כל המילים שנתת בלבי. אני אסירת תודה שכבר בחיים האלה אני אליך עורגת, שרה אליך ומהללת. והכי חשוב, שהאש שבתוכי לעולם יוקדת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מאת:
תגובה: