"נצחוני בני, נצחוני"

בס"ד


בורא עולם רוצה שכביכול "ננצח אותו", ע"י התפילה ושינוי המעשים שלנו...
________________________________________________________

אולי בפעם העשירית היום הנחתי את שפופרת הטלפון על כנה. לא מצאתי יותר מילים לנחם אותה. קשה לפעמים לשכנע אדם שנמצא בתחילת דרכו הרוחנית שהכל לטובה. קשה להסביר במילים פשוטות למי שעומד כרגע בפתחו של תהום, שיגיעו ניסים גלויים אחרי הניסיון.

 

זה התחיל בבוקר, בשיחת טלפון של חברתי אירה, שסיפרה לי שבתה דנה אינה יכולה להביא ילדים לעולם. "כל הרופאים הכי גדולים אמרו לנו אותו הדבר, הבת שלי לא מצליחה להרות. הבת שלי, כנראה, לא תהיה אמא", אמרה וקולה נסדק.

 

הרגשתי איך הכעס גואה בי. "הרופאים הם רק בשר ודם", אמרתי. "תאמיני לי שיש רק רופא אחד, והוא היחיד". תמהתי כיצד אפשר לכנותם רופאים גדולים, כשהם בעצמם נבראים, ובעצמם הרבה פעמים חסרי אונים.

 

דנה החלה במסכת של טיפולים מפרכים שבמהלכם התבשרה כי היא לוקה בתפקוד שחלתי ירוד, ואינה מייצרת ביציות. כמה אכזרי לומר משפט כזה לאישה צעירה כל כך, ולהבהיר לה שלא תראה בחייה פרי בטן.

 

לא פעם התקוממתי מול אירה, והייתי זועקת מקירות ליבי "אין עוד מלבדו". דרשתי ממנה לא להתייאש ולא להרים ידיים, אין גזירה שאי אפשר לבטל אותה. במקרים שיש חסימה כלשהי אני מאמינה שצריך לעשות את הכל כדי להטות את כף המאזניים לטובה.

 

"הבורא יתברך מתאווה לקרבה שלכן. תגידי תודה שהוא נותן לכן תזכורת על כך שאתן מתרחקות", ניסיתי להסביר לה, "דמייני עכשיו חוף ים עם הרבה ילדים בתוך המים, והמציל מבחין שישנו ילד שמתרחק ונסחף עם הגלים ללב ים. הוא מיד מפליא בהם את שאגותיו, וקורא להם לחזור לחוף. אתן עכשיו בדיוק שם, מתחילות לשמוע את הקריאה שלו".

 

לשמחתי הרבה, השיחות שלנו נשאו פרי. אירה החלה להתחזק. הבקרים שלה נפתחו עם "ברכות השחר" וקריאת שמע, שלא לדבר על כך שכל שיחת טלפון שלנו היתה מלווה בקולו של הרב זמיר כהן ברקע. ואם שמעתי שערוץ 97 פתוח אצלה בסלון, ידעתי שהיא בדרך הנכונה.

 

דנה התעקשה להמשיך ולנסות הפרית מבחנה. כל מי שעברה זאת יודעת כמה סבל גופני כרוך בכך, וכמה מפח נפש מפלח את הנשמה כשהתשובה שלילית. אין מילה שיכולה לנחם, אין תחבושת שיכולה לעצור את הדימום.

 

לאחר כל ניסיון כושל היה כמעט בלתי אפשרי להרים אותה בחזרה. "אני מבטיחה לך שתראי נס בקרוב", אמרתי, ולא היה לי הסבר לביטחון הרב שחשתי, "הכי חשוב שלא תפסיקי לדבר איתו".

 

"תסבירי לי רק למה הוא עושה לה את זה? דווקא לדנה, שהיא ילדה כל כך טובה?", הבכי שלה חילחל לתוכי. "תביני שהוא אבא שלה הרבה לפנייך, והוא דואג לדנה הרבה יותר ממך. אם היית מבינה כמה שהיא יקרה לו, לא היית דואגת כלל. זוהי הדרך של בורא עולם לדבר עם הילדים שלו, זו הדרך שלו לקבל מהם מענה".

 

דנה החליטה לקחת הפסקה של שלושה חודשים מבתי חולים ורופאים, ולקחת נשימה ארוכה לפני שהיא מתחילה את סבב הטיפולים הבא. "דנה לא מפסיקה להתפלל ולבקש מבורא עולם צדיק קטן, נכון שהוא ישמע אותה בסוף?" - השאלה התמימה של אירה הגיעה ממקום כל כך עדין, ממקום שמשווע לרחמי שמיים.

 

לאירה כבר לא היתה סבלנות לשמוע את התשובה שלי, ואת ההסבר שלי שהניסים בחיינו לא מתרחשים בניגוד לטבע - הם מתרחשים בניגוד למה שאנחנו יודעים על הטבע, והטבע הוא התגלמות האלוקות. הטבע הוא דרך הביטוי של השם יתברך.

 

למחרת השיחה הגעתי קצת מוקדם יותר לעבודה. בין לגימה מהקפה המהביל לבין סידור יום העבודה, מספר הטלפון של אירה הופיע לי על הצג. לא הסתדר לי שהיא מתקשרת אלי בשעה כזו. "את יושבת על כסא?", קולה היה נרגש, "בטוח שאת יושבת?". הכנתי את עצמי למתקפת טרור רבתי, וחששתי שאולי הגיעה עוד בשורה מאלו שנקראים בפיה "גדולים".

 

"קרה לנו נס, רונה" הרגשתי איך עור התוף שלי הזדעזע מהצעקה. "דנה הרגישה לא טוב וניגשה לבדיקות כלליות, ושם התבשרה שהיא בהריון", לא ידעתי את נפשי מרוב אושר ושמחה. שמחה גדולה על הדרך שבה היא הרתה. הריון תקין ללא טיפולים וללא עזרה מהרופאים.

 

"את רואה, אירה, שיש רק רופא אחד בלבד?", היה קשה להתעלם מהתוכחה שבקולי, "לא נפל דבר אחד מכל דברו הטוב, אנחנו אומרים בתפילה. השם לא עוזב ולא נוטש את ילדיו".

 

עלצה נפשי להבין שלעיתים כשהשם יתברך מונע מאיתנו לקבל משהו, זה לא כדי להעניש אותנו. למעשה, הוא רק פותח את היד שלנו לקבל משהו טוב יותר ונכון יותר עבורנו. במקרה של דנה הוא עזר לה להושיט אליו ידיים, לאמץ אותו לחיקה, לאמץ לעצמה את התורה.

החיסרון שדנה הרגישה הניע אותה להתחבר, הניע אותה לעשות מעשה, הניע אותה להתפלל. דנה הבינה שהיא צריכה לנצל את הכוח שהבורא יתברך נתן לה. והכוח הזה הוא כוח הדיבור, כוח הבקשה והתחינה, הכוח שאיתו השתמשו האמהות שלנו לשנות גורל של אומה שלמה.

 

כל פעם אני מוצאת את עצמי נפעמת ונדהמת נוכח העוצמה שיש לתפילת האדם. כל פעם אני נוכחת לדעת שאוזנו של השם יתברך כרויה בכל רגע לשמוע את לחישות בניו ובנותיו. כל פעם אני נרגשת מחדש לדעת שזה עובד, שהוא כאן, בטבע שנמצא ליד.

 

"היעדר מתחיל את הגילוי", שמעתי פעם מתלמיד חכם. היעדרה של הבקשה שלנו מתחיל בתוכנו מסע של גילוי. גילוי כמשמעו, מגלות לגאולה, מחשכה לאורה. הגילוי מגלה לנו שישנה מציאות אמיתית ופשוטה של "נצחוני בני". ישנה מציאות צלולה וזכה בקריאתה של הנשמה, מציאות שבה לעולם "השם שומע תפילה".