תהיה יותר זהיר בהחלטותיך עם נשמות

בס"ד

מספר יועץ הנוער ר' יוסי רבין, בספרו חייך לנער:

בהריוני ארע מקרה שרק בזכות אמונת חכמים שהיתה לאבא זכיתי להגיח אל אוויר העולם. בתחילת ההיריון פרצה בירושלים מחלת האדמת. באותה תקופה טענו הרופאים כי כל אשה שנדבקה מהמחלה חייבת להפיל את ולדה כי העובר עלול להיוולד עם מומים קשים.

אמי הגיעה אל בית החולים לסדרת בדיקות שבסופן ציוו עליה הרופא לגשת מיד ולבצע הפלה. אבא אמר לרופאים שהוא חייב לתת את ההחלטה בידי אחד מצדיקי הדור ונגש אל הצדיק הרב מרדכי שרעבי זצ"ל. הרב מרדכי שמע את דברי הרופאים, הביט על הדפים הרשמיים ובקש מאבא סכום מדויק לצדקה כדי לערוך פדיון נפש ושלח אותם לעשות סיבוב בשוק "מחנה יהודה" הסמוך לישיבתו.

במתח ובחרדה ערכו קניות בשוק ובפיהם פרקי תפילה שתפילותיו של הצדיק יבטלו את הגזירה. לאחר שעה שבו אל הצדיק שפתח את הדלת לקראתם בחיוך ובמאור פנים ואמר, "הגזירה התבטלה"!

לאחר תקופה הגיעה אמא שוב לבדיקה שגרתית, הרופאים "הזדעזעו" לראות כי היא עדיין בהריונה והחלו לערוך בדיקות חוזרות ונשנות כדי להוכיח את המלצתם, הציגו אותן בפני אמא ואבא והוסיפו ופירטו באוזניהם שאם לא ישמעו לקולם מה יקרה לוולד וכיצד יחיה חלילה.. בלי רגליים, עם צלקות נפשיות וכדו'. אבא באמונתו הפשוטה אמר לרופאים, "שאלנו רב וזה מה שהוא קבע, להמשיך את ההיריון והגזירה פשוט התבטלה".

בבית החולים הפכה אמא להיות בדיחה, האחיות והרופאים התייחסו אליה בזלזול ובקרירות על שהעזה להפר את המלצתם "המקצועית". באחד הימים הופיע בפני אבא ואמא מנהל מחלקת יולדות והחל להסביר להם שלב אחר שלב מדוע הרב טועה ומדוע הם עושים טעות איומה שתקשה עליהם את כל החיים כאשר יצטרכו להתמודד עם ילד מוגבל.

אבא ואמא הבטיחו לקחת את כל הניירות וההמלצות שוב אל הרב מרדכי ולשאול שוב את פיו ובתנאי שכל אשר יחליט יהיה מקובל גם על הצוות הרפואי. הם פנו שוב לרב מרדכי שהאזין בקשב רב וחזר והבטיח שהוולד יהיה בע"ה בריא ושלם ללא שום מום ובעיה כל שהיא. והוסיף, "אל תתייחסו לדברי מנהל המחלקה, תקראו לו אלי לאחר הלידה".

כאשר שמע זאת מנהל המחלקה, המשיך לעמוד על דעתו והדגיש שוב ושוב את הסכנות הכרוכות גם לאמא וגם לוולד וציווה על אמא להודיע לו טרם הלידה, כי הוא חייב להיות שם כדי להצילה שלא תסתבך בלידה.
זה היה בליל שבת פרשת "וארא" שלג לבן כיסה את ירושלים, צירי התנועה היו חסומים וצירי הלידה תכופים וחזקים. אבא ואמא הלכו ברגל אל בית החולים "משגב לדך" שהיה קרוב לבית, ובקשו מהצוות הרפואי להזעיק את מנהל המחלקה כי כך הוא הזהיר.. רצה הקב"ה והוא לא ענה לקריאות הטלפון והזימונית ואמא ילדה בשעטו"מ. בבוקר, הגיע מנהל המחלקה אל בית החולים השתומם כשראה את אמא ושאל בפליאה, "מה את עושה כאן"? אמא ענתה, "מגיע לי מזל טוב!". או אז פניו הרצינו והוא התמלא חמה על כך שהעזה ללדת ללא נוכוחותו במחלקה ושאל כשארשת רצינות תהומית על פניו "נו.. ומה עם הילד, אתם מקבלים את זה"? אבא ואמא הביטו בחיוך ואמרו שהבדיקות שלאחר הלידה מוכיחות שהילד בריא ושלם וללא כל מום!

מנהל המחלקה הילך כמוכה הלם אל התינוקייה ובקש "פגישה" אישית עימי בת חמש שעות תמימות! אין בדיקה שלא ערך, בדק והפך ובדק הביט ולא האמין. כשיצא, נגש מושפל ראש אל אבא ושאל אותו בבקשה רק לדעת מי זה אותו צדיק שרואה מרחוק מה שאנחנו לא רואים בבדיקות. אבא לקח אותו אל הרב מרדכי שרעבי זצ"ל שבקש ממנו רק דבר אחד. "תהיה יותר זהיר בהחלטותיך עם נשמות, מדובר ברצח". בעקבות מקרה זה, מנהל המחלקה הכיר בערך גדולי ישראל החל ללמוד תורה והתקרב אל היהדות.

יום הילולא - הרב מרדכי שרעבי זצ"ל

בס"ד

הערב ההילולא של הרב מרדכי שרעבי זצ"ל

תדליקו לו נר !

היה אחד מן האישים הגדולים שיהדות תימן זכתה וזיכתה את הרבים בהם.שר בתורה וגדול בחוכמת הח"ן.כגודל חוכמתו ובקיאותו בפרד"ס כן גדולים היו ענוותנותו ותומתו. מירכתי תימן הרחוקה והנידחת בא. ומאור תורתו האיר והזהיר למרחוק.

עד מהרה נודע בשערים כאשיות דגולה, רוחנית ותורנית, בקרב המוני הצבור כולו לכל פלגיו. בה במידה שהצניע את עצמו והתרחק מן הכבוד והפרסום, שמו נישא בפי הכל, לשם לתהילה ולתפארת. ההילה ויראת הכבוד שרחקו לו הקיפה רבים וגדולים.

נולד בשנת תרס"ח בדרום תימן, והתיתם בילדותו. הרב הידוע, רבנו חיים סנואני זצ"ל עמד על מעלותיו וסגולותיו. אמץ אותו כבן ורווהו ממעינות התורה והחוכמה. לאחר מכן המשיך לגדול ולהתפתח בתלמודו בהדרכת הרב משומר שמואל ניסים זצ"ל.

בשנת תרצ"ב עלה לארץ, קבע מושבו בירושלים ולמד בישיבות הידועות "אמת ליעקב" ו"בית אל". לאחר מכן ייסד את ישיבת "נהר שלום", שבה למדו תורה בשקידה ובהבנה רבה. התפרסם כאיש מופת, כקדוש,וכירא חטא.רבים נהרו מכל חוגי הצבור ומכל קצוות הארץ, לשאול בעצתו ולהתברך במוצא שפתיו. והוא נענה לכולם בלב שלם ובנפש חפצה. איש חלוש היה ומעונו פשוט ודל. כל זה לא מנע ממנו לקבל הרבבות שפנו אליו. כשהגיעה עת פקודתו.

בכ' מרחשון, תשד"מ החזיר את נשמתו אל צור מחצבתה.

לצאת לאור הגנוז

בס"ד

חוסר צניעות מטשטש את הרצון, מטשטש את ההבנה

מטשטש את החתירה הבלתי מתפשרת להגיע לתכלית

שלשמה באנו לעולם,

ההתעסקות בחיצוניות פשוט מעייפת אותי ומסיטה

אותי מהמטרה שלשמה הגעתי הנה בכלל.

ולעומתה, אחותה המופנמת, הנחבאת כל כך,

מבליטה עבורי את מה שחשוב,

את מה שנסתר ולא לעיני כל גלוי,

היא מוציאה לאור הגנוז, אותי, את הווייתי,

את עצם קיומי,

תודה לך בורא עולם על הדרך שבחרת ללמד אותי

שצניעות היא אמת.

לבנות גן עדן אמיתי

בס"ד

"אדם יכול לבנות את גן העדן הפרטי שלו 

רק על שברי הגיהנם"

לעיתים אנו מביטים אחורה בתחושת החמצה על כל מה שהיה יכול להיות אחרת,

על כל מה שלא הספקנו לעשות,

על טעויות מטופשות שלקח לנו שנים להתאושש מהם,

על רגעים שבהם נהגנו בחוסר דעת, בחוסר מחשבה,

צריך לזכור שכל הטעויות כולן הן שכר לימוד,

הטעויות הן הדלק שאיתו נצליח בסופו של דבר להתקדם,

כי רק על השברים של חיינו, נוכל לבנות גן עדן אמיתי.

צריך רק דבר אחד...

בס"ד

לחזור בתשובה מצריך רק דבר אחד -

אומץ !

המפגש עם עצמך ועם כל המטען שאספת מיום היוולדך

לא בהכרח ימצא חן בעיניך,

וזה בדיוק הרגע לעשות מפנה, לעשות שינוי,

לשוב למקום הכי טהור, ליום שבו נולדת,

נקי מחטא ועוון, נקי מחומות וצביעות נרכשת,

נקי מלכלוך רוחני שהצטבר בעקביות בכפות הידיים

ההחלטה אם לשוב למקום הזה, הזך, האלוקי כל כך,

תלויה אך ורק בך ובשאלה האם אתה מספיק אמיץ.

כעץ שתול על פלגי מים

בס"ד

תמיד טענתי שלחזור בתשובה זה לעשות לעצמך ניתוח לב פתוח בלי הרדמה, ולצאת משם חי. מידי פעם אני נשאלת בשיחות של אחד על אחד מה גרם לי לחזור לחיק היהדות, איך ייתכן שאפשר להשאיר חיים שלמים מאחור בלי להניד עפעף ועוד להיות מאושר מזה?

נדמה לי שאין באפשרותי להצביע על נקודה מסוימת שבה אומר "זה מה שקרה לי". סבורני שמדובר בשרשרת של אירועים שמעוררים אותך לחשוב, מעוררים אותך לשאול מה גורם לך לחיות את חייך כפי שהם.

בתחילה כשחיפשתי את המענה לשאלות שלי, אודה על האמת, לא דייקתי בתשובות, לא הייתי מספיק כנה עם עצמי. חיפשתי תירוצים שונים ומשונים לבחירות שלי, לשגיאות שלי. היה לי זכויות יוצרים בללמד זכות על עצמי השכם וערב. הצדקתי את משנתי בכל תוקף, וכולם הסכימו איתי פה אחד. הפה שלי.

לאט לאט בורא עולם החל לכרסם חורים בתוך הבועה הזאת, לאט לאט החלו לנקר במוחי מחשבות אם אני בכלל משהו מוחשי, אם יש משהו אחד בתוכי שאני אוכל לומר בוודאות שזה אמיתי. איך ייתכן שכל כך הרבה שנים עברו בלי שהייתי במודעות, בלי שלקחתי אחריות.

ברגע שכפתור האמת נדלק אצלי, הקדוש ברוך הוא לא בזבז זמן. כמי שצריך להביא לנו את המשיח בימינו, הוא העדיף ללכת איתי בשיטת ה"זבנג וגמרנו", בנוק אאוט מפתיע של אלופים. לך תבין.

ניסיתי לשוחח עם השם, לכתוב לו , לקבל ברכה. לא עזר לי כלום. הוא בשלו, איתן בדעתו. בזה אחר זה התחילו להגיע הייסורים, אבי שבמרומים הודיע לי חד משמעית שהגיע הזמן לעצור ולעשות בדק בית.

קיבלתי מתנה בדמותה של מחלה משונה, שגרמה לי לסבל רב. סימני המחלה היו ניכרים בכל גופי. כל מפגש עם המראה גרם לי לבדוק אם יש לי קירבה משפחתית לברבאבא, כן, כן, זה שגדל בגינה.

שנה שלמה שכבתי לסירוגין. לא יודעת את נפשי מצער וכאב, זעקתי וקראתי למלך מלכי המלכים שיגאל אותי, שיגיד לסבל די. ספר התהילים היה מונח דרך קבע על הכרית שלי. ישן איתי בלילה, קם איתי בבוקר. מידי פעם שר לי שיר ערש תוך כדי שהוא מלטף לי את הלחי הרטובה.

היתה לי תחושה שהספר נכתב עלי, כל מילה ומילה היתה חקוקה בליבי, בבשרי המדמם והפצוע. תמיד טענתי, שאם הספר היה יכול לדבר, הוא היה מספר על דמעתי, כאבי, וקריאתי החרישית בלילה. תמיד טענתי שאם הוא היה יכול לדבר הוא היה מספר על כל מה שהתחולל בנפשי, ועל הפחד המעיק שלא פעם שיתק את כולי.

הייתי פותחת את הספר מראשיתו, מהפסוק הראשון שאומר "אשרי האיש .." , מהפרק שמכריז מיהו הצדיק. בפרק, דוד המלך מסביר שצדיק משול לעץ. לעץ ששתול על פלגי מים, לעץ שמחובר לאור הגדול, עץ שמחובר לאור האינסוף.

מישהו האיר את עיני לכך שמחלה זה אותיות חמלה. אז עוד לא הבנתי כמה רחמי שמיים היו בחולי שלי. הפכתי והפכתי בדבר, וניסיתי להבין מדוע אני נמצאת שם, למה אני נמצאת במקום שכל כך רע לי, למה אני נמצאת במקום שכל כך קר לי? גופי בגד בי עד שלא הכרתי אותו, נפשי בכתה מהשבר שנוצר בו.

הבנתי שאני כרגע עוברת סוג של ניקוי, סוג של התפכחות מטלטלת, סוג של סופת חול שלוקחת איתה את הכל, בלי לשאול, בלי לחמול, בלי להרים את הראש. מעין חושך סמיך שאפשר למשש בידיים ולהרגיש אותו סביבך.

ובתוך כל התוהו והערפל רציתי להיות כמוהו. כמו העץ שעליו דוד המלך דיבר. לדעת את מקומי, לחדד את רצוני, לדעת בעצם מי אני. להבין מהם השורשים שלי, ואם יש לי כאלה בכלל. לדעת מה תפקידי בעולם ואם יש לי כזה דבר. להיות נטועה עמוק עמוק באדמה, בלי להיות מושפעת מסופה נודדת חזקה.

ביקשתי משוכן מרומים לדעת מתי הסתיו ייגמר ואיתו השלכת, איך אוכל לבנות את עצמי מחדש, איך מתיישרים כשהגב שפוף כל כך. פחדתי לחשוב שככה זה יישאר, לא העזתי לחשוב שמגיע לי קצת יותר. שכחתי לרגע שאחרי השלכת מגיע החורף, ומיד אחריו ממתין האביב., שבו העץ את פירותיו יניב.

ככל שחפרתי למצוא את שורשיו של העץ, למצוא את הזהות של חיי, הבנתי שהתרחקתי. הבנתי שהתרחקתי אלפי מיילים מעץ החיים. אותו עץ שהזין אותי ואת בני עמי אלפי שנים, אותו עץ עם השורשים העמוקים ביותר, אותו עץ עם הצמרת הגבוהה ביותר, הצמרת שמביטה למעלה, אליו, אל השם יתברך.

התרחקתי כי מצאתי מפלט בעצות של רשעים, התרחקתי כי ישבתי מחויכת במושב של לצים, התרחקתי כי ברוב טיפשותי עמדתי שעות בדרכם של חטאים. התרחקתי עוד ועוד, כי.... הרשיתי לעצמי לחיות בלי כבוד.

אין לי להלין אלא על עצמי, אין לי להלין כי אם על איוולתי. ידעתי שהגיע הזמן לקום מהשינה, הגיע הזמן למתוח את האיברים ולצאת מהמיטה. "קמתי אני לפתוח לדודי, וידי נטפו מור" הרהרתי בליבי. "אני יודעת שאתה שם, ממתין שאושיט יד".

לא ידעתי אם יש בי את הכח להתרומם, לא ידעתי אם יש בי את העוז להתקומם. להתקומם מול משפחה, חברים וסתם עוברי אורח. אם יש בי את העצמה להתקומם מול הבל ורוח.

לקחתי את וכלי חפירה, הסתערתי על העץ כיוצאת למלחמה, קברתי תחתיו את כל העבר, ניתקתי את הצינורות שנסתמו וייבשו את ענפי. ריססתי בלי רחם את החרקים שצבעו לי בצהוב את העלים.

הסתבר שהעץ שלי יותר חזק ממה שתיארתי. ממה שדמיינתי. הוא נברא במאמרו של השם. במאמרו של בורא ניב שפתיים, ו"טהור עיניים". שבורא לו חיים בכל יום מחדש, ונותן לו כל רגע ורגע מקודש.

התחלתי להשקות אותו בדברי תורה, התחלתי לנכש סביבו עשבייה שוטה. דישנתי אותו בהרבה אמונה, הוכחתי לו שהוא שווה ים של אהבה. הענפים התחממו מאור השמש המלטף, מתמכרים למגעו הרך. המים הזרימו את החיוניות לשורשים, ואפילו העלים שינו את צבעם לירוקים.

הבנתי, שלעיתים כאב פיזי הוא צעקה של הנשמה, לעיתים מחלה זו הדרך של אבא לומר לך – תעצור. עד כאן. תיכנס עכשיו לתוך עצמך, תעשה היכרות מחודשת איתך, תכיר את כל מה שלא טוב בך, כי הגיע הרגע לעלות כיתה.

בקשיים שאבא הציב בפני הוא קרא לי להדליק את האור. את האור שבפנים, את האור שנגנז בתוכי, להדליק את הנר כדי שלא אבוש, לשמור על הלהבה שלא אכלם, כי רק אז החושך יהיה חייב להיעלם. ההתכנסות הפנימית שנכפתה עלי הבהירה לי שהכל נמצא בי, בתוכי, ממש בהישג ידי.

הרשיתי לעצמי להביט לאחור ולחייך, לכל מה שקברתי מתחת לעץ. בטחתי בשם כי הוא ידע את שמי, נאחזתי בו כי הוא מלכי מחמדי. העץ חי ופורח ממה שקברתי תחתיו, מכל מה שבעצם נשר מענפיו.

אני אסירת תודה, לך, עילת העילות וסיבת הסיבות, שלימדת אותי שיעור גדול בענווה, נתת לי שיעור מאלף בהוקרת תודה, הראית לי איך נכנסים בשער הדמעות, ובחסדך לצאת משער הישועות.

לעיתים אני תוהה איך זכיתי להתייסר כדי לקבל את התורה. איך זכיתי להתבזות כדי להכיר מקרוב אותך, איך זכיתי לחלות כדי לגלות אותך. כמו אוצר יקר שמצאתי בעצמי, מנצנץ לו בשקט בעמקי נשמתי.

שמעתי פעם שכל מי שאי פעם בנה לעצמו גן עדן, שאב לכך את הכוחות מהגיהינום הפרטי שלו, מאותה השלכת שבנתה אותו. ואתה אורי וישעי, שהפחת בי רוח במפרשים בעצם גרמת לי לעלות לנקודת החיים. לנקודה בה עץ ומים נפגשים. לנקודה שבה אהיה כעץ שתול על פלגי מים, לנקודה שבה אין לי גבולות, מלבד השמיים.