אמונה מושלמת

בס"ד

"הסיבה לכך שציפורים יכולות לעוף ואנחנו לא, 

היא בכך שלהם יש אמונה מושלמת.

כי להיות בעל אמונה פירושו להיות בעל כנפיים"

האמונה לעולם יש בכוחה לשבר את הטבע, ונגזרת ממנה המילה אמון -

אשר משמעותה לתת יותר אמון בבורא עולם וביכולתו להושיע אותנו.

צריך רק להתאמן ולפתח את היכולת שלנו להגיע לאמונה מוחלטת בשם יתברך.

אם אתה מאמין שהבורא כל יכול, תאמין שגם אתה כל יכול.

השם אור לי

בס"ד

"עלץ ליבי בשם, רמה קרני על אויבי

רחב פי על אויבי, כי שמחתי בישועתך..."

תפילת חנה 

בערב שבת המלכה, לאחר הדלקת הנרות, ישנה סגולה מיוחדת לומר את תפילת חנה.

תפילה מרגשת, שנאמרה כהודיה לבורא עולם, ע"י חנה, שנפקדה והביאה לעולם את שמואל הנביא.

אנו למדים מן הכתוב שריבונו של עולם סגר את רחמה של חנה. וכמו כל הנשים אז והיום, היא מבינה שקיומה תלוי בהבאת חיים לעולם.

חנה ידעה ששערי הלידה לא ניתנו בידי בשר ודם ועליה לשכנע את בורא עולם שהיא ראויה ללידת בן, שהיא ראויה להיות אם כשרה בישראל.

חנה אינה מקבלת את גזר הדין שניתן לה, ומחליטה לעשות את כל מה שביכולתה על מנת לשנות את הגזירה. חנה אינה מורדת במלכות ואינה מחפשת גורם שלישי שיעשה עבורה את העבודה. היא בוחרת לנדור נדר לשם יתברך, כיד לשחרר את המחסום שבעיניה נראה כחלק מהתמודדות שהיא נושאת על כתפיה.

חנה התייצבה מול האמת שנכפתה עליה, ולקחה אחריות. היא בחרה לצאת לשינוי גורלה בדרך של דבקות ונאמנות, בדרך של תפילה והתבודדות. עלי הכהן מביט בה מתפללת ב"שילה", לבדה, דבר שהיה אז נדיר. הוא חושב אותה לשיכורה ועולב בה – "עד מתי תשתכרין, הסירי את יינך מעליך". עלי לא היה רגיל לראות אישה כורעת ברך ומתפללת.

וחנה ממשיכה להתפלל, לא מבחינה בו כלל. חנה מאמינה ויודעת בוודאות שאפשר לשנות גורלות בכוח התפילה. היא יודעת מהי כוחה של האמונה התמימה. היא יודעת ומאמינה בכל רמ"ח אבריה ושס"ה גידיה שהשם שומע תפילה ותחנון, היא יודעת מעל לכל ספק שבורא עולם הוא רחום וחנון.

כאשר עלי מבין שהיא מתפללת הוא מברך אותה "לכי לשלום ואלוקי ישראל יתן את שלתך אשר שאלת מעמו", וחנה זוכה לקבל את מבוקשה וללדת את שמואל הנביא שעליו נאמר "משה ואהרון בכהניו ושמואל בקוראי שמו".

עבורנו הנשים, חנה היא מורת דרך. מורה לדרך אחת - דרך המלך. לעיתים בזמן מצוקה אנו מרגישים ש"נפלו עלינו השמיים", שאין אור אפילו קלוש, בקצה המנהרה, שנכנסנו למקום ללא מוצא. תמיד אנחנו יכולים לבחור אם לקבל את המצב כמו שהיא או לצאת ולהילחם על שינוי המציאות.

חנה מלמדת אותנו מהי תפילה. תפילה שבוקעת רקיעים ומצמיחה ישועה. הישועה שמגיעה לאלו ההולכים בדרכה של חנה, אלו הנושאים עיניים מעלה. נושאים עיניים בבקשה ולא בהתרסה, בכניעה ולא בדרישה.

"אל תשמחי אויבתי לי, כי נפלתי קמתי, גם כי אשב בחושך השם אור לי" – זועקת חנה בתפילתה. כמה חכמה ורגישות מקופלים בפסוק הזה ממגילת איכה, כמה יפה היא האמונה הנקייה והפשוטה.

תמיד עלינו לזכור שבחושך הכי גדול אבא לידינו נמצא ואוזנו כרויה. אוזנו כרויה ללחישות שלנו, לבקשות שלנו. כשאנחנו מדליקות נרות שבת, ומתפללות עלינו ועל משפחותינו, עלינו לזכור תמיד את תפילת חנה, שמוכיחה לנו בכל פעם מחדש, שאפשר להתגבר על הכל. אפשר להתגבר על כל כאב ומכשול, אפשר להתגבר על דלות ומחסור. אם רק נשכיל להשתמש בכח הדיבור אפשר יהיה לשנות גם את סוף הסיפור.

מים לשתיה....

בס"ד

מעשה במשפחה שעלתה מגרוזיה ומתגוררת כיום בהרצליה, שזכתה שכל בניה הם תלמידי חכמים השוכנים קבע באוהלה של תורה וגם הבנות זכו להנשא לאברכים מופלגים.

באחת משיחותיו ברמת אלחנן סיפר הרה"ג רבי ראובן קרלנשטיין שכאשר התעניין אצל בני המשפחה על מה ולמה זכו לילדים שכאלה, סיפר האבא סיפור מרטיט על אביו, סב המשפחה.

בעיירה שבה התגוררו בגרוזיה, סיפר, התנכלו השלטונות ליהודים והציקו להם במאד, כאשר מרבית ההטרדות היו בעניין המקווה.

פעם שמע אבי המנוח שהשלטונות עומדים לערוך ביקור במקווה כדי לעמוד על מידת הנקיון שבו, והיה ברור שלאחר מכן תצא הוראה שבשל חוסר סטריליזציה יש לנעול את מקווה הטהרה על מנעול ובריח.

אבא ששמע מבעוד יום על הביקור המתוכנן, הקדים את אנשי הסיור בכמה דקות ונכנס לחדר המקווה.ברגע שהפקידים נכנסו וראו את הליכלוך שהצטבר שם, פתחו בצעקות על המלווים היהודים ו'הוכיחו' להם שהמים אינם ראויים לטבילה ולכן יש לסגור את המקום.

באותו רגע קפץ אבא שלי לתוך המקווה, לקח בידיו ספל גדול, מילאו במים ועשה עצמו כמברך ושתה את כולו עד הטיפה האחרונה. לאחר מכן אמר למפקחי השלטונות: כיצד אתם מעיזים לומר שהמים אינם נקיים, אם אני שתיתי אותם?!

מסירות נפשו של הסבא ניצחה את השלטונות ששנאת ישראל פיעפעה בקירבם, והם עזבו את המקווה ללא אומר ודברים.

הפועל היוצא מכך הוא, שיתכן וגם על המתעסקים במקוואות חופפת השגחה פרטית מיוחדת.
ואחר כך יפלא שאותו סבא זכה לנכדים כאלה?

חוק עולם בל יעבור

בס"ד

מעשה בחכם אחד שהיה בעליה עם תלמידיו, וישקף בעד החלון ויראה נושאי מיטה

שהולכים לקבור מת אחד. ירד מהר מן העליה ומיהר ללכת אחריהם ללוות את המת

ההוא ואחריו הלכו גם תלמידיו. לאחר ההלוויה שאלו התלמידים את רבם:

במה זכה הנפטר לכל הכבוד הזה? אמר להם הרב: הלא תדעו שבשעה שהשקפתי

בעד החלון, ראו עיני את נשמת דוד המלך הולכת אחר הארון. ולאחר בירור העניין,

הסתבר כי אותו האיש היה רגיל לומר כל יום חמישה ספרי תהלים, חוק עולם בל יעבור.

הפסיכיאטר של האומה הישראלית

בס"ד

הכותל המערבי הוא הפסיכיאטר של האומה הישראלית.

בעצם מה תפקידו של פסיכיאטר?

קודם כל הוא נותן אפשרות לאדם לשוחח,

מדובב אותו שיגלה מה לוחץ עליו, מה מעיק עליו.

כך הכותל, מעורר את האדם ומדובבו.

וכשאדם משיח את מר ליבו, הוא מרגיש הקלה.

האדם יודע כי לאחר ששקעה השמש

ואפלה ירדה לעולם,

יבוא המחר ושוב יפציע השחר ושוב תזרח השמש.

~הרב מאיר יהודה גץ~

עבדו את השם בשמחה

בס"ד

מסופר על יהודי תמים ופשוט שחי בגטו...ובכל עת ניסה לעודד את אחיו היהודים ולהפיח (כמה שניתן) רוח של חיים בתוך מחנה העבודה. בכל פעם שהייתה הזדמנות למצוות היה חוטף אותם. כאשר היו 10 איש היה דואג שיעשו קדיש, תפילות, כל מצווה שהייתה ניתנת לעשות בגטו אותו אדם היה מקיים בשמחה.

הגרמנים ראו שרוח היהדות חזקה שם במחנה בזכות אותו יהודי, יותר מכל שאר המקומות בגטו. הם עשו חקירה ומתברר שיש ינק'לה אחד שובב שמפיח כל הזמן רוח של יהדות בגטו. הזהירו אותו מספר פעמים שראו אותו שר ומתפלל בתוך הגטו. הזהירו אותו שאם לא יפסיק עם זה יעשו לו משפט לינץ' בתוך המנחה ו"אתה תקבור את עצמך בעודך חי!". הם חשבו שזה ירתיע אותו, אך האדם המשיך לרקוד ולשיר "עבדו את השם בשמחה".... הם לא הבינו מה מתרחש שם.

ו"סוף סוף" יצא הפסק דין ממפקד המחנה: להביא את כל הנשים והגברים למשפט פומבי שכול האנשים יראו מה זה יהודי חוצפן ששומר מצוות ליד גרמנים. אמרו לו ליד כולם תחפור כאן את הקבר שלך! (בלי כלים, בשניים).

התחיל לחפור וכל הזמן היה שר: "עבדו את השם בשמחה".

הגרמנים הנאצים, האכזריים והארורים החלו להתבלבל, הם לא הבינו את מעשיו ולא עיקלו מה קורה שם! תהו בינם לבין עצמם עד כמה הוא יכול להיות עקשן!? לפני המוות!?! הוא חופר את הקבר שלו בידיים, אמרו לו שהוא ימות חי יכסו אותו חי והוא עדיין שר: "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף".. "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף"..

 היהודי הזה המשיך לשיר, הוא רצה לפחות לקדש את החיים של אחרים במותו ולעודד אותם לפני שהוא מת. אז הוא שר ורקד בעודו חופר את הקבר. הוא סיים לחפור את הקבר והגרמנים מחכים ברגעים לכסות אותו חי.

הגרמנים ציוו עליו להתפשט ולהכנס לקבר עירום. גם זה לא הרתיע אותו.
הוא הוריד החולצה, הגופיה, מכנסים, נעלים מתכונן להתכנס ערום לקבר. דבר אחד לא הסכים להוציא את הטלית קטנה...

את הטלית קטן לא הסכים להוריד. החוטים המיושנים שלבש אותם כמה שנים רקדו לו.

הגרמני ימח שימו וזכרו דרש ממנו להוציא את זה שוב ושוב והוא לא הסכים. הגרמני הרשע אמר לו תגיד לי למה אתה לא מסכים להוריד את הטלית? לפני שאני קורע אותך תסביר לי מה החוטים האלה עושים לך?

אמר לו: בחוטים האלה... יש בהם את שם השם! הם מראים שיש אלוקים אשר מנהיג את העולם ולא אתה. הם מראים שיש בוס גם עליך וגם עלי. אותו אלוקים ינקום את דמי ממך!! זה מראה שיש כח עליון בשמיים גם עליכם.

המפקיד לא יכל לשמוע את הגבורה האומץ והעוז הבלתי נלאים של העם היהודי ואמר לו: תתלבש מייד! ונתן לו ויזה לברוח לארצות הברית...

שם פגש אותו הרב ניסים יגן וסיפר לו את סיפור זה.