נשימות של התחלה חדשה

בס"ד

זה היה ברגע אחד דק, רגע אחד דק כמו חוט של שערה, שניה אחת שחותכת את הזמן שלך ומחלקת אותו לשניים. שברים של חיים שמתנקזים כולם לנקודה אחת קטנה, שבה אתה פשוט מבין, שאתה לא יכול יותר, זה חזק ממך. נקודה אחת קטנה שפשוט אתה יודע. אתה חוזר בתשובה.

אתה לא מבין מה זה אומר, מה זה גובה ממך, או מה המחיר שאתה עכשיו הולך לשלם. זאת מציאות שעוברת לגור עכשיו בתוך הלב שלך, בתוך הבית שלך, בתוך הנימים הדקים ביותר של נשמתך, ורוב הסיכוי שזה יישאר איתך גם לישון בלילה.

זה היה לפני כמה שנים, ואין לי ממש מושג כמה. לא תמיד אפשר לזכור תאריכים, מקומות, או פרטים קטנים שמתחברים למשהו מדוייק. מה שכן אוכל לזכור על איך. או מדוייק יותר לומר על מה. מה הרגשתי כשהיתה לי ברורה האמת.

האמת הזאת שכולם מחפשים אותה, האמת הזאת שכולם רודפים אחריה בתוך נקיקי סלעים, במסעות משונים לארצות אבודות, במסעות של נדודים לגילוי אוצרות שקבורים בתוך אדמה שסועה מימים של מלחמה עקובה מדם. האמת המתוקה שכולה אהבה אחת שמונחת בתוך הלב בפנים. עמוק עמוק בפנים. בעצם, מונחת כאן. קרוב עד להכעיס.

בקרן הרחובות של חיי המעטים, ביקשתי את שאהבה נפשי, ביקשתי ולא מצאתי, הרגיז אותי לחיות במציאות שבה אתה מגשש את הדרך, מחפש את המוצא ולא יודע איך זה בכלל נראה.

שנים לאחר שהאמת נולדה בתוכי, הרגשתי כעס. בהתחלה זה היה משהו לא מוסבר. כעסתי על כל דבר שעשיתי בחיי, כעסתי על כל מה ומי שהיה סביבי. כעסתי על הדרך שבה גידלו אותי, על מה שציפו ממני בסופו של היום. כעסתי על מה שיצא ממני.

כעסתי כל כך על שלא סיפרו לי שיש לי אבא, על ששנים גדלתי כיתומה לכל דבר, יתומה לאבא חי וקיים. כעסתי על התפאורה המזוייפת שבה קישטו לי את החיים. פשוט רימו אותי. ולהבין שהוליכו אותך שולל כל כך הרבה שנים, זה כמו למות. ועכשיו השאלה אם יש לך כוח לאסוף את עצמך ולשנות את סוף הסיפור.

ניסיתי להרכיב את הפסיפס העדין של חיי מחדש. לחבר את החלקים המפוזרים של נשמתי שהלכו אי שם, למקום של גוונים דהויים, לימים אפורים של חוסר דעת והבנה. לא הצלחתי, זה היה מעבר ליכולת שלי, אף פעם לא באמת הייתי טובה בלהרכיב פאזלים, בלמצוא חתיכות חסרות ולחבר אותן מחדש.

אחרי שהכעס כילה אותי כמעט לגמרי, הבנתי שהוא לא בדיוק משרת אותי, אלא גומר אותי מבפנים. הכעס תפס לי נתח נכבד מהזמן ועצר אותי מלכת. לא היה מנוס. ידעתי שעלי להשלים איתו. והפעם לנצח.

אולי העבר שלי או בעצם של כולנו, הוא סוג של נחל שרק זורם אל הים, ואנחנו רק טיפה בים הזה של החיים, טיפה מלוחה של ים שאין לו סוף. ים של אהבה אינסופית. ים של טיפות שלא אוהבים שדוחקים בהן למהר. ים שמגלה את עצמו ואת האמת שלו.

לא אוכל לשנות את העבר, לא אוכל להחיותו ולבקש ממנו להתנצל בפני, למרות שזה יכול להיות רעיון ממש נחמד. נשאר לי רק לחבק אותו, ולאסוף את מה שהוא משליך לעבר החוף. יחד עם הצדפים, ששומרים בתוכם סודות.

 ואחרי שאולי השלמתי עם העבר, והכעס פינה את עצמו, למשש את המגירות הנעולות, את אותם אזורים אסורים שמותרים רק בזמנים מקודשים של ממש להציץ בהם מבעד לפתח המנעול, אוכל להניח לו. אוכל לקבל אותו כחלק ממני.

אוכל לחייך סוף סוף, אוכל לנשום לתוכי אוויר נקי. אוויר שמגיע אחרי הגשם ומותיר אחריו לחות רעננה שנאספת עיגולים עיגולים על העלים, אוויר של השלמה מתוקה. אוויר שמפיח בי נשימות של התחלה חדשה.

 

שימני כחותם על ליבך

בס"ד

הייתי בטוחה, כל כך בטוחה שזה מה שיהיה, שזו התכלית שלי. מהיום שאני זוכרת את עצמי, עוד משחר ילדותי, הייתי משוכנעת לחלוטין שבאתי לעולם הזה בכדי להשאיר כאן חותם. לא ידעתי שלהשאיר חותם בעולם. זה בעצם להבין מי אתה באמת, לקלף מעליך את השכבות המיותרות שאספת כל חייך, ולהיות עצמך.

אחרי שנים הבנתי, שהעבודה הרוחנית הקשה ביותר זה להיות אני, להיות רונית. לא לנסות להידמות למישהו אחר, לא לשאוף להיות חיקוי של מישהו שרחוק עד מאד מלהיות המהות הפנימית שלך.

אחרי ימים רבים, הבנתי שלהיות אני, זה אומר לחפש אחר האמת שמוטבעת עמוק בתוך הדי. אנ. איי של נשמתי. היא מוטבעת שם מהיום שבורא עולם נפח אותה לתוך גופי, זהו חלק מהדרך לגילוי המלכות ששוכנת בתוכי.

כמה קשה להבין, ובשלב מאוחר יותר להודות שלא תמיד אני חיה בשמחה, לא תמיד אני חיה בביטחון, באמונה. וכל זאת בעקבות העובדה שאין לי הבנה קלושה מי אני באמת. אם לדבר בכנות, רוב הבעיות שלי מתחילות ונגמרות בחוסר דעת, בחוסר הבנה משווע של משמעות המושג להיות בת של מלך.

אם הייתי מבינה את מעמדי כבתו היקרה של מלך מלכי המלכים, לא הייתה חולפת במוחי אפילו לשבריר של שנייה מחשבה של עצבות או פחד. הייתי חיה מציאות של נסיכה אמיתית, הייתי חיה חיים אחרים לגמרי, חיים שמתאימים לבת מלוכה.

אם רק הייתי יודעת בכל רמ"ח אברי ושס"ה גידיי כמה כח השם יתברך נתן לי, כמה סמכויות הוא האציל והעניק לי, לא הייתי הולכת בצילם של אחרים, לא הייתי מבקשת לשאת עיניים למקום אחר, מלבד למרומים.

אפשר לומר שחיי נחלקים לשניים. לימים של לפני ואחרי ההיכרות עם מי שאמר והיה העולם, לפני ואחרי החזרה בתשובה, ימים שבהם היו עיניי עצומות לרווחה, וכעת אלו ימים של נגיעות מתוקות באור התורה.

להשאיר חותם בעולם שאבא שלי ברא, זה לקיים את מצוותיו גם כשהדבר נוגד את הטבע שלי, גם כשלא ממש נוח או נעים לי. הוא יצר אותי, ורק הוא יודע מה טוב עבורי, וזו דרכו לקרב אותי לשורש האמיתי לגילוי נשמתי.

אני יודעת בוודאות שבסוף המסע המופלא של הנשמה, הוא יחכה לי. הוא ימתין לי בזרועות פתוחות, הוא יבקש לדעת אם עמדתי במשימה, אם הצלחתי ללקט את כל השושנים שנשתלו עבורי בגן, אם הצלחתי שלא להתעייף בדרך, אם הצלחתי להוריד מעצמי את כל המסכים שהפרידו בינינו כל החיים.

הוא יחבק אותי חזק וישאל אם הצלחתי לתת בחינם ובמאור פנים גם כשלא רציתי, אם עשיתי הכל בכדי לתקן את מה שהיה באפשרותי לקלקל. הוא ידרוש לדעת כמה אהבה נתתי לשאר ילדיו, כמה ריחמתי על מי שפשט לפניי את היד.

הוא יניח את ידו על ראשי ויבקש להבין אם התגאיתי על הבריות, או שבעצם לימדתי עליהם זכות, והתפללתי שיזכו לחיי העולם הבא. הוא יתהה בכנות שאינה מותירה מקום לספק, האם עשיתי הכל לקדש את שמו ברבים וללכת בצניעות שאינה משתמעת לשתי פנים.

את כל השאלות הכי קשות הוא ישאל, ועליי להיות מוכנה. בכל יום אנשים עוזבים את העולם ככה פתאום, וצו השעה שאבין שאין לי מלאי של זמן שעומד לרשותי. אין לי חיים אחרים, החיים זה כאן ועכשיו, החיים קורים ברגע זה ממש לנגד עיני, ואין לי כוונה להתחלף בהם עם אף אחד.

זו אני, וזו עבודתי הרוחנית. לגלות בכל פעם פן אחר במהותי. גילוי מרעיש מאין כמוהו, גילוי מהפכני ממש. גילוי שהוא הוא הדבר הבא. גילוי של מסירת כל רצונותיי להשם יתברך. גילוי שכולו אהבה, שמים רבים לא יוכלו לכבותה, לא יוכלו לכלותה.

כל יום אני לומדת את השפה הנסתרת של המסע האישי שלי לגילוי מלכותו, מקלפת שכבות של הגנה, מקלפת שכבות של עפר. לומדת כל יום מחדש להיות בת של מלך, עם כל הבונוסים המתלווים לתואר הנכסף. לומדת כל יום ללכת אחר חוקיך, למען תשימני כחותם על ליבך, כחותם על זרועך.

תמצית משובחת

בס"ד

העם היהודי נמשל לשמן זית,  ככל שלוחצים אותו יותר, 

השמן הטוב והמשובח יוצא החוצה.גם האדם, 

ככל שהוא עובר נסיונות וליבו נשבר. התמצית המשובחת המרכיבה את האישיות שלו, 

מאירה מבפנים. הוא מוצא בתוכו את הכוחות שלא ידע על קיומם. הוא מוצא את בורא עולם.

מציץ מן החרכים

בס"ד

הסתר פנים זה הגילוי הכי גדול שיש, 

במקום שהשם יתברך כביכול נסתר מעיניך,  הוא נמצא שם,  

מציץ מבין חרכי התריס, מביט כיצד תבחר את צעדיך, 

איך תשתמש בכל הידע שהוא לימד אותך.  

כמו אבא שמלמד אותך ללכת, עקב בצד אגודל, בשניה שלא תבחין הוא יתן לך עצמאות, 

אפשרות לבחור, וגם אם קשה לך המצב החדש הוא לא יסיר את השגחתו ממך,  

אפילו לא לרגע,  זה רק הדמיון שלך,  אבא לא עוזב אף פעם,  לא אבא שלנו.

ארץ רגשות האשמה

בס"ד

כל כך כאב לי הלב לראות אותה ולשמוע אותה מסכמת את השיחה בינינו במשפט שמחזיק בתוכו את האמת שלה. "אין לי מחילה על מה שעשיתי, לכן אני נענשת". רק מלקרוא את המילים האלה, ליבי יצא אליה. מבקש להניח תחבושת על הפצע, שאולי עבורה לא יגליד לעולם.

את אסתר הכרתי בימים של התחזקות. ואיכשהו בדרך לא מקרית בכלל, הכרנו, ודי מהר הפכנו להיות חברות. תמיד ידעתי שיש לה אבן בגודל של מדבר סהרה שחוסמת לה את קנה הנשימה, בדיוק בזמן שהיא מבקשת לקחת לעצמה נשימה עמוקה במיוחד.

רציתי לומר לה שהגיע הזמן להפסיק. להסביר לה שבעבודה הרוחנית שלנו בעולם הזה, אין טעם להלקאה עצמית. אין טעם להתייסרות כואבת שמנקרת לך בנשמה כמו תרנגולת חרוצה. אין על מה להלין על עצמך שאתה לא מושלם, שאתה לא מסוגל לעשות את הדבר הנכון.

הייתי שם בעצמי. יותר מידי פעמים ביקרתי במחוזות המצפון האישי שלי. יותר מידי פעמים ביקשתי לנסוע אל ארץ רגשות האשמה וקניתי לי כרטיס לכיוון אחד. יותר מידי פעמים לא רציתי לחזור משם. היה לי נעים להתבוסס בבוץ של עצמי, שאוכל להאשים אותי ותו לא.

ניסיתי להבין למה תמיד יש בנו את הרצון להיות מושלמים. חפים מטעויות. למה אין לנו את היכולת למחול. למחול לעצמנו. הרי אין דבר כזה להיות מושלם.  יש כוונות מושלמות, יש רצונות מושלמים, אבל מכאן ועד לעובדה שבדרך לא ייפגע אף אחד, אין תעודת ביטוח.

כשיהודי חוזר בתשובה השם יתברך אינו חפץ שעברו ירדוף אחריו. הוא אינו חפץ שתשאר נטוע בקרקע ותביט לאחור. אם הוא סולח לך, אין לך את הפריווילגיה שלא לסלוח לעצמך. אתה לא יכול לתת לרגשות האשמה להמית בתוכך את תאי הדם הלבנים עד שתיגמר לך מערכת החיסון.

הקדוש ברוך הוא הוריד אותנו לעולם של טעויות, עולם של תיקון, עולם שבו המתנה הגדולה ביותר שקיבלנו ממנו זאת התשובה. תשובה שבה אתה חייב למצוא את הכוח בעצמך שיתן לך להמשיך הלאה. למצוא את הנקודה שבה אתה משחרר. את הנקודה שבה אתה מרפה.

אבא רוצה שנסלח לעצמנו, כי רק ככה אפשר להמשיך בבניית הזהות הרוחנית שלנו. רק לאחר שניקינו את השטח, ורוקנו את מה שמכביד לנו על הלב, נוכל להתעלות ולקבל את עצמנו, ואולי גם לחזור באמת בתשובה.

אחרי הרבה זמן שגרתי בארץ רגשות האשמה כתושבת מן המנין, החלטתי לקנות לעצמי כרטיס חזרה. התגעגעתי הביתה. רציתי אותי. רציתי לחזור לרגעים של חיוך ושמחה, לרגעים של ילדה קטנה, שלא ממשיכה לכעוס על עצמה. לא ממשיכה להתעסק בעבר שהיה, עבר שפשוט עבר.

מכתב לרוי

בס"ד

מכתב לרוי / רונית שיינפלד

לפעמים מתגעגעת לימים של התחלה

לאותו גילוי שהניח לי תחבושת מרגיעה.

על אותן שריטות שלא הפסיקו בלילה לספר

ולקרוא לי שהגיע הזמן שנשב ונדבר.

אתה מבין, אבל זה הרגיש כמו אור שמטפטף

מתוך הלהבה של הנר

שעד שלא צעקתי לא ידעתי שזה כואב.

לפעמים מתגעגעת לנגיעות של אהבה

לאותו קפה של בוקר, ששרף לי בנשמה

ולקח אותי לדרך של חיפוש אחרי הסוף

שיביא איתו ניחוח של משהו די קרוב.

אתה מבין, אבל זה הרגיש כמו אור שמטפטף  

מתוך הלהבה של הנר

שעד שלא צעקתי לא ידעתי שזה כואב.

לפעמים מתגעגעת שהכל היה פשוט

ולא נלקחתי אל השקט הדק כמו החוט

שיכול להיקרע מחוסר הבנה

ולהביא איתו רוחות אבודות של מלחמה