שלא יגמר לי אף פעם

בס"ד

שלא יגמר לי הלב,

שלא ייגמר החלב במקרר.

שלא תיגמר לי האמונה,

שלא תיפסק הצעקה.

שלא תתפזר השמחה

שלא תיגמר לי השגרה

שלא יעלם הרצון

שלא ילקח לי עוד יום.

האדם הזה הוא אני

בס"ד

תמיד חשבתי שאני צריכה לתקן את כל העולם. לתקן את כל מי שבטוח שהוא בסדר. את מי שבטוח שהוא עושה את הדברים בדרך הנכונה. את כל אלו שהולכים וגם חוזרים, ואת כל אלו שכל כך הרבה פעמים "טועים".

מה רבה היתה הפליאה שגיליתי יום אחד שהיעוד שלי בחיים זה לתקן, רק שדילגתי על פרט אחד קטן. שולי משהו. דילגתי על העובדה שבאתי לתקן בסביבתי רק בן אדם אחד. והאדם הזה כותב את השורות האלו.

אחרי שנים של ביקורת. ומאמצים בלתי נלאים לערוך שינוי מבורך של כולם סביבי, הבנתי שיש רק בן אחד בכל כדור הארץ שיש ביכולתי לשנות. והאדם הזה הוא אני.

אם אעמיק בזה מעט מחשבה, ואניח שאפגוש מתישהו את כל האנשים שנמצאים בכדור הארץ, חלקם בגוונים שונים ותרבויות שונות, עדיין השליחות שלי תהיה ייחודית רק לי. והיא תתמקד ברונית בלבד.

רבי חיים מוולוז'ין זצ"ל אומר שכל חסרון שאתה רואה אצל מישהו אחר, קיים אצלך. כמה מפחיד לדעת שכל פעם שחשתי אי נוחות בנוכחות מאן דהוא הגורם הבעייתי היה אני. בגלל שאני לא ממש ידידותית לסביבה.

ואם יש לאנשים שנמצאים סביבי, שלא לדבר על מי שגר איתי בתוך הבית כל כך הרבה תכונות של אופי שהם צריכים לתקן, אז מה זה אומר עלי? מה אני צריכה להבין מכך על עצמי?

עם כל המורכבות הטמונה בכל מפגש מזדמן עם מי שמרגיז אותי הכי הרבה, או עם מי שאני מוצאת אותו כיהיר או גאוותן, אני חייבת לבצע את השליחות שלי. פשוט חייבת. בשביל זה הגעתי לכאן.

אם אניח לרגע את האגו הקטן שלי בצד, אפשר להגדיר את מה שאמר רבי חיים מוולוז'ין זצ"ל כמתנה. אפשר להגדיר את זה ככלי עבודה שאיתו אפשר להבין יותר טוב את עצמך. להבין יותר טוב את המיקום שלך בטבלת התיקונים העולמית.

אבל יש רק דבר אחד שאני צריכה לקחת איתי בכיס לפני שאני מסתערת במלוא הכוח על התפקיד הרם והנעלה, דבר אחד מהותי שבלעדיו אי אפשר להצליח. נקודה.

לדבר הזה קוראים אומץ. ולא מדובר על אומץ הנדרש ממטפס הרים, או צנחן שקופץ ממטוס. מדובר באומץ להביט לעצמך עמוק בתוך העיניים. להביט ביושר ולהודות. "כן, גם אני כזה".

כמה אומץ אני צריכה בכדי להבין שבכל אדם או סיטואציה שנקרית בדרכי, וגורמת לי להגיב ולא תמיד בדרכי נועם, יש לי שיעור מבורא עולם. שיעור בתיקון. בתיקון שלי. ואך ורק שלי.

מדוייק להפליא

בס"ד

האויב הכי גדול שלנו זה ההרגל. 

אותו הרגל שמונע ממני להיות שמח, 

אותו הרגל שמונע ממני לראות כמה העולם 

של אבא שבשמיים מדוייק להפליא. 

ההרגל הזה משאיר את הקדוש ברוך הוא אנונימי.

 משאיר אותו מאחורי הקלעים. משאיר אותו מציץ מן החרכים.  

אני מחכה

בס"ד

אני מחכה שהתורה תחדור לנשמתי 

ותלמד אותי שאני עדיין לא אני. 

אני מחכה לדממה 

שמגיעה אחרי הצעקה 

ומבקשת ממני לשנות את זוית הראיה.

אני מחכה לשמוע את דודי שקורא לי שאפתח, 

עם תקווה קטנה בלב שהפעם לא אברח.  

לצעוק

בס"ד

לצעוק את המרחק.

לצעוק את הדעת שהלכה לאיבוד,

לצעוק את הכישלון שמכאיב בכל פעם מחדש.

לצעוק שיעזור להתגבר

לצעוק את התשובה

שלרגע לא מרפה. 

התנערי מעפר קומי

בס"ד

אני זוכרת שפגשתי אותה בפעם הראשונה לפני כעשר שנים. היא עדיין היתה מכוסה כולה. לא נתנה לי לראות אותה כפי שהיא. עדיין מעמידה פנים שהכל בסדר. שהיא מאושרת. מחזיקה בדעה מעורפלת שהחיים שלה הם כמו ציור אחד גדול עם צבעים של קשת.

ברגע שהצלחתי לראות מבעד למסך הדמיון. ברגע שהצלחתי להסיט את הוילון ולהביט לה לתוך הלבן של העיניים גיליתי אותה. גיליתי איפה בדיוק היא מסתתרת. איפה בדיוק היא מונחת.

לקח לי שנים לשכנע את הנשמה לצאת. לצאת החוצה. להשאיר את הספקות ואת הלבטים לימים אחרים שכבר עברו. להשאיר את הרגישות המיותרת ולהעיז לראשונה בחייה לחשוב קצת אחרת.

כשפגשתי אותה לא היה לי קל. אפילו מביך משהו. היא הגיעה עם מטען כבד מאד שאילץ אותה להכיר בפחדים שעוטפים אותה. בחששות של היומיום. בדאגות שדופקות מידי פעם על הדלת.

היא הביאה איתה דעות קדומות, וקבעון של מחשבה. שלא לדבר על הצורך הבלתי נגמר באישור של הסביבה. באישור של אמא. באישור שלה עצמה, לצאת אחת ולתמיד מעמק הבכא.

היא לא ממש ידעה שכל מה שהיא היתה צריכה זה רק מנה אחת קטנה של אומץ. אומץ להתנער מהכל. להתנער מהעפר שנדבק בכל מקום אפשרי. להתנער מהשקר.

אומרים חז"ל שמי שרוצה להכיר את בוראו, חייב קודם להכיר את נשמתו. את אותה נשמה שנמצאת אי שם, ואנחנו מתעלמים ממנה. מתעלמים מהקריאות שלה. מתעלמים מקיומה.

קילו של עגבניות בסופר אנחנו בודקים יותר טוב. אנחנו דואגים להכניס לשקית רק עגבניות יפות, רק עגבניות חלקות, ללא פגם. ולמה כשמדובר בנשמה שלי, אני לא טורחת לבדוק את האיכות. לא טורחת להתבונן האם היא מקיימת את ייעודה.

העגבניות יכולות לתת לי משהו שמתאים רק לעולם הזה, ואילו הנשמה היא זאת שתביא אותי לעולם הבא. הנשמה היא זאת שאיתה אני קמה בבוקר והולכת לישון. היא זאת שלא עוזבת אף פעם.

במזמור "לכה דודי", רבי אלקבץ מבקש "התנערי מעפר קומי, לבשי בגדי תפארתך עמי". הרב הקדוש מבקש מהנשמה היקרה שתילחם על מקומה. שלא תאפשר לעולם הזה להוליך אותה שולל. שלא תאפשר להבל להסיח את דעתה.

"התעוררי התעוררי כי בא אורך, קומי עורי". זה הזמן שלך מתוקה. זה הזמן שבו את יכולה להמריא. זה הזמן שאת יכולה לקנות חיים של נצח, חיים של תורה, חיים שבהם "כבוד השם עליך נגלה".