אני זוכרת רגע אחד...

בס"ד

אני זוכרת רגע אחד שבו כל השאלות ששאלתי, התחברו להן. 

שעל כל שאלה ושאלה קיבלתי את התשובה. 

קיבלתי את המענה למה שהציק לי בבטן. 

למה שהניע את הנשמה.  

אני זוכרת רגע אחד שבו הנחתי את מקל הנדודים והפעם לתמיד, 

את המקל הזה שליווה אותי בשדות של זרים.

 והצביע על כך שהימים של ילדותי הולכים ונגמרים.

אני זוכרת רגע אחד מופלא.

 רגע אחד של חסד שקוראים לו "לחזור בתשובה". 

שבו כל החלקים של הפאזל הזה מרכיבים ממני חיים. 

מרכיבים אותי מחדש.

קצרים - הרבנית רונית שיינפלד - אמונה

תפילה

בס"ד

אני מתפללת שתזכה אותי לפתוח בפניך את שק התפילות שבו מונחת האמת. אותה אמת שמבקשת שאכיר בה אחת ולתמיד. אותה אמת שמגיעה בעקביות בכל פעם שאני מאבדת גובה. בכל פעם שאין לי מושג איך אני מתחילה את היום.

אני מתפללת שתהיה בי את היכולת לדבר איתך גם כשהנשימות שלי מתחילות להתקצר, ולא מאפשרות לאוויר להיכנס לריאות. לדבר איתך גם כשהמציאות משתלטת על כל חלקה של שפיות.

אני מתפללת שתתן לי את היכולת להתבונן בשמים ולהבין את האפסיות של עצמי. להבין שאני לא מסוגלת בלעדיך. להבין שכל מה שיש לי בעולם, זה צירוף מקרים מדהים של רחמים.

אני מתפללת שתתן לי את היכולת לשמוע אותך קורא בשמי מתוך העננים האפורים, קורא מתוך השקט הזה שיש כאן בימים האחרונים. הייתי רוצה את היכולת לשמוע אותך קורא כשאני מתרחקת. כשאני מסתכלת אחורה.

אני מתפללת שתתן בי את האומץ לראות את עצמי בכל סיטואציה שמוציאה ממני את הרע ומבקשת ממני לעשות שינוי. שאהיה מספיק חזקה לראות את חסרונותיי בכל מי שעומד מולי. בכל מי שהייתי בטוחה שהוא פחות טוב ממני.

אני מתפללת שתתן בי את היכולת לסלוח לכל מי שסביבי, ובעיקר לעצמי. לסלוח על טעויות ועל שגיאות. להבין שזה חלק מהקומפלקס הזה שמסביר איך לחיות.

אני מתפללת שתהיה בי אמונה פשוטה. אמונה תמימה שהכל לטובה. שאשאר מאמינה גם ברגעים שבהם יורדת החשכה. גם בימים שהעיניים מסרבות להיפתח לרווחה.

אני מתפללת שלפחות פעם אחת תזכה אותי להתפלל אליך בכוונה. בלי שאחשוב על הקניות שעוד נותר לעשות, ועל הכביסה הלבנה שתלויה על החבל. שתרחם עלי שתפילתי תהיה נקיה. תפילה של יהודייה. שאפילו נשמתי תצליח לשמוע את הצעקה.

אני מתפללת שתלמד אותי איך לא לפחד בכלל. איך להיות בטוחה במקום שאני עומדת. שתלמד אותי איך זה מרגיש להיות כעץ ששתול כולו על פלגי מים. עץ שלא מושפע מרוח הפרצים שנושבת גם באמצע הקיץ.

אני מתפללת שתסביר לי איך קמים אחרי נפילה. איך לא להתייאש מרונית. איך לא להרים ידיים בדיוק באותו הרגע שמתחוור לי עד כמה היא חלשה. עד כמה שהיא חסרה. בדיוק באותו הרגע שהבועה התפוצצה.

אני מתפללת אליך אבא שתתן לי לב של בשר. לב כזה שידע להכיל. שידע לקבל את מי שהוא קצת אחר. את מי שנכנע לקשיים. לקבל את מה שלא מובן בכלל ולא הגיוני. אני מתחננת בפניך אבא, שתלמד אותי איך להיות אני.

להיות מחובר

בס"ד

לפעמים זה מרגיש הכי קשה בעולם לקום לעוד יום רגיל. לעוד יום של שגרה. לעוד יום בלי התרגשות מסויימת. לעוד המשכיות של יום אתמול.

יש מן תחושה כללית שכזאת, שכולנו מחפשים משהו אחר. משהו שיביא איתו צבע חדש לחיים. גוון נוסף שעדיין לא הכרנו. משהו שלא נתרגל אליו כל כך מהר.

יש משהו נכון בתחושה הזאת שכולנו שותפים לה. הרגל לעיתים יכול להיות אויב. הרגל יכול להיות דבר מסוכן מאד עבורנו. הרגל זה כמו גלולת שינה שמשפיעה לטווח ארוך במיוחד, אם לא שמים לב למינון שלה.

האחריות למה שאנחנו תופסים כהרגל נובעת מאיתנו. ומוטלת רק על כתפינו. אנו מחוייבים לתלות שלט ענק בכניסה ללב של כל אחד מאיתנו שאומר שאסור לנו להתרגל לשגרה. לחיי היומיום. אסור לנו להיות במקום שאנו לא מחדשים את עצמנו. לא מחדשים את העבודה שבלב. לא מחדשים את הצעקה לקדוש ברוך הוא.

אסור לנו להתרגל לניסים שקורים לידינו, אסור לנו להתרגל לחיוך של ילד. לאנחה של אמא. אסור לנו להתרגל לבריאה הנפלאה שמתרחשת לידינו ומתהווה בכל רגע.

העבודה הרוחנית שלנו לא יכולה להיות קבועה. לא יכולה להיות אותו הדבר כמו שהיתה אתמול. היא חייבת להיות בתנועה. חייבת להיות תוך כדי צמיחה. היא חייבת להוביל אותנו לנקודה אחת ומאד חשובה. לנקודה של חיבור. חיבור עם הנשמה.

להתחבר אל הנשמה שנתן לנו בורא עולם מגלה לנו בכל פעם משהו אחר שלא ידענו. עוד חולשה אחת מתוקה שלא ממש הכרנו. עוד נגיעה אחת בריח של ילדות, או בחתיכת שמים ששייכת רק לנו.

להתחבר אל עצמי, אל האני הפנימי זאת המשימה הכי מפחידה בעולם. ולמה היא מפחידה כל כך, כי היא מחייבת אותנו לצאת מאזור הנוחות. מההרגלים. מהקיבעון המחשבתי. היא מחייבת אותי לראות את הקדוש ברוך הוא בתוכי. היא מחייבת אותי להיות יהודי. היא מחייבת אותי להיות אני.

בשמחת בית השואבה, כל צדיק היה אומר איזה משפט שהיה מאפיין אותו. והלל הזקן היה אומר "אם אני כאן, הכל כאן. ואם אני לא כאן, מה כאן?" ומסבירים המפרשים שה"אני" זה הנשמה. אם אני מחובר לנשמה שלי, אומר הלל הזקן, אז בעצם הכל כאן. הכל לידי. לא חסר לי כלום.

וכשנזכה להיות מחוברים. כשנזכה שהנשמה שלנו תהיה תמיד כאן, ולא במחוזות אחרים. נראה את הברכה שיש בשגרה, נרגיש שמחה בהרגל היומיומי. כשנהיה מחוברים באמת לנשמה העדינה ששוכנת בתוכנו, כל יום יהיה יצירה בפני עצמה. כל יום יביא איתו משב של רוח. משב של דבקות. משב של התעלות רוחנית.

שיעור בקטנה עם הרבנית רונית שיינפלד - לחץ חברתי

המקום הכי בטוח בעולם

בס"ד

ישנם אנשים שמחפשים מקום בטוח. מחפשים פתרונות יצירתיים לחדרים ממוגנים, בודקים אפשרויות לשכלל את הבטחון האישי של כל אחד מאזרחי מדינת ישראל. שלא לדבר על מציאת דרכי מילוט במקרים של רעידת אדמה.

כל פעם אני מופתעת מחדש כמה אנרגיה משקיעים בשיפור המערכות הללו. כמה כסף וזמן. כמה משאבים ודיבורים מיותרים, וכל זאת בכדי להרגיש בטוח. בכדי להרגיש שאני לא פגיע.

מרבית שנותיי הייתי עסוקה בלבנות חומה בצורה, חומה שבנויה היטב. כזאת שתתן לי ולו תחושה קלה ביותר של שלווה. שתתן לי רגעים של הגנה.

ברגע אחד קטן של אמת. כשהצצתי פנימה לתוך עצמי גיליתי שרוב ההחלטות השגויות שקיבלתי בחיי נבעו מהצורך הזה לחוש בטחון. מהרצון לוותר על תחושת הפחד הבלתי נגמרת שהופיעה בחיי חדשות לבקרים.

כשמחוגי השעון עצרו את הזמן עבורי, הבנתי שאני יותר מידי מפחדת. מפחדת ממה יגידו, מפחדת ממה יחשבו. מפחדת מבדיקת הדם האחרונה.

מאד פחדתי לשאול את עצמי שאלות, שלא לדבר על זה שלא הייתי מסוגלת להתמודד עם התשובות. פחדתי מהחיים עצמם יותר מהמוות. פחדתי ופחדתי, עד שהרגשתי שאני חייבת לעבור לגור בחדר ממוגן. בחדר שיעלים לי את כל הפחדים כולם.

חיפשתי אחרי מקום כזה מיוחד. מקום שבו אוכל לברוח אליו מדרך ארוכה. מקום שירגיש לי כמו בית. בית עם ריח של כרית ושמיכה לבנה, ומרק מהביל שאמא מכינה.

ובכל פעם שהפחד יתחיל לשלוח אלי זרועות, וירצה לתקוע יתד בתוך הלב, תהיה לי כתובת. יהיה לי היכן להניח את הראש. ולא מדובר בממ"ד או במקלט ציבורי. רציתי משהו הרבה יותר מוחשי. משהו הרבה יותר אמיתי.

חיפשתי כל החיים אחרי הבית הזה, אחרי המקום שיהיה לי למפלט. צעקתי בקולי קולות אם מישהו מכיר, אם מישהו יודע, אם למישהו יש את הכתובת של הבית ללא פחד. אם למישהו יש את הכתובת של הבית שמניחים בו את מקל הנדודים.  

חיפשתי וחיפשתי ולא ידעתי שזה כל כך קרוב. שזה בהישג יד. ואפילו אין צורך להרחיק עד לארץ רחוקה, ואין צורך לבקש עזרה מהעוברים ושבים. צריך רק להקשיב למי שקורא לך מבפנים. ומבקש ממך להיכנס פנימה. לתוך הלב. לתוך הנשמה. ולגלות את המקום הכי בטוח בעולם.

ובמקום הזה, הבלתי נגמר, מצאתי שהפחדים פינו לאט את מקומם, והספקות עברו לגור מעבר לגדר. וזה לא משנה מאיפה באתי, ובאיזה דרך בחרתי לחזור. תמיד יהיה לי שם מקום להניח את הראש. ואדע שמצאתי את המקום הכי בטוח בעולם. כי אין מקום בטוח בעולם כמו הכתף של אבא. אבא שבשמים.