סבתא שלי...מתגעגעת

בס"ד

החלום על סבתא

אם יש משהו שאני מצרה עליו, סבתא, זו העובדה שחזרתי בתשובה כשאינך עוד בין החיים. אין יום שדמותך לא עומדת למולי > מיומנה של בעלת תשובה

רונית שיינפלד

צעדתי בצעדים בטוחים על הדשא הרטוב. כפות רגלי היחפות הביאו אותי לבית הקטן במעלה הגבעה. הרוח הכתה בי ברכות. היא חיכתה לי שם. יפה כמו תמיד. מוארת, מחייכת. לבושה בשמלה מדהימה בצבע כחול עם פרחים ירוקים. הדלת נפתחה מעצמה ושתי זרועותיה נשלחו לעברי. "סבתא!" קראתי בהתרגשות, "את פה". היא חיבקה אותי בעדינות, מנשקת את ראשי "אני כאן כל הזמן", אמרה בחיוך, "רואה ושומעת הכל". נכנעתי למגעה החם "אני יודעת כמה קשה לך, בגלל זה באתי". הנחתי את ראשי על כתפה. נותנת לעצמי רגע של שקט. "תישארי איתי" תפסתי בידה, כמתחננת. "אני צריכה ללכת עכשיו" ביקשה ברכות. "לפחות תשאירי לי משהו ממך כדי שאדע שזה אמיתי".    אלומת אור דקה החזירה אותי למציאות. ערב שבת 04:35 לפני עלות השחר. פעם ראשונה שאני מתעוררת מלוחה מדמעות. "סבתא" אני קוראת חלושות. "היית פה באמת או שכל זה היה חלום?", שאלתי בעודי מתיישבת על המיטה.  "תשאירי לי סימן שהיית בחדר. תשאירי לי חלק ממך". ביקשתי. "חלק קטן". וידעתי שזה אבוד.   יצאתי החוצה. ידעתי שמבחינתי הלילה נגמר. חייכתי ביני לבין עצמי שאפילו בחלום היא לא שוכחת לשים כיסוי ראש. כמו בחיים, מכוסה כולה. מעולם לא מסתפקת במטפחת אחת. תמיד שתיים.   "לא שואלים שאלות על הקדוש ברוך הוא", נזכרתי במילותיה. "הוא היחידי שיודע למה הוא עושה את מה שהוא עושה". טרחת להשיב על כל השאלות שלי. "את הגאווה תשאירי בשבילו", ולא היה לי מושג קלוש על מה את מדברת.   כשאני חושבת עלייך, סבתא, אני תוהה איך אפשר להישאר דבוקים כל כך באמונה כשמגדלים כמה וכמה ילדים בעוני רב, בחדר אחד. בוטחים ומקווים שמחר ודאי יהיה קל.   איך אפשר להמשיך בחיים כשבמהלך חייך איבדת שישה ילדים, ואף שאלה לא נשאלה ואף קושיה לא נשמעה. רק ידיעה ברורה שצריך לקבל את הגזרה.   וכשהתייסרת חודשים מהמחלה הארורה לא הפקרת את ליבך והתלוננת על מר גורלך, אני זוכרת בבהירות את דברייך שאמרת ש"הוא עוד מרחם עלייך". וכאילו לא די בכך ביקשת שבימים שלא תעמוד לך דעתך, שנדאג שלא יראו שערה משערות ראשך.   אם יש משהו שאני מצרה עליו, זו העובדה שחזרתי בתשובה כשאינך עוד בין החיים. אין יום שדמותך לא עומדת למולי, מהווה לי אתגר שאני יודעת שלא אצלח. אמונה כזאת היא מעל לכל מציאות. הידיעה שיש לי לאן לשאוף אולי תנחם אותי יום אחד.   קשה לי לחשוב על סיבה אחת שבגללה באת לעולם. היית כל כך מתוקנת במידותייך, ואני בטוחה שעזבת את העולם הזה ללא חטא ועוון. להבדיל ממני שבכל יום מחדש לומדת להיות אדם טוב יותר, סבלני יותר. לומדת ולא תמיד מצליחה.   היום כשהכל מעורפל והראות לא ממש ברורה, הבחירה הנכונה היא מעל לכוחותיי. אני לא תמיד מסוגלת לשלוט בעצמי או לחשוב בהגיון. אני עדיין מחפשת דרך לפרוש כנפיים, להגביה עוף בלי לחצות את השוליים.   ואני לא מדברת רק עלייך, אלא על כל הסבים והסבתות של הדור שלנו, של כולנו. של כל מי שקורא אותי עכשיו. שבדרך חתחתים קשה מנשוא קיימו את התורה כולה ואת המצוות. מסרו את נפשם בלי קמצוץ של התלבטות בארץ לא זרועה שכל נתיביה הלכות צניעות.   ומלכו של עולם זכר לכם "חסד נעורייך ואהבת כלולותייך", את ההליכה הבלתי מתפשרת אחריו, אחר ציווי השם. זה ברור לי כל כך שחסד הנעורים זה אנחנו, שזכותכם עמדה ועומדת לנו וסללה עבורנו את הדרך לאמת. את הדרך אל הארץ המובטחת. את הדרך לחזרה בתשובה.   למרות הקשייםוהבלבול של הדור שלנו, יצאנו לדרך. גומרים אומר בליבנו לא להביט לאחור. להמשיך קדימה לחתור ולחתור. תחזיקו לנו אצבעות ותתפללו עלינו שנמצא את הכוחות. נתגבר על מכשולים ודמיונות ונישא בעול בכתפיים איתנות. נישמר מהייאוש ומהלב המהתל. נתעלם מעוקצנות ומלעג מטלטל.   ההקרבה שלכם היא נר לרגלינו, נר קבוע שמאיר בתוכנו. לא נאכזב אתכם סבים וסבתות כי הכל בזכותכם, זכות אבות.   השמש החלה לעלות. שולחת את קרניה בכל פינה. הגיע הזמן תפילת שחרית. הזמן שלי ללכת לבית הכנסת. הייתי שמחה להישאר ולשוחח איתך סבתא על כל מה שלא הספקנו. על למה, מדוע ובעיקר על איך. נכנסתי חזרה הביתה, בחרתי בגדים לבנים. הרגשתי חגיגית במיוחד. נזהרת להתאים את הכיסוי ראש הנכון. שלחתי יד למגירת המטפחות העמוסה, ידי נתקלה שם באלבום תמונות ישן. "יהיה נחמד להזכר", חשבתי לעצמי. וסילקתי את שאריות האבק מעליו.   דפדפתי בחיוך, מתרפקת על העבר. עוברת בין התמונות שמאגדות בתוכן שנים מאושרות. ניצנים ראשונים של אמהות. הגעתי לדף האחרון וראיתי אותך, סבתא, מחבקת את בני בכורי, רוי, רגע לפני שנכנס בבריתו של אברהם אבינו. קרוב ל-18 שנה חלפו מאז. ליטפתי את התמונה בגעגוע. משהו בפנים הרגיש לי מוזר. ניסיתי להבין מה אני רואה. ואז הבחנתי בשמלה הכחולה שלבשת אתמול בחלום. עם הפרחים הירוקים. שעשתה לי כל כך טוב.   לא הייתי צריכה יותר מזה. קיבלתי את הסימן שרציתי. הנוכחות שלך בחדר היתה מוחשית. קיבלת רשות לבוא לבקר אותי בשבת המלכה. לבוא ולתת לי שקים של אהבה. וידעתי שלא משנה איפה את עכשיו את יודעת שאני צועדת בעקבותייך, אוספת בדרך את מילותייך. לומדת ללכת עקב בצד אגודל, במסלול שהתווה לנו זה שנטע בנו חיי עולם.   לע"נ מרים בן נתן בת ימימה.