ייסורים של אהבה

"איך אני יכולה לבקש משהו, אם יש לי הכל?", שאלתי את אבא. דמעה עגולה החלה לעשות את דרכה ללחי שלי. פרשתי את כפות ידי אל מול ארון הקודש

רונית שיינפלד

בעבר כששמעתי את המושג "לקבל ייסורים באהבה" טענתי שזו גזרה שהציבור לא יכול לעמוד בה. כאב ואהבה הם לא משהו שאפשר להשלים איתו פאזל. סהדי במרומים יודע כמה פעמים בימי חיי אני מלקקת פצעים שטרם הגלידו, אז עוד לאהוב אותם?! פעם אמרו לי שהקב"ה מחזיק לכל יהודי נאד נוזלים המלא בדמעות הנאספות על ידו. דמעה אחר דמעה. כמו שדוד המלך אמר "שימה דמעתי בנאדך, הלא בספרתך". אז איך באמת לומדים לעשות את זה, איך לומדים לאהוב את הבלתי אפשרי? בשבוע האחרון נעניתי להפצרת החברים מהפייסבוק והגעתי לתיקון לילה עם הרב שלמה עופר שליט"א, "את חייבת לבוא", נקראתי בצ´ט. "לא תפסידי". אף פעם לפני כן לא הייתי בדבר כזה שנקרא תיקון. "אגיע ב-22:00" השבתי בחוסר רצון בולט. הגעתי בדיוק בשעה היעודה. שמתי לב שבחדר צדדי הרב מקבל קהל. בשל הקרבה שלי לדלת כל הנכנסים עברו דרכי. הגשם הכה בעורפי, וכולנו הצטופפנו כך שלא יכולתי להתעלם ממצעד הנשמות היהודיות שבאו לקבל ברכה ולבקש עצה. "אף אחד לא מגיע לכאן סתם", לחשה לעברי שכנתי לתור. הבטתי בהם אחד אחד. ראיתי את זה שאמא שלו חולה אנושות, שכל גופה מלא גרורות. את זה שכואב את גירושיו ואת זה שנפל מנכסיו. כולם היו שם. מחכים לתורם. בפנים מכווצות מכילים את ייאושם. "תיכף תקבלי פתק ורוד ותפרטי בו את הבעיה שלך", הסבירה. "ומה עושים עם הפתק?", שאלתי. "רואים שזו הפעם הראשונה שלך", חייכה, "מעבירים לרב". כשקיבלתי לידי את הפתק הוורוד, לא ידעתי מה לכתוב. המצוקה שראיתי קודם על פניהם הסיטה את המחשבה שלי. ניסיתי לחשוב מה לבקש. אותה גברת זיהתה את ההתלבטות שלי וחייכה. "מה, אין בעיית פרנסה?", הרימה גבה. "יש", עניתי לה בהיסוס. "מה, אין בעיה רפואית?", שתי עיניה נפתחו. "כן, יש", השבתי ביבושת. "בטח שיש". הכנסתי לתיק את הפתק הוורוד בזהירות. "אכתוב בהמשך", הרהרתי. הדלת הראשית נפתחה ונכנסתי יחד עם כולן לעזרת הנשים, לתפוס את מקומי בשורה הראשונה. החלה תפילה חרישית עם הסברים מפי הרב על כל פסוק ופסוק. פרקי תהילים נאמרו בשירה וברכות. יכולתי לשמוע את קולו נשבר. שלחתי יד להוציא בקבוק מים מהתיק, ונתקלתי בפתק הוורוד. לרגע שכחתי ממנו. "הושיע את עמך וברך את נחלתך", שר הרב בהתפעלות. כמה אהבה ליוצר המאורות הרגשתי באותו רגע. רציתי לדבוק בו ולא לעזוב. "איך אני יכולה לבקש משהו בפתק הזה, אם יש לי הכל?", שאלתי את אבא. דמעה עגולה החלה לעשות את דרכה ללחי שלי. פרשתי את כפות ידי אל מול ארון הקודש. "רק טוב עשית לי", קראתי, והקול שלי נבלע בתוך ים השירה. לפעמים החיים עוברים לידי ואני לא מספיק מעריכה את מה שיש לי, את ים החמלה הזה שאני שוחה בו מדי יום ביומו. כמה פעמים ביום אני שוכחת לשמוח. שמחה אמיתית על היותי יהודיה, על היותי בעלת תשובה ועל היותי שייכת לאומה יחידה במינה. ספר התורה היה פתוח, והרגשתי שזה הזמן לומר מילה אחת: תודה. תודה על ייסורים וכאבים, על בלבולים ועל פחדים. על כל הפעמים שהתבזיתי ועל כל הפעמים שנעלבתי. על אותם הימים ששכבתי חולה, וממני לא חסכת את שבטך. תודה לך על כל הפעמים שהרגשתי חסרון בכיס ועל כל פעם שנפלתי עד להכעיס. כל גופי אמר הודיה, כל נשמתי אמרה תפילה. ברגע אחד התפוגגו כל הבעיות, כל טרדות היומיום נראו לי רחוקות פתאום. "ורעם ונשאם עד העולם", לחשתי בחדווה עצומה. הרגשתי אהבה לאותם ניסיונות, הייתה להם תכלית ומטרה. "שאצליח להסיר את כל המסכים", לחשתי בלב את תפילת רבי אלימלך, "שביני ובינך מבדילים". הערב נגמר לאחר חצות. קיבלתי השראה עצומה שנטעה בי כוחות מחודשים. חדרה למוחי ההבנה כמה הקשיים הינם חלק בלתי נפרד מהבריאה ומהלידה המחודשת שלי. הרי מצב של הסתר פנים הוא הגילוי הכי גדול שיש, זה החיבוק הכי חזק שאבא יכול לתת לילדים שלו. בבוקר קמתי כולי תפוסה. נכנסתי למשרד, מדדה על חצי רגל. "מה קרה?", הבוס שלי נשמע מודאג. חייכתי לו מאוזן לאוזן. "זה הכל בגלל החיבוק", עניתי. ראיתי שהוא לא מבין על מה אני מדברת. "מה אתה משתומם?", הישרתי אליו מבט "קיבלתי חיבוק חם במיוחד מבורא עולם" והמשכתי לעבר המשרד, משאירה אותו לחשוב שהשתגעתי. "דימו אותך ולא כפי יישך וישווך לפי מעשיך", זמזמתי במשך כל היום משיר הייחוד. הרושם מאמש סירב להיעלם, מתחיל להטמיע בתוכי את המודעות שנקנתה בשנים של עמל רב והביאה אותי להכרה שפרצה בנשמתי סכר גדול מאוד - סכר של הוקרה והכרת תודה. הכרה של קבלת ייסורים באהבה.