הללי אלוקייך ציון....

בס"ד

מזל טוב ! הללי מרים בת שנתיים - טור שנכתב בלידתה....
___________________________________________________________

לקחתי נשימה ארוכה, הצלחתי לשאוף אוויר לתוך ריאותי, פעלתי בצייתנות לפי הנחיותיה של ברטה המיילדת. ידעתי שנדרש ממני מאמץ אחרון, והכל יהיה מאחורי.

לנגד עיני עברו כמו סרט נע החודשים הארוכים. הרצתי את הסרט של חיי לאחור, איך לפני החופה הודעתי לתומר שהרופאים טוענים שאצטרך טיפולים כדי להיכנס להריון. הייתי חייבת להיות כנה ולהסביר לו שבנישואים הקודמים שלי, אפילו שכל כך רציתי עוד ילד, לא הצלחתי להרות לאחר שתי לידות. בעל כורחי השלמתי עם המצב.

כשבועיים לאחר החתונה, באחת השבתות זכיתי שהרב עובדיה יוסף יבקר אותי בחלום. "מה לברך אותך?", ביקש לדעת. "זרע בר קיימא", השבתי ללא היסוס, "זרע קודש לעבודתו יתברך", ובקומי מהשינה הודעתי לאישי שקיבלנו ברכה מעולמות עליונים.

חודשי ההריון נקפו, ואיתם כל תופעות הלוואי שהפעם היו קצת יותר קשות מהרגיל, קצת יותר מכאיבות. "אין לי את כוחות הנפש להתמודד עם זה". תומר מצא אותי חובשת את כפות רגלי, ודמעה עגולה ירדה לי על הלחי, "נדמה לי שזה יימשך לנצח".

עברו כמה שניות שנדמו לי כנצח עד שברטה המיילדת הניחה אותה עלי, הניחה אותה כשהיא מביטה בי בעיניה הסקרניות כמו מלאכית. אוכל להבטיח לכם שבאותו הרגע העולם כולו עצר מלכת, העולם כולו עצר את נשימתו.

ברגע שכפות ידי נגעו בה, כל פרץ הרגשות והחששות שהיו כלואים בתוכי יצאו החוצה, כל ירחי הלידה הארוכים והמפרכים נשכחו כלא היו. כל החששות של הרופאים לדופק של העובר הזכירו לי בדמותה של בתי שיש רק אחד שמפתח החיים נמצא בידיו.

נהרות מלוחים של דמעות נשטפו ממני, מצאתי את עצמי בוכה כמו ילדה קטנה, בוכה את עצמי לדעת. "כי הגדלת חסדך עלי, אבא, אני יודעת שהפכת את השמים עבורי, שכל זה לא ממש הגיע לי", הצלחתי למלמל. "תודה, תודה, תודה".

כל המיילדות ששהו באותה המשמרת נכנסו לברך אותי ואת תומר, הן היו עדות לכל האשפוזים והבדיקות המייגעות, הן היו שותפות מלאות לייאוש שהחל לכרסם בשולי בגדינו.

לא יודעת איך זה קרה, אבל כשרק אני, תומר והמיילדות היינו בחדר, השם פתח את שפתי והתחלתי לשיר, שיר שהיה בהמתנה וחיכה ללידה של הנסיכה "שבחי ירושלים את השם, הללי אלוקיך ציון", תומר חייך והצטרף לשירה, "כי חיזק בריחי שערייך, ברך בניך בקרבך, הללי, הללי, אלוקיך ציון...".

עצמתי את עיני, מניחה כפות ידיים רועדות על ראשה, "אני מברכת אותך, בתי היקרה, שתזכי להלל ולשבח את בורא עולם כל ימי חייך בטוב ובנעימים, שתזכי לקדש את שמו ולעשות רצונו, ועל כן יקרא שמך בישראל הללי. הללי-מרים שיינפלד".

בחדר 412 בבית החולים קפלן, לאחר שאחרוני המברכים והמבקרים עזבו, הרגשתי איך גוש גדול חוסם לי את קנה הנשימה. הרגשתי שאני חייבת לדבר איתו, חייבת לשוחח עם מי שאחראי על הכל, מי שאחראי על החיים והמוות, מי שאחראי על הקיץ והחורף, מי ששלח לי את הסנונית הראשונה שבישרה לי על בואו של האביב.

אני לוחשת לו ועיני מתמלאות דמעות רטובות, עיני מבקשות ממנו שהפעם לא ינגב לי את הדמעות. אותה רטיבות שיורדת על לחי אדומה רוצה מעומק הלב לומר לך שיר והודיה.

אבל מהיכן להתחיל, אבא? היכן מיקמת את נקודת המוצא? איפה הייתי כשקירבת אותי אליך? מהיום שהבנתי שאתה הוא הבית, שמטת את הקרקע ה"יציבה" מתחת לרגלי. עשית הכל שאבין שאין דבר בטוח חוץ ממך, עשית הכל שאדע שאין עוד מלבדך. מנחם לגלות שבתהום הכי עמוקה, כשביקרתי דרך קבע בתהום נשיה, דאגת לקרוא לי, "שובי אלי, בת אהובה".

לעתים היה נדמה לי שאני שומעת את קולך נישא אלי על גלים של הרוח, ושואל עד מתי תביני שאני הוא הכוח. הכוח להאדיר והכוח להשפיל, הכוח להוריש והכוח להעשיר, הכוח מאשפות להרים אביונים.

אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים, אליך קראתי בימים של בדידות מעיקה כשרק הכרית הרטובה מעידה על כך. מעידה על אובדנה של התמימות, אובדן שגרם לי לקחת אחריות. אחריות שנועדה להעיר אותי מתרדמה, תרדמה ארוכה מדרך לא ישרה, דרך שאינה מתאימה לבת מלוכה.

הפכת עבורי את הטבע, שינית לי סדרי עולם בין רגע, ב-5 שנים של חזרה בתשובה הוכחת לי שאתה בעצם התשובה. התשובה לכל אותם החברים, אותם אלה שבי משטים. הסרת ממני כל פועלי אוון כי האמנת בי בחמלה רבה, האמנת שאצליח לעבור את המשוכה, האמנת שאני ראויה להזדמנות שניה.

הללי הקטנה שנולדה רק עכשיו, בעצם נולדה איתי מחדש. אני אותה הילדה שהיתה מבולבלת, רוצה לחוות ילדות מאוחרת. אני הילדה שבאה ממקום של סליחה, אני הילדה שבאה ממקום של מחילה. אולי ישנתי אבל ליבי היה ער, מחכה ליום הנכון ולא מוותר.

ואתה שוכן מרומים, לימדת אותי מה חשוב בחיים, לימדת אותי שאני לא לבד ויש לי אבא. אבא שהבטיח שהוא כאן כדי להישאר, ואפילו את עקבותיו בחול הוא נוהג לצייר. לימדת אותי לקבל את העבר ולחבק את המחר, לימדת אותי שאני מוגנת גם בארץ ניכר.

יד ביד פסעתי איתך לבד, יד ביד לימדת אותי כיצד. לא תמיד הבנתי את הפשר, לא תמיד הפנמתי את המסר. לא בכל הנסיונות עמדתי, לא את כל הייסורים קיבלתי, שאלתי והתמקחתי ורציתי לדעת למה, ואתה רק חייכת וביקשת.... "תמשיכי הלאה".

עיני מתחילות להיעצם, והעייפות החלה לשלוח את זרועותיה לכל עבר. "לא ממש יודעת אבא איך לסיים את השיחה הזאת, איך לקפל חיים שלמים לתוך מילים ספורות. איך להסביר לך שאתה פורט לי על דקויות. ככל שאני הופכת והופכת בדבר - מתבהר לי שזו שיחה שלא תיגמר כנראה אף פעם. זו שירה שתתנגן בפי כל עוד תחליט שנשמה באפי. זו שירה שבה אני מודה שאני עפר ואפר לפניך בורא עולם, אני מודה שאני אפילו לא טיפה קטנה בתוך הים".

מחר, כשהשבת תעמוד בחלון, אקבל אותה בבית החולים. הפעם הדלקת הנרות תקבל משמעות שונה. הפעם יהיה צבע אחר לתפילתה המדהימה של חנה, תפילה שפי ילחש באהבה, "עלץ ליבי בך, רמה קרני בך, רחב פי על אויבי כי שמחתי בישועתך...", אין סוף לחסדיך, ואין סוף לרחמיך, ואילו אני אפס בלתך. אתה האחד ואתה היחיד, אתה הכל מכל עבורי.

העליתי על הכתב את השיחה הזו בינינו, למען ידעו שאין קדוש כאלוקינו. אשגבך כי ידעת את שמי, אהללך כי הרמת את קרני. אשבחך כי הארת נרי, ומה אשיב לך, אורי וישעי?!

ולכל מי שאבא לוחש בשמו עכשיו, אנא מכם אל תפסיקו את החיפוש אחריו. תחפשו אחריו בכל פינה, תחפשו אחריו באמונה שלמה. תחפשו להריח אותו ואת פרי מגדיו, תחפשו להריח אותו ואת בשמיו. ולכל מי שקורא אותי, אודה לכם אם תמצאו את דודי. ואם באמת תמצאו את דודי ורעי, אנא תאמרו לו שחולת אהבה אני.

הטור נכתב כהודיה לבורא עולם על כל החסד והאמת, ולפתיחת שערי הלידה בקלות ובבריאות לכל בנות ישראל.