שהכל נהיה בדברו

בס"ד

ר' זלמן מחסידי קרלין, שהה פעם בשעת בוקר

בבית המדרש ליד מיחם המים החמים ועקב אחר המתפללים

שהכינו לעצמם קפה.

אמר הרב לסובבים אותו: " יהודי קם בבוקר

אומר מודה אני, מברך ברכות השחר ומכין לעצמו קפה חם,

השאלה העולה היא-

מה הקשר בין קפה לבוקר?

הלא זה הדבר הכי לא הגיוני שאפשר לעשות,

כשמישהו מכין לעצמו קפה, הוא מוזג לעצמו

שלשת רבעי כוס מים חמים

ומיד מקרר אותם ברבע כוס חלב.

מי שרוצה לשתות משקה חם – שישתה תה.

מי שרוצה לשתות משקה קר – שישתה חלב בלבד.

מי שמעונין במשקה מר כמו קפה-

למה הוא ממתיק בשתי כפיות סוכר?

מי שרוצה משקה כהה ושחור-

למה הוא מלבין אותו בחלב?"

הסביר ר' זלמן זו היא הנהגתו של יהודי המאמין,

"רבונו של עולם" אומר היהודי, "רק עכשיו התעוררתי,

אני לא יודע מה הולך להיות לי היום

אם יהיה יום חם או קר,

יום מתוק או מר,

לבן או שחור,

דבר אחד אני יודע---

"שהכל נהיה בדברו"

טיפה מלוחה

בס"ד

אולי כל העבר שלי הוא סוג של נחל שרק זורם אל הים,

ואולי אני רק טיפה בים הזה של החיים,

טיפה מלוחה של ים בלי סוף.

ים של אהבה אינסופית.

ים של טיפות שלא אוהבים שדוחקים בהן. 

ים שמגלה את עצמו ואת האמת שלו. 

ים של אלוקים.

מדרך ארוכה

בס"ד

גם כשהפצעים פתוחים,

והרגליים כואבות כל כך מדרך ארוכה,

צריך להמשיך ללכת,

להמשיך לצעוד.

להביט לצדדים ולחפש את אותם מתנות

שיתנו לנו כוח.

שירוו אותנו כמו מים על אדמה יבשה

ויחזירו לנו את אותה נשמה אבודה.

גלגל חוזר בעולם....

בס"ד

מילים = מילים

בזוהר הקדוש כתוב שקוראים 

את המילה "מילים "קדימה ואחורה אותו הדבר,

ללמדנו שמה שאנו אומרים חוזר אלינו.

חשוב לבחור את המילים שלנו בזהירות, 

לשים לב למה שאנו מוציאים

מהפה,

כי הכל גלגל חוזר בעולם....

לכיוון הקדושה

בס"ד

ללמוד לומר תודה

על עוד יום שנברא,

שהגיע אלינו מעולמות עליונים, 

לאפשר לנו 

לעשות את הדבר הנכון,

לעשות עוד צעד אחד

לכיוון הקדושה.

כמו אהבה שמתגנבת

בס"ד

זה כמו מנגינה שמתנגנת

כמו אהבה שמתגנבת

ככה האמונה 

שמשנה את צורתה,

הולכת וצומחת בתוך 

הלב,

האור של הבית - טור חדש

בס"ד

השער החשמלי של בית החולים "אסף הרופא" התרומם לאיטו, המאבטח העייף הביט בנו בחוסר רצון בולט, לא לפני שסימן לנו להמשיך בדרכנו. המיצובישי הישנה המשיכה בדרכה לעבר הבנין, מחפשת חניה במיקום שיאפשר יציאה ללא עיכובים.

הצצה חטופה בשעון הבהירה לי שאנחנו עומדות בזמנים, נעלתי את הדלת במהירות וצעדתי עם רבקה לכיוון דלת הכניסה. דקלה המארגנת של הערב נגשה אלי, מציגה בפני את הבנות שניכר עליהן שהיו מפוחדות.

לאחר חילופי דברים עם צוות המחלקה הוחלט לקיים הפרשת חלה בלובי. התקדמנו כולנו לעבר המקום שהוקצה עבורנו, מהלכות מהוססות עם כיסים מלאים בחששות ודאגות. כיסים מלאים בפחדים ובדמעות.

כשהוזמנתי לתת שיעור בנושא הפרשת חלה להחלמתה של ילדה בת 4 שמורדמת ומונשמת, לא היה לי שמץ של מושג על מה אני הולכת לדבר. לא הבליחה בי שום תובנה על איך אפשר לעמוד מול אמא שמתמודדת עם הקושי הכי גדול בחיים ולבקש ממנה שתתחזק. ידעתי בתוכי שהערב הזה גדול עלי. מה זה גדול, ענק ממש.

כל החברות של המשפחה התארגנו בסדר מופתי ואיכשהו בחסד גמור מצאנו את עצמנו מסדרות את הכסאות והקמח והשמרים במקום שהכי מפחיד כל אמא בעולם. במקום שהוא בעצם פצע פתוח. מקום של פחד משתק,  מחלקת טיפול נמרץ ילדים.

ליאל, האמא של יערה חייה הצטרפה אלינו, זו היתה לי הפעם הראשונה שנפגשנו. ראיתי מרחוק את המטפחת הירוקה שכיסתה את ראשה, ואת העיניים התמימות שמחפשות ישועה בכל דבר שזז.

התחלנו במלאכת הלישה ואיכשהו המילים קלחו מתוכי. לא יודעת מה בדיוק קרה, אבל מילה התחברה למילה ומשפט הרכיב טקסט שלם שמדבר על סיפור חיי ועל כוחה של אמונה. המילים שיצאו מפי אמרו אמת אחת ברורה, המילים התחברו למהות אחת שלמה. מהות שהיא הלב שלנו. מהות שאומרת שהשם הוא הרופא היחידי. השם הוא הכל יכול. כמה תהפוכות שלא נעבור עד שנבין שאין עוד מלבדו.

הנשים סביבי יצרו בדרך לא דרך סוג של מעגל וידעתי שזה הזמן לבקש מהן לעשות משהו אחד למען ילדה קטנה ששוכבת חסרת אונים בחדר לידינו. ידעתי שצריך להטות את הכף לטובתה של יערה. הזמן לא ממש פעל לטובתנו.

בשיעורים שאני מעבירה לא נהגתי עד כה לבקש מחוייבות רוחנית, אבל הפעם הרגשתי שנכון לבקש מכל אחת שתיקח לעצמה כמה דקות לחשוב על האפשרות להתחייב. לעשות משהו בעבורה, לעשות משהו עבור יערה שחייה מוטלים על כף המאזניים, לעשות משהו שהוא מעל הטבע. מעל המציאות.

בעולם הרוחני שלנו כשאתה שובר את הטבעים שלך ומקריב מעצמך, כך הקדוש ברוך הוא שובר את הטבע בעבורך. ועכשיו ממש, צריך נס מעל הטבע. לא ידעתי מאיפה זה הגיע, אבל כל אחת מהנוכחות שהשתתפו פשוט התחייבו. קיבלו קבלות לא פשוטות. היו כאלה שהפתיעו אותי וקיבלו לשמור שבת לכמה שבועות, היו שקיבלו על עצמם להכניס את השבת מוקדם יותר. ועוד כמה שהגדילו ולקחו על עצמן צניעות בשבת.

ליאל עמדה לצידי כולה נרגשת, לא יודעת איך להודות, לא מבינה מה אומרים ברגעים כאלו מלבד הרכנת ראש. מכל אחת שנכחה במעגל הנשים הזה, היה קיים הרצון לעשות. הרצון לתת. הרצון להיות זאת שתצליח לשפר את מצבה של יערה.

אני לא בטוחה מה זה היה בדיוק, אבל אפשר היה להרגיש באוויר את הקדושה. את הרצון הזה שהרעיש עולמות עליונים.

בזמן ההפסקה ביקשה ממני ליאל האמא, להיכנס ליערה ולברך אותה. דבר שחששתי שאתבקש לעשות. לא ידעתי מאיפה שואבים כוחות לעמוד מול אפרוח קטן וחסר ישע. מאיפה מצליחים להיות מעט חזקים. מאיפה באמת...

מצאתי את עצמי עומדת מולה, מביטה בכל הצינורות שמחוברים אליה בדרך לא דרך לגוף הקטן וחסר האונים. כל עצמותי הרגישו את החרדה שעמדה באויר, את התהום הזה שהיא נמצאת בו. את הזעקה האילמת והחרישית, והשורפת כל כך. ויכולתי לראות רק דבר אחד. רק דבר אחד קטן ומתוק. ראיתי את הללי שלי.

בשרי סמר מעצם העובדה שזה יכול לקרות לכל אחת, כל אחת בכל רגע נתון יכולה להיות האמא של יערה. כל אחת יכלה לעמוד בחדר הזה. הקלות הזאת שבה הכל יכול להשתנות היא בלתי נסבלת. הקלות הזאת שבה אנחנו עוברים ממצב אחד למישנהו מטלטלת את הנשמה.

להביט בבלון החמצן שמחובר לילדה עם קוקו חמוד בשיער, שוודאי עד לפני כמה ימים עוד שיחקה בגינה, ושמחה מהשמלה החדשה שקנו לה, מבהיר לי שהחיים שלנו הם בעצם כמו חוט השערה, המרקם של הנשימות שאנו נושמים יכול להיפרם בשניה אחת של חוסר תשומת לב.

רק מהמבט על האף הקטן של יערה והלחיים הורודות הבטחתי לעצמי, שלא אכעס יותר. שאעשה את הכל שלא להפוך את הבית אם הללי מרים תשפוך את השוקו על הספה בפעם המליון. הבטחתי לעצמי לא להשאיר אחרי שדה חרוך אם משהו בבית לא יראה לי. הבטחתי לעצמי, להתמקד בעיקר, ולא בתפל. הבטחתי לעצמי לחיות את חיי ממקום של אהבה. לא לשכוח את מה שאני רואה. לא לשכוח לעולם ששום דבר אינו מובן מאליו.

יצאתי עם ליאל אל הלובי, שם חיכו לנו הבנות לטקס הפרשת החלה. קולי החל לרעוד. לא הצלחתי להתאושש ממה שחוויתי בדקות האחרונות. הדמעות יצאו ממני ללא שליטה. שמעתי ברקע את ליאל מפרישה את החלה ומבקשת מהשם רק דבר אחד "אבא, תחזיר לי את האור הביתה".

בקשה כל כך פשוטה, שעבור רובנו היא כל כך מובנת מאליה, "רק תחזיר לי את האור הביתה, אני אעשה הכל". זאת היתה הבקשה. "זה רק מה שאני מבקשת ממך".

בדרך חזרה הביתה הבנתי שאנחנו תמיד נמצאים באור. כל החיים שלנו השם יתברך מאיר לנו, מדבר איתנו, מפזר לנו סימנים. אנחנו אלה שבוחרים להיות בחשך. אנחנו אלה שבוחרים להרים את היד ולכבות את האור.

פעם שמעתי שהמילה חשך, זה אותיות שכח, לפעמים אנחנו שוכחים את עצמנו בדרך, שוכחים את האור הזה שדולק בתוכנו ורוצה רק לעשות טוב. והמסקנה הכי עצובה שאפשר להגיע אליה, היא שלשכוח זה הדבר הכי קשה בעולם. לשכוח כמה טוב לנו. לשכוח להודות על הקיים. לשכוח לומר לאבא שבשמיים, תודה על נשימה ועוד נשימה, ועוד אחת. תודה על הרגע הזה, ועל הבא מיד אחריו.

לפני שנכנסתי לישון באותו הלילה, עברתי בין החדרים, מוודאת שכולם ישנים, התעכבתי בחדר של הללי מרים, אהובתי הקטנה. האפרוח הזה שמצמיח עכשיו כנפיים ואיכשהו שופך תמיד את השוקו על הספה. וחיבקתי אותה בכל הכוח, מריחה את הבל פיה ואת נשימותיה העדינות. העברתי יד בתלתליה השחורים, וביקשתי להודות לקדוש ברוך הוא על הקיים. רק להודות. רק להודות.

לאחר כחודש שוחררה יערה להמשך שיקום בבית, שיקום שעדיין לא הסתיים, אך הוא מלא תקווה. בכל יום היא עושה עוד צעד אחד בדרך להחלמה. בדרך לרפואה שלמה.

מצבה של יערה חייה הולך ומשתפר, החיים של המשפחה נעים בין הבית ביהוד לבית החולים, אך הם אסירי תודה על הנס הזה שהם עדים לו בכל יום ויום. ליאל היתה ותישאר גיבורה בעיני, הדבקות והאמונה שלה בבורא עולם הדהימה אותי. לרגע אחד קטן היא לא חשבה להרים ידיים, ולא הפסיקה להאמין שיום אחד יערה שלה תחזור הביתה. היא ידעה שיום אחד זה יקרה. יום אחד האור שלה יחזור להאיר את הבית.

פשוט לחיות

בס"ד

כמה כיף פשוט לחיות,

ככה,

בפשטות,

בלי סיבה,

בלי מחשבה אחת מיותרת,

בלי דאגה,

רק לחיות את החיים, בלי שנסבך אותם בעצמנו....

תעצור לכמה רגעים

בס"ד

כשהגוף שלנו חולה, הוא בעצם צועק

הוא מוריד דמעות של דם

הוא רוצה שתעצור,

שתרפה לכמה רגעים מהאחיזה של 

בעצמך.

כמוהו בדיוק

בס"ד

להיות במקום של אהבה. מן אהבה נקיה כזאת,

זה מרגיש לי הכי קשה בעולם.

הרי אם אחשוב על זה ברצינות,

הכי קל זה לשנוא, 

הכי פשוט זה לוותר לעצמך ולראות רק 

את מה שחסר באחר, את מה שחסר לך,

את מה שחסר לעצמך.

לשנוא, מביא אותך רק למקום שאתה בטוח שאתה צודק.

שאתה בטוח שזה מה שהשם רוצה.

לאהוב, בלי תנאים,

זה בעצם לגעת באלוקות,

כמוהו בדיוק,

אוהב ללא תנאי.

זה קצת גדול עלי

בס"ד

מתוך קרני השמש הבהירות

אני מנסה להבין,

מתוך ערימת הכביסה הצבעונית

אני מנסה לקלוט,

מתוך ים הבלבול והטעויות

אני מנסה לנחש,

מתוך הקור המקפיא בלילה

אני מנסה לדעת אותך,

אבא.

אבל, בפנים, עמוק עמוק,

אני יודעת שזה גדול עלי.

ברגע אחד של חולשה

בס"ד

ברגע אחד של הבלחה,

היא מבצבצת לה.

עומדת שם, 

כואבת את הכאב שמנסה לדבר,

ברגע אחד של חולשה שלא מרפה,

אני מגלה אותה.

מגלה את ההסתרה,

מגלה את האמת.

כנפי רוח

בס"ד

בן אדם, עלה למעלה עלה,

כי כח עז לך.

יש לך כנפי רוח, כנפי נשרים אבירים.

אל תכחש בם פן יכחשו לך.

דרוש אותם - וימצא לך מיד.

(אורות הקודש, הרב קוק).

הכי גבוה שאפשר

בס"ד

להתרומם למעלה

הכי גבוה שאפשר.

מעל כל רגש של קנאה,

מעל כל סממן של קטנוניות 

או רחמים עצמיים

ולהמשיך הלאה במסע הזה של החיים...

להגיע אל הפסגה הזאת שנקראת חסד מופלא

שבה אני רק נותן, גם אם אין כל סיבה.

ככה סתם, להיות במקום של אהבה.

כמו הציפור...

בס"ד

נכספת הנשמה

להגיע 

ולעוף כמו הציפור

כשהיא משוחררת מדאגות

ומידיעה של קיימות כלשהיא

אשמתו הגדולה של האדם

בס"ד

אשמתו הגדולה של האדם אינה בחטאים שחטא,

שהרי הפיתויים גדולים וכוחו של האדם דל.

אלא אשמתו היא 

שבכל עת בידו לעשות תשובה והוא אינו שב בתשובה.

~ רבי בונים מפשיסחה~

המטרה של כל המסע הזה

בס"ד

הלימוד על תקופת העבדות במצרים והדרך להשתחרר מעבדות זו הוא השורש לאמונה היהודית ובכוחו לחשוף עולם פנימי, עשיר ומגוון של כלים שיכולים לשמש אותנו כאן ועכשיו. במציאות ההיסטורית מצרים הייתה ארץ של עבודה זרה, טומאה וסבל לעמינו והיא שייכת לעבר, אולם במציאות הרוחנית הנצחית מצרים עדיין חיה וקיימת בכל אחד מאתנו והיא מה שעושה מייצרים – מציאות רוחנית של צמצום הדעת של הבן אדם לדברים והתעסקויות קטנים. גם היום אנחנו מתמודדים עם הכוח של מצרים בנפש של כל אחד ואחת.

מצרים זה לא רק מקום פיזי. זו בעיקר התפיסה שקוראת לנו לא לחשוב על שום דבר שמעבר להוויה הגשמית שלנו, לא להתעסק בתכלית, להיות כבולים לתפיסות שטחיות על החיים, לחשוב ולחיות בתוך שבלונות וכמובן לא להכיר במציאות של הבורא. ברגע שעם ישראל התחיל לחשוב על מצבו ולהתנגד, פרעה הכביד עליהם את העבודה ודרש מהם להכין את הלבנים לבניית המבנים בעצמם. פרעה (מלשון פרוע) ידע שברגע שהאדם קצת עוצר וחושב על מצבו בעולם הוא יבין שהוא לא רוצה להיות יותר עבד. במציאות של היום פרעה (שהוא כאמור כוח רוחני שקיים בעולם וגם בכל אחד מאתנו) מוסיף לנו שעות עבודה, מוסיף מטלות, מוסיף מיסים, מוסיף מחויבויות חברתיות, מוסיף הסחות דעת כמו פלאפונים, מסכי פלזמות ענקיים, תוכניות ריאליטי מטופשות ועוד ועוד. העיקר – לא להתבונן בעצמינו ולחשוב על המטרה של כל המסע הזה שנקרא החיים.

הרב יוסי מזרחי

עבדי יעקב

בס"ד

"ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם יהוה 

ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק 

ואת זרעך מארץ שבים ושב יעקב ושקט ושאנן 

ואין מחריד"

(ספר ירמיה)

ערבות הדדית

בס"ד

עכבר קטן אחד התעורר יום אחד במאורה שלו, פיהק, התמתח והתכונן ליום חדש. כשהציץ דרך החריץ שבקיר אל תוך בית האיכר, ראה את האיכר ואת אשתו עומלים על פתיחת אריזה גדולה שניצבה על הריצפה. "מעניין איזה אוכל יש בפנים?"תהה העכבר, אבל אז גילה לתדהמתו שהאריזה הגדולה הכילה מלכודת עכברים משוכללת.

העכבר רץ מהר אל החצר, וקרא בקול גדול: "יש מלכודת עכברים בבית! יש מלכודת עכברים בבית!" תרנגולת שמנמנה שהתחממה בשמש, הרימה את ראשה בעצלתיים וקרקרה: "מר עכבר, אני רואה שמדובר בעניין שמטריד את מנוחתך, אבל עלי הוא לא משפיע בשום צורה. אבקש שלא תפריע לי לנמנם ותלך לך למקום אחר."

המשיך העכבר לחפש אחר חיות נוספות שביכולתו להזהיר מפני הסכנה הגדולה, ראה את הכבש הפרוותי וצעק: "יש מלכודת עכברים בבית! יש מלכודת עכברים בבית!" הכבש פעה לעברו וענה: "אני בהחלט משתתף בצערך מר עכבר, אבל אין שום דבר שאוכל לעשות מלבד לייחל לשלומך. שיהיה לך בהצלחה!"

העכבר הגיע מתנשף אל הרפת, שם פגש את הפרה החומה וקרא: "יש מלכודת עכברים בבית! יש מלכודת עכברים בבית!" נפנפה הפרה בזנבה לגרש זבוב עיקש, הנהנה בראשה בעצב ואמרה: "אוי ואבוי, האמן לי שאני ממש משתתפת בצערך. אבל בתור פרה אני לא מוצאת סיבה לצאת מהרפת."

העכבר חזר אל בית האיכר כשהוא חש עצמו דחוי ומושפל, מודע לכך שיהיה עליו להתמודד עם מלכודת העכברים הגדולה לגמרי לבדו.

באותו הלילה נשמע רעש שהפריע למנוחת הבית כולו – נשמע שמלכודת העכברים זכתה סוף כל סוף בטרף. אשת האיכר הנרגשת קמה מיד ממיטתה ומיהרה לראות מי הפושע שנתפס במלכודת. עם זאת, בחושך ששרר בבית היא לא הספיקה לגלות בזמן שמה שנתפס היה זנבו של נחש גדול וארסי ולא של עכבר אפור וקטן.

הנחש נשך את אשת האיכר ברגלה, והאיכר נאלץ לפנות אותה בדחיפות אל בית החולים.
בתום הטיפול ולאחר ששבו לביתם, עלה החום של האישה וסירב לרדת. כיוון שדבר ידוע הוא שהתרופה הטובה ביותר לחום גבוה היא מרק עוף טרי, לקח האיכר סכין ושחט את התרנגולת השמנמונת.

אשת האיכר שתתה מן המרק, אולם החום שלה לא חלף גם כעבור מספר ימים. השמועה אודות מצבה הרפואי פרשה כנפיים, מה שהוביל לביקורים רבים של משפחה וחברים מודאגים. האיכר שמח מכך שהבית נמלא אנשים, אבל על מנת להאכיל את כולם נאלץ לערוך ארוחה גדולה מהרגיל ולהגיש בשר כבש למנה עיקרית.

בני הכפר אכלו מהמזון והודו לאיכר, אולם התפילות הרבות לשלומה של החולה לא הועילו ולאחר שבוע היא נפטרה. אנשים רבים מאוד הגיעו אל הלוויתה, וכדי להודות לכולם על טוב לבם האכיל אותם האיכר בפרה העסיסית ביותר בארווה.

ורק העכבר התבונן בכל ההתרחשות דרך החריץ הקבוע שלו בקיר ונאנח.

פעמים רבות כשאנחנו שומעים שאדם נתקל בבעיה שאינה נוגעת לנו, אנחנו עשויים להחליט להימנע מלסייע לו. עם זאת, החיים הם מסע שחלק גדול ממנו מחייב ערבות הדדית, וכשהפרט החלש ביותר בחברה נמצא בסכנה, כולנו צריכים לחוש עצמנו מאויימים. אם נעזור זה לזה נהיה חזקים יותר יחד, אך אם נחשוב רק על עצמנו נפגע בסופו של דבר בכולנו.

פירות משובחים

בס"ד

שועל אחד עבר על פני כרם ורצה להיכנס לתוכו, אך הכרם היה גדור מסביב...

הלך השועל מסביב לכרם וחיפש איזה פתח שדרכו יוכל להכנס.

בדרכו, מצא חור קטן בגדר. 

ניסה השועל להיכנס דרך החור אך ולא יכול היה משום שהחור קטן מידי.

חשב השועל מה לעשות, ועלה במוחו רעיון - הוא צם שלושה ימים עד שכחש ואז יכול היה להכנס דרך החור.

נכנס השועל לתוך הכרם והחל לאכול מן הענבים עד אשר השמין. 

לאחר שלושה ימים של שובע החליט לצאת אך לא יכול היה לצאת דרך החור עקב השמנתו המרובה.

לכן צם עוד שלושה ימים עד שכחש - ויצא.

הפך השועל את פניו אל הכרם ואמר:

"כרם, כרם! מה יפה אתה! מה טובים פרותיך! אבל מה הנאה ממך? רעב באתי ורעב יצאתי ..."

השועל שלנו אם היה קצת יותר פיקח היה לוקח את פרות הגפנים וזורק מחוץ לגדר, כך היה נהנה מהפרות אחרי שהיה יוצא החוצה...

אומרים חז"ל: "תינוק שבא לעולם ידיו קפוצות - כאילו אומר באתי לתפוס את כל העולם.

וכשנפטר אחרי ימים ושנים ידיו פתוחות כאילו אומר - 'חשבתי לאכול את כל העולם אך תראו את ידי - ריקות מתוכן'" (קהלת רבה ה', טו').

כל אדם רוצה לכבוש את העולם, להגיע לגבהים גשמיים, לחצות יבשות... לנחול את העולם הזה.

אך ידוע לכל שכל מה שתשיג בעולם הזה ישאר פשוט כאן... ריקן באת וריקן תלך...

אך אדם חכם לא אוכל את כל פרות הכרם ויוצא ריקם, אלא זורק

מהפרות לבחוץ - זורק פרות ליום שכולו ארוך - לעולם שממנו בעצם הוא הגיע - לעולם הבא...

אנו נמצאים בתוך כרם מלאה פרות משובחים, אל תאכל את כל הפרות כאן, זרוק כמה אל מחוץ לגדר...

"אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא: כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והבאת שלום בין אדם לחברו ותלמוד תורה כנגד כולם" (פאה, א', א')

עשה היום מצוה, ותשליך עוד פרי אל מחוץ לגדר...

יום טוב ובשורות טובות

לגאולת והצלחת עם ישראל.אמן!

במציאות הזאת

בס"ד

רק אותך אבא

מבקשת.

לדבוק, לחוש, לגעת

במציאות הזאת שנקראת

אלוקות.

במציאות הזאת שבה מתקיים

החיבור הנדיר והמיוחד כל כך

בין אהבה לנשמה.

אמונה מושלמת

בס"ד

"הסיבה לכך שציפורים יכולות לעוף ואנחנו לא, 

היא בכך שלהם יש אמונה מושלמת.

כי להיות בעל אמונה פירושו להיות בעל כנפיים"

האמונה לעולם יש בכוחה לשבר את הטבע, ונגזרת ממנה המילה אמון -

אשר משמעותה לתת יותר אמון בבורא עולם וביכולתו להושיע אותנו.

צריך רק להתאמן ולפתח את היכולת שלנו להגיע לאמונה מוחלטת בשם יתברך.

אם אתה מאמין שהבורא כל יכול, תאמין שגם אתה כל יכול.

השם אור לי

בס"ד

"עלץ ליבי בשם, רמה קרני על אויבי

רחב פי על אויבי, כי שמחתי בישועתך..."

תפילת חנה 

בערב שבת המלכה, לאחר הדלקת הנרות, ישנה סגולה מיוחדת לומר את תפילת חנה.

תפילה מרגשת, שנאמרה כהודיה לבורא עולם, ע"י חנה, שנפקדה והביאה לעולם את שמואל הנביא.

אנו למדים מן הכתוב שריבונו של עולם סגר את רחמה של חנה. וכמו כל הנשים אז והיום, היא מבינה שקיומה תלוי בהבאת חיים לעולם.

חנה ידעה ששערי הלידה לא ניתנו בידי בשר ודם ועליה לשכנע את בורא עולם שהיא ראויה ללידת בן, שהיא ראויה להיות אם כשרה בישראל.

חנה אינה מקבלת את גזר הדין שניתן לה, ומחליטה לעשות את כל מה שביכולתה על מנת לשנות את הגזירה. חנה אינה מורדת במלכות ואינה מחפשת גורם שלישי שיעשה עבורה את העבודה. היא בוחרת לנדור נדר לשם יתברך, כיד לשחרר את המחסום שבעיניה נראה כחלק מהתמודדות שהיא נושאת על כתפיה.

חנה התייצבה מול האמת שנכפתה עליה, ולקחה אחריות. היא בחרה לצאת לשינוי גורלה בדרך של דבקות ונאמנות, בדרך של תפילה והתבודדות. עלי הכהן מביט בה מתפללת ב"שילה", לבדה, דבר שהיה אז נדיר. הוא חושב אותה לשיכורה ועולב בה – "עד מתי תשתכרין, הסירי את יינך מעליך". עלי לא היה רגיל לראות אישה כורעת ברך ומתפללת.

וחנה ממשיכה להתפלל, לא מבחינה בו כלל. חנה מאמינה ויודעת בוודאות שאפשר לשנות גורלות בכוח התפילה. היא יודעת מהי כוחה של האמונה התמימה. היא יודעת ומאמינה בכל רמ"ח אבריה ושס"ה גידיה שהשם שומע תפילה ותחנון, היא יודעת מעל לכל ספק שבורא עולם הוא רחום וחנון.

כאשר עלי מבין שהיא מתפללת הוא מברך אותה "לכי לשלום ואלוקי ישראל יתן את שלתך אשר שאלת מעמו", וחנה זוכה לקבל את מבוקשה וללדת את שמואל הנביא שעליו נאמר "משה ואהרון בכהניו ושמואל בקוראי שמו".

עבורנו הנשים, חנה היא מורת דרך. מורה לדרך אחת - דרך המלך. לעיתים בזמן מצוקה אנו מרגישים ש"נפלו עלינו השמיים", שאין אור אפילו קלוש, בקצה המנהרה, שנכנסנו למקום ללא מוצא. תמיד אנחנו יכולים לבחור אם לקבל את המצב כמו שהיא או לצאת ולהילחם על שינוי המציאות.

חנה מלמדת אותנו מהי תפילה. תפילה שבוקעת רקיעים ומצמיחה ישועה. הישועה שמגיעה לאלו ההולכים בדרכה של חנה, אלו הנושאים עיניים מעלה. נושאים עיניים בבקשה ולא בהתרסה, בכניעה ולא בדרישה.

"אל תשמחי אויבתי לי, כי נפלתי קמתי, גם כי אשב בחושך השם אור לי" – זועקת חנה בתפילתה. כמה חכמה ורגישות מקופלים בפסוק הזה ממגילת איכה, כמה יפה היא האמונה הנקייה והפשוטה.

תמיד עלינו לזכור שבחושך הכי גדול אבא לידינו נמצא ואוזנו כרויה. אוזנו כרויה ללחישות שלנו, לבקשות שלנו. כשאנחנו מדליקות נרות שבת, ומתפללות עלינו ועל משפחותינו, עלינו לזכור תמיד את תפילת חנה, שמוכיחה לנו בכל פעם מחדש, שאפשר להתגבר על הכל. אפשר להתגבר על כל כאב ומכשול, אפשר להתגבר על דלות ומחסור. אם רק נשכיל להשתמש בכח הדיבור אפשר יהיה לשנות גם את סוף הסיפור.

מים לשתיה....

בס"ד

מעשה במשפחה שעלתה מגרוזיה ומתגוררת כיום בהרצליה, שזכתה שכל בניה הם תלמידי חכמים השוכנים קבע באוהלה של תורה וגם הבנות זכו להנשא לאברכים מופלגים.

באחת משיחותיו ברמת אלחנן סיפר הרה"ג רבי ראובן קרלנשטיין שכאשר התעניין אצל בני המשפחה על מה ולמה זכו לילדים שכאלה, סיפר האבא סיפור מרטיט על אביו, סב המשפחה.

בעיירה שבה התגוררו בגרוזיה, סיפר, התנכלו השלטונות ליהודים והציקו להם במאד, כאשר מרבית ההטרדות היו בעניין המקווה.

פעם שמע אבי המנוח שהשלטונות עומדים לערוך ביקור במקווה כדי לעמוד על מידת הנקיון שבו, והיה ברור שלאחר מכן תצא הוראה שבשל חוסר סטריליזציה יש לנעול את מקווה הטהרה על מנעול ובריח.

אבא ששמע מבעוד יום על הביקור המתוכנן, הקדים את אנשי הסיור בכמה דקות ונכנס לחדר המקווה.ברגע שהפקידים נכנסו וראו את הליכלוך שהצטבר שם, פתחו בצעקות על המלווים היהודים ו'הוכיחו' להם שהמים אינם ראויים לטבילה ולכן יש לסגור את המקום.

באותו רגע קפץ אבא שלי לתוך המקווה, לקח בידיו ספל גדול, מילאו במים ועשה עצמו כמברך ושתה את כולו עד הטיפה האחרונה. לאחר מכן אמר למפקחי השלטונות: כיצד אתם מעיזים לומר שהמים אינם נקיים, אם אני שתיתי אותם?!

מסירות נפשו של הסבא ניצחה את השלטונות ששנאת ישראל פיעפעה בקירבם, והם עזבו את המקווה ללא אומר ודברים.

הפועל היוצא מכך הוא, שיתכן וגם על המתעסקים במקוואות חופפת השגחה פרטית מיוחדת.
ואחר כך יפלא שאותו סבא זכה לנכדים כאלה?

חוק עולם בל יעבור

בס"ד

מעשה בחכם אחד שהיה בעליה עם תלמידיו, וישקף בעד החלון ויראה נושאי מיטה

שהולכים לקבור מת אחד. ירד מהר מן העליה ומיהר ללכת אחריהם ללוות את המת

ההוא ואחריו הלכו גם תלמידיו. לאחר ההלוויה שאלו התלמידים את רבם:

במה זכה הנפטר לכל הכבוד הזה? אמר להם הרב: הלא תדעו שבשעה שהשקפתי

בעד החלון, ראו עיני את נשמת דוד המלך הולכת אחר הארון. ולאחר בירור העניין,

הסתבר כי אותו האיש היה רגיל לומר כל יום חמישה ספרי תהלים, חוק עולם בל יעבור.

הפסיכיאטר של האומה הישראלית

בס"ד

הכותל המערבי הוא הפסיכיאטר של האומה הישראלית.

בעצם מה תפקידו של פסיכיאטר?

קודם כל הוא נותן אפשרות לאדם לשוחח,

מדובב אותו שיגלה מה לוחץ עליו, מה מעיק עליו.

כך הכותל, מעורר את האדם ומדובבו.

וכשאדם משיח את מר ליבו, הוא מרגיש הקלה.

האדם יודע כי לאחר ששקעה השמש

ואפלה ירדה לעולם,

יבוא המחר ושוב יפציע השחר ושוב תזרח השמש.

~הרב מאיר יהודה גץ~

עבדו את השם בשמחה

בס"ד

מסופר על יהודי תמים ופשוט שחי בגטו...ובכל עת ניסה לעודד את אחיו היהודים ולהפיח (כמה שניתן) רוח של חיים בתוך מחנה העבודה. בכל פעם שהייתה הזדמנות למצוות היה חוטף אותם. כאשר היו 10 איש היה דואג שיעשו קדיש, תפילות, כל מצווה שהייתה ניתנת לעשות בגטו אותו אדם היה מקיים בשמחה.

הגרמנים ראו שרוח היהדות חזקה שם במחנה בזכות אותו יהודי, יותר מכל שאר המקומות בגטו. הם עשו חקירה ומתברר שיש ינק'לה אחד שובב שמפיח כל הזמן רוח של יהדות בגטו. הזהירו אותו מספר פעמים שראו אותו שר ומתפלל בתוך הגטו. הזהירו אותו שאם לא יפסיק עם זה יעשו לו משפט לינץ' בתוך המנחה ו"אתה תקבור את עצמך בעודך חי!". הם חשבו שזה ירתיע אותו, אך האדם המשיך לרקוד ולשיר "עבדו את השם בשמחה".... הם לא הבינו מה מתרחש שם.

ו"סוף סוף" יצא הפסק דין ממפקד המחנה: להביא את כל הנשים והגברים למשפט פומבי שכול האנשים יראו מה זה יהודי חוצפן ששומר מצוות ליד גרמנים. אמרו לו ליד כולם תחפור כאן את הקבר שלך! (בלי כלים, בשניים).

התחיל לחפור וכל הזמן היה שר: "עבדו את השם בשמחה".

הגרמנים הנאצים, האכזריים והארורים החלו להתבלבל, הם לא הבינו את מעשיו ולא עיקלו מה קורה שם! תהו בינם לבין עצמם עד כמה הוא יכול להיות עקשן!? לפני המוות!?! הוא חופר את הקבר שלו בידיים, אמרו לו שהוא ימות חי יכסו אותו חי והוא עדיין שר: "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף".. "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף"..

 היהודי הזה המשיך לשיר, הוא רצה לפחות לקדש את החיים של אחרים במותו ולעודד אותם לפני שהוא מת. אז הוא שר ורקד בעודו חופר את הקבר. הוא סיים לחפור את הקבר והגרמנים מחכים ברגעים לכסות אותו חי.

הגרמנים ציוו עליו להתפשט ולהכנס לקבר עירום. גם זה לא הרתיע אותו.
הוא הוריד החולצה, הגופיה, מכנסים, נעלים מתכונן להתכנס ערום לקבר. דבר אחד לא הסכים להוציא את הטלית קטנה...

את הטלית קטן לא הסכים להוריד. החוטים המיושנים שלבש אותם כמה שנים רקדו לו.

הגרמני ימח שימו וזכרו דרש ממנו להוציא את זה שוב ושוב והוא לא הסכים. הגרמני הרשע אמר לו תגיד לי למה אתה לא מסכים להוריד את הטלית? לפני שאני קורע אותך תסביר לי מה החוטים האלה עושים לך?

אמר לו: בחוטים האלה... יש בהם את שם השם! הם מראים שיש אלוקים אשר מנהיג את העולם ולא אתה. הם מראים שיש בוס גם עליך וגם עלי. אותו אלוקים ינקום את דמי ממך!! זה מראה שיש כח עליון בשמיים גם עליכם.

המפקיד לא יכל לשמוע את הגבורה האומץ והעוז הבלתי נלאים של העם היהודי ואמר לו: תתלבש מייד! ונתן לו ויזה לברוח לארצות הברית...

שם פגש אותו הרב ניסים יגן וסיפר לו את סיפור זה. 

לראות באמת

בס"ד

זה יקרה רק אם תחפשו,

רק אם תרצו לראות,

לראות באמת.

זה יקרה רק אם תשתוקקו

רק אם תחפצו

לחיות את האמת

זה יקרה רק אם לא תהיה בכם מנוחה 

ותהפכו כל אבן שנקרית בדרככם,

תהפכו אותה עם כל הכח.

אז, ורק אז, תפגשו בו...

בכל נשימה ונשימה מחייכם,

שמע בקולה

בס"ד

שרה אמנו היתה גדולה בנבואה מאברהם.

הקב"ה אומר לאברהם: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה" -

ושם אומר רש"י: למדונו שהיה אברהם תפל לשרה בנבואה", 

ולא שיבחוה המלאכים בכך, אלא בצניעותה.

לגעת באלוקות

בס"ד

אני רונה הקטנה, אוהבת את כל התפילות, אוהבת באמת. אני נהנית לנגן על שפתי את כל הפיוטים והתהילים, השירים והניגונים. מן תחביב שכזה. תומר תמיד נהנה לעשות לי מבחני ידע, וזורק לי חצי משפט מתוך קטע ואני אמורה להשלים אותו. אני גאה להודות שבדרך כלל אני מקבלת ציון עובר.

אבל יש משהו אחד שמושך אותי לבית הכנסת כל הזמן, משהו שגורם לנשמה שלי לעוף, גורם לנשמה שלי לפרפר. למשהו הזה קוראים קדיש.

שום דבר לא הכין אותי לפעם הראשונה ששמעתי את המילים "יתגדל ויתקדש שמה רבה", שום דבר לא הכין אותי להתרגשות העצומה שהכתה בי, נוכח תרכובת המילים הנפלאה הזו, שמפלחת את נשמתי, כמו חץ שנשלח ללב.

המגששים את דרכם לעולם היהדות, בודקים לא פעם איך אני מאמינה במשהו שאני לא רואה, במשהו שאני לא שומעת, במשהו שאי אפשר לגעת בו. תקנו אותי אם אני טועה, אבל את אלוקים צריך להרגיש. להרגיש בפנים. צריך לשבור את החומות שנבנו סביבו במהלך השנים. ואז, רק אז, אפשר להרגיש אותו.

עיקרו של הקדיש הוא בקשה להתגדלות והתקדשות שמו הגדול ומלכותו. הבקשה הזו מצליחה לקחת אותי למקום שבו שאני מבינה את האפסיות שלי ביחס לגדולתו, כשאני רואה את הנשמה שלי, כשהיא נטולת קליפות ומלאת אור אינסוף.

מהחיבור הזה למדתי מה זה לגעת באלוקות. לגעת באני הגבוה ביותר, האני העליון, בנשמת אלוק ממעל. מהעיבור הזה, אני מצליחה לגעת בנקודה שבה אני מבודדת את עצמי לרגע מהכל, מכל טרדות החול. לא חושבת על חשבון הבנק, לא על המשימות שהשארתי בעבודה, ובטח שלא על הכביסה התלויה.

ישתבח ויתפאר שמו של הבורא - כנגד החידלון של אישיותי, ויתרומם שמו - כנגד האפסיות שבי, כנגד החסרונות שבתוכי. אותם החסרונות שהציבו לי אתגרים שהעלו אותי להרגיש חיים. אותם ייסורים, שהוציאו אותי לחופשי מכל הקשיים ומכל הפחדים.

"ויתעלה ויתהלל", מצליח להזכיר לי שבאתי ממקום טמיר ונעלם, ממקום שבו ה"אני" שלי לא ממש קיים. למשמע המילים האלה, אני מצליחה מעט להבין שהאין שאני חשה מגלה לי מלכות אחת גדולה.

"לעלם ולעלמי עלמיא", כמה שאין לי בך תפיסה, אין לי אפילו קצה של הגדרה. אומרים לי תמיד שאתה האחד כשלמעשה אתה בעצם כולם. אבל איך זה שאני יודעת שאתה שלי, כשבמקביל אתה נחלת הכלל?

בעולם שבראת כרצונך, ציווית אותי להיות נבדלת וקדושה. בעולם שבו המלכתי אותך ציווית אותי לקוות לישועתך. בעולם המופלא שבו אתה מעל לכל ברכה ותהילה - אני רואה אותך בפרח שפורח, ובירח שמעלי זורח. אני רואה אותך ברוח שמוליכה את הענן, אני מרגישה אותך חי, בחיוך של ילד קטן.

יחד איתך אני מתאמצת ועולה, עושה הכל להידמות לך. עולה מעל כל הערה מעליבה, מתעלה מעל ההערכה של הסביבה. בין קוצים ודרדרים את רגלי מסרכת, לומדת הרבה לתת, ואף הרבה פחות לקחת.

שמך מבורך בפי כל חי, שמך המתהדר צורב את שפתי. היום אין בי את הכח לחיות בלעדיך, אני רועדת מהאפשרות שתסתיר את פניך. מה לי יום ומה לי לילה, מה לי כי כולי "דאמירן בעלמא".

אלייך תשוקתי, אליך אהבתי, אהבה שמכלה כל פירור בנשמתי. המילים שפורטות על כל איבר מגופי מכריזות בכל פעם שאתה הוא מלכי. המילים זוהרות כזוהר הרקיע, מבקשות ומייחלות אליך להגיע.

תוליך אותי בדרך ההולכים בתמים, תסתירני בסתר כנפיך לעולמים. אתה הוא הא-ל שמלא ברחמים, אתה שוכן עם קדושים וטהורים, אנא האר לי את הלילה הקר, הסר ממני כל עשב שוטה ועקר.

"אויה לי כי גרתי משך", זועקת נפשי, "שכנתי עם אהלי קדר" מבקשת לסלוח לעצמי. לסלוח על כל הפעמים שהפניתי עורף, על כל המקרים שהמריתי את פיך. לא יודעת אם אוכל למחול לדידי, על עיוורון והליכה במים עכורים, על שלא ידעתי שאני רועה בשדות זרים.

מן המצר שוועתי הגיעה אליך, וללא היסוס הושטת את ידך. איני ראויה לכל חסד וחמלה, איני ראויה לכל גילוי של ישועה. אנא השכח מליבי שדרתי באוהלי רשע, השכח ממוחי שלא הגיתי פועלך.

שמע בזאת את תפילתי, שלא יסור חסדך מעימי. מאוצר מתנותיך הגנוזות בחינם, ששמורות אצלך באורך החם, הדריכני בנתיב מצוותיך, והטה ליבי אל עדותיך. תזכור זכות אבות לשפחתך, ואל תדון אותי לכף חובה. כי אליך עיני נשואות, אליך עיני בוכיות.

מול קהל גדול אהלל את שמך, מול עם קדוש אשתעשע בתורתך. תסתיר אותי תחת ידיך הגדולות, אל תיתן לי ליפול לתוך לוע של תאוות. שאחיה אותך בכל רגע בחיי, שאשב במפתנך כל היום, עד בלי די. נפשי מייחלת אליך, שמה רבא. נפשי נכספת שיתגדל כבודך, נפשי מרננת שיתקדש שמך.

מעיין חיי

בס"ד

בנקיק נסתר בצוקים 

אילה שותה מים 

מה לי ולה אלא צוקי ליבי 

אלא מעיין חיי אלא נסתר 

אילה מה לי ולה 

מה לי ולה 

מה לי ולה 

אילה מה לי ולה 

אלא אהבתי

מילים: יונה וולך

לקטן אל תתן כלום

בס"ד

מדוע יצחק מבקש לברך את עשיו ולא את יעקב? מסביר האלשייך הקדוש על פי משל למה הדבר דומה: לרופא אלטרנטיבי מצליח, היו שבעה ילדים. לצערו, כולם היו הוללים ומתענגים על הרווחים הגדולים שהגיעו מייצור התרופות מצמחים טבעיים שרקח לאנשים שהגיעו בשעריו. כולם למעט בנו הקטן אשר ישב ולמד את סודות הרפואה, עמד על דרך גידול הצמחים המיוחדים ואף לא פעם רקח תרופות בעצמו כאביו נעדר מהקליניקה. הרופא הזקין ולקראת מותו קרא לעורך דין וביקשו לרשום צוואה. העו"ד שהכיר את בנו המוצלח של הרופא אמר: "אני מבין בוודאי כבודו רוצה לרשום הכל על הבן הקטן?"...
"לא", השיב האבא, "רשום הכל על ששת הבנים האחרים ולקטן אל תתן כלום.

התפלא עורך הדין ושאל מדוע? השיב הרופא החכם: "בני הקטן אינו זקוק לכסף שלי. הרי כשאמות - כל הקליניקה שלי תעבור לרשותו, לאחיו האחרים אין עניין בה. המוניטין שלי גדול, הלקוחות שלי מכירים אותו, יגיעו אליו והוא יתפרנס בכבוד. לעומתו - אחיו זקוקים לכסף כדי להמשיך בבזבזנות שלהם. אין לי ספק כי עד מהרה לא יישאר מכל הוני מאומה, בטיפשותם הם יבזבזו אותו מיד. אך חושש אני שאם אתן גם לו כמותם, יבואו הם אל האח הקטן וידרשו את ממונו בטענה: "שכל העושר שלך הוא מאבינו הרי קיבלת חלק כחלק ובנוסף את רזי המקצוע..." כעת שלא קיבל הוא מאומה, ממילא לא תהיה להם תרעומת על אחיהם הקטן." כן הוא הנמשל: יצחק ידע שיעקב יסתדר עם הקב"ה שהרי לימוד התורה יביא עמו עושר וכבוד כמאמר חז"ל: "אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד"...

הוא רצה למנוע מעשיו להתנכל לבנו יעקב בעתיד ולכן העדיף לברך דווקא את זה שזקוק יותר.

רשימת ההזדמנויות שהוחמצו

בס"ד

הרב חיים שמואלביץ', אחד מגדולי התורה של המאה ה-20, ראש ישיבת מיר לשעבר מסביר איך לוקחים יוזמה להשתנות. הוא כותב שכשהתורה מספרת לנו שכל מי ששמע על קריעת ים סוף נדהם: "שמעו עמים ירגזון [התחלחלו]; חִיל אחז יושבי פלשת. אז נבהלו אלופי אדום; אילי [גיבורי] מואב יאחזמו רעד; נמוגו כל יושבי כנען..." (שמות טו, יד-טו) רק יתרו, חמיו של משה, החליט להעביר את הדברים לפסים מעשיים. יתרו נדהם לרגע כמו כולם. ובכל זאת, מתוך מאות אלפי אנשים, רק הוא לבדו שינה את עצמו לתמיד. כמה פעמים אנחנו מתנסים ברגעים חולפים של השראה והתעוררות, ובכל זאת, השעון הפנימי שלנו ממשיך לתקתק מתוך שביעות רצון שאננה? כמה פעמים אנחנו שומעים צלצול פעמוני אזעקה, אבל לא קופצים על ההזדמנות של הרגע אלא מעדיפים לחזור לתנומת השוטים שלנו?

החיים מלאים בהזדמנויות מוחמצות. כמה חבל. כמה אתגרים אנו פוגשים בחיים האישיים, ובאופן אוטומטי מניחים שהם "מחוץ לתחום" שלנו? כמה פעמים חשבנו, שקלנו או סתם דמיינו, שגם אנחנו יכולים ללמוד קצת תורה? אך מחליטים לפטור אפשרויות והזדמנויות צמיחה במחשבות שגויות, "לא ככה חינכו אותי: "אין לי זמן", "אני לא יודע ארמית" או "ממילא אני אף פעם לא אהיה רב" או "אני כבר מבוגר מדי... אפשר ללמוד תורה גם בלי לפטפט בארמית שוטפת, ואף אחד לא זקן מדי. ולמען האמת, לא ממש משנה כמה אנחנו לומדים – זה יכול להיות 30 דקות ליום או 10 דקות לשבוע. העיקר לא להניח ללימוד התורה להצטרף לרשימת ההזדמנויות שהוחמצו.

אילו היינו שומעים בקולן של אותן קריאות, גם אנחנו היינו יכולים לקבל את ההשראה, לצמוח ולשנות את עצמנו ואת העולם. זה קרה ליתרו. אם נבחר בחוכמה ונפעל באופן מעשי, זה יכול לקרות גם לנו. אנחנו חייבים להבין שהחיים שלנו נמצאים באחריותנו. כשאנחנו מבקשים מחילה ובאמת מתפללים על כך, ה' יעזור לנו כפל כפליים. אנחנו לא עוברים על הרשימה הארוכה כדי ליידע את האלוקים. אנחנו צריכים ליידע את עצמנו, לקחת אחריות על מעשנו ולהשתנות צעד אחר צעד. מה שחשוב זה להתחיל.