הרשיתי לעצמי...

בס"ד

רגע הקימה בבוקר, מכניס אותי לסוג של תחרות עם שעון החול שמתחיל לתקתק במהירות מדאיגה, מהירות שמטרידה אותי כמו קוקיה עלומה שלוחשת לי לתוך האוזן התיכונה "טיק טק, טיק טק", יש לך עוד הרבה דברים להספיק ועוד לא הצלחת לשלוף אפילו את הבוהן שלך מהמיטה.

האור האפור הזה שמבצבץ מהחלון מזכיר לי שעוד הרבה מאד זמן אזכה לחזור ולראות את הכרית הרכה שלי שוב פעם. זה בדיוק הרגע שבו אני מזכירה לעצמי להתאושש מההלם ולצאת לקרב המתיש על הכריכים עם הגבינה הצהובה בתוך שקית של לחמניות חמות חמות. וכל זה לפני שמתחילה המערכה האמיתית שבה את הופכת לסוג של שעון מעורר קולני במיוחד, ומאשרת את העובדה המסעירה לכל בני הבית שיום חדש הגיע.

להעיר את הללי הקטנה זו כבר משימה שמתאימה למאותגרים פיזית בתוכנית "הישרדות". אחרי בערך 200 נשיקות, ו – 9 שירי ילדות מאולתרים, אני מפנימה שאני חייבת לעבור לשיטה אחרת, פשוט לשנות גישה. ישנם מצבים בחיים שהסמכות שלי כאמא עומדת למבחן רציני. וכאן בדיוק אני מנערת אותה מהמיטה, למרות קולות המחאה מכיוונה שמזכירות את ההפגנות ששטפו את ארצנו בזמן שחלמנו על "צדק חברתי".

תוך כדי וידוא מהיר שכל הבגדים נמצאים במכונת הכביסה, שבוודאי מייחלת לימים שקטים יותר, שבהם עמדה בחנות החשמל, ורק חייכה לעוברים ושבים. אני מפעילה אותה בעדינות ומבקשת ממנה שתהיה סבלנית לגבי העבודה הקשה שמצפה לה.

עם הקולות של הבוקר יצאתי לחצר לתלות את הכביסה מאתמול, ושאפתי אוויר נקי ומילאתי את ראותיי. שאפתי את הבוקר לתוכי. שאיפה של חיים שהרבה זמן שכחתי לקחת. הבטתי למעלה לשמיים שכבר הספיקו להתבהר ולהזכיר לי שיש מישהו שם למעלה ששכחתי לומר לו תודה.

מבט חטוף אל הפלאפון שנמצא בעמדת ההטענה הקבועה שלו, מבהיר לי שכבר מחכות לי לפחות 7 הודעות סמס ו3 הודעות מייל, שאני חייבת אבל פשוט חייבת לענות להם בידי הפנויה, לפני שתהיה מלחמת עולם, וביד השנייה אני עוזרת לאפרוח שוויתר על מחאתו לעת עתה, לסדר את הגרביים.

תוך כדי חיפוש של הנעל השנייה פתאום מצאתי את הקשת הוורודה שהיא כל כך אוהבת מתחת לספה, ושהלכה לה שבוע שעבר לאיבוד. החלטתי להגדיל ראש ולהתכופף עוד קצת מתחת לספה וגיליתי שיש לי סיכוי די גדול שאצליח להתחרות במחלקת אבידות ומציאות של חברת אגד.

הקפה שתומר הכין לי בבוקר, בזמן שהייתי בסוג של אופוריה שאולי אשתה אותו חם, היה די מעורר, יש לציין. אבל כמו תמיד יש לידי כאלו שלא רק רואים את עצמם שותפים אישיים לדירה ולכרית, הם בטוחים שזה מגיע "בילד אין" עם הקפה, לא משנה מה יהיה טעמו, הקפה של אמא הכי טעים בעולם.

הייתי בטוחה שהקפה ישכיח מהקטנה את העובדה שלא למדתי מעולם עיצוב שיער בפריז, ולא במילאנו, גם לא בימי הזוהר של חיי. היצירתיות של מתבטאת בשתי קוקיות לכל היותר. ואם היא ממש תתעקש, אצליח גם לקלוע צמה.

 לאחר דין ודברים עם מי שלא היתה מביישת פרקליטה בכירה, הגענו להבנה שאין סיכוי שאצליח לעשות 4 קוקיות שוות בשיער. הכוחות סיכמו ביניהם על פשרה בוגרת ואחראית של 3 קוקיות. קוקיות שגם עליהם לבושתי, שכחתי להודות.

עוד כמה רגעים ואנחנו יוצאות מהבית, סוף סוף אפשר יהיה לברך "שהחיינו", אך לא לפני שהיא שמה לב שהיא שכחה לקחת את תוף מרים לגן, ואת הצבעים החדשים, ואת הבלון הורוד שאבא קנה לה שכבר מזמן הוא איבד מצורתו, ורק אחרי שהסברתי לה שאי אפשר להכניס את כל החדר שלה לתיק האוכל, היא הסכימה לוותר ולקחת רק את ימימה הבובה שידעה הרבה נחת לפני שהגיעה אלינו הביתה בכדי שלא יהיה לה משעמם.

כשכבר סוף סוף נכנסנו לאוטו, הרגשתי שמשהו בשגרה הזאת, חסר לי. אם אחשוב על זה לעומק ואקח לעצמי פסק זמן לעצור מהכל. לעצור את גלגלי השיניים שנוגסים בי בכל יום מחדש, אולי אצליח להוציא את התחושה הזו מהבוידם. אולי אמצא את הדרך לעצור לרגע את כדור הארץ ואבקש לרדת תחנה אחת לפני הסוף.

נדמה לי שהמלחמה על החיים סחפה אותי בקצב מהיר כל כך שמזכיר לי סופת טורנדו בארץ טרופית רחוקה. כן, סופה שהצליחה להרחיק עד הלב שלי, והשכיחה ממני בערמומיות שיש לי הרבה על מה להודות. הרבה מאד.

ידעתי שאני חייבת למצוא את הכוח לנקות את האבק מהשגרה הזאת שתופסת אותי כל כך לא מוכנה. שגרה שמסתירה ממני את החוויה של החסד. שגרה שמסתירה ממני שסביבי נרקמים רגעים של חסד ואני אפילו לא מבחינה בו. חסד אלוקי שמתהווה בכל רגע מחדש ומחבק אותי בכל נשימה ונשימה מהחיים שלי.

אולי הגיע הזמן שלא אהיה תמיד בהמתנה למשהו. לא תמיד ארגיש שעוד מעט השקט יגיע ואיתו השלווה המיוחלת. אולי בנקודה אחת של זמן שבה הנשמה תתעלה מעל הכל אצליח לחוש הודיה עצומה. הודיה  על כוחות, על ילדים, הודיה על קורת גג. אולי במקום להיות עסוקה בעצמי ובנוחות שלי, אברך את שמו יתברך על כביסה שעדיין לא נתלתה, על קפה שהתקרר לאיטו, על חיים שלא מפסיקים לפעום בנשמתי, אולי הגיע הזמן ליהנות מהרגע, ולהפסיק לחפש את הרגע שיבוא אחריו.

אולי במקום לחפש את זרי הדפנה, אודה לאורי וישעי, על עיניים שרואות ועל קוקיות בשיער, על דמעות מלוחות וידיים עסוקות. על מחלקת אבידות שבאקראי נפתחה, ועל ימימה הבובה שהצטרפה למשפחה.

החיים זה כאן ועכשיו, והם מתקיימים ברגע זה ממש לנגד עיני, ואתם יודעים מה, החיים יפים. החיים שנטע בנו בורא עולם, בפשטותם, בשגרתם, הם יפים. החיים הם חסד אחד ומתמשך מבעל החסדים הגדול ביותר. הוא ציווה עלינו לחיות. ולחיות טוב.

הללי התרווחה לה בספסל האחורי באוטו, מחייכת כולה, מאושרת מכך שנוסעים לגן של אורלי. השעה היתה מעט אחרי 8:00 בבוקר, האטתי את מהירות הנסיעה, לא צריך לטוס, גם ככה נגיע ליעד. ידי נשלחה לכפתור שמפעיל את הדיסק, הרשיתי לעצמי לנשום, הרשיתי לעצמי ליהנות מהצלילים של המוזיקה, הרשיתי לעצמי ליהנות מהצלילים של הבריאה שמתחוללת סביבי, ולשם שינוי, לחיות את הרגע.

ואולי ובגלל

בס"ד

יש רגעים שזה קשה יותר,

ויש רגעים שהצער מתגבר,

והכוח עוזב,

יש וקורה וזה כואב לי הרבה

ולא נותן לי מוצא איך להתמודד,

ואני קוראת בקול,

וצועקת בלחש

מבקש שתרגיש את בתך הנדחת,

מייחלת,

מתפללת,

ליד מלטפת שאותי תרפא.

ואולי ובגלל אני כאן, נשארת,

מניחה את ראשי בחיקו החמים 

של אדון המעשים,

מחכה לישועה של ימים אחרים.

זרעים של אמונה

בס"ד

השקט הזה שמתגנב...

לוקח לעצמו את כל רחשי הלב...

מתגנב לאיטו ומפנה לו מקום

לזרעים של אמונה לנבוט בתוכי.

מפנה לו בזהירות ובידיים נאמנות

קרקע פוריה של אהבה ואחדות,

אחדות של פיוס עם הסתירות שבתוכי,

וידיעה שעדיין יש לי אבא שמחזיק את ידי.

משמעות

בס"ד

בכל אבן שמונחת בפינה

אני רואה ושומעת את קריאתה של הנשמה,

בכל עלה שנושר לו מאמירי העץ

אני מביטה וחשה את הלב שמתכווץ

בכל מילה שנאמרת מתוך ספר

שנכתב, 

אני יוצאת אליך, מלך העולם

בכל מילה שנכתבת מתוך קרבי

אני מגלה בכל פעם עוד טפח מחיי

ומבינה שבעצם,

לפני שהכרתיך אורי וישעי, לא היתה משמעות לחיי. 

אולי זה...

בס"ד

אולי זה הכח הזה שמניע 

אותי ללכת,

אולי זה יופיו של העולם שקורא

אותי לגשת,

ואולי זו אותה הרוח ששורקת

לי להמשיך בדרך,

ואולי זאת רק אני שלא מתפשרת

ומבקשת את אבא.

מרגיש הכי נכון

בס"ד

לפעמים בבטן זה מרגיש הכי נכון,

ללכת עם האמת שלא מפסיקה לזרום.

זורמת ונוגעת במקומות הכי פשוטים,

בנקודות של תורפה

וברגעים חלשים,

אבל עדיין היא מונחת, כואבת ונוכחת.

היא ורק היא.

האמת

- דמעה של אמא - מתוך הדיסק "אשה יפה" בהוצאת 'בחגוי הסלע'.

סודות עמוקים

בס"ד

שבת זה שלום, כי שלום זה סודות,

סודות עמוקים של הנשמה.

סוד הוא גילוי אלוקי עמוק ביותר.

~הרב קרליבך~

התעלות של הנפש...

בס"ד

רבי נחמן מברסלב אומר שהשמחה היא בעצם משימה.

משימה של חיים,

הכי קשה בעולם לשמוח כשיותר קל ליפול לעצבות,

השמחה היא התעלות של הנפש,

היא טיפוס על הר של אמונה, 

הר של נסיונות לא פשוטים,

באותו הרגע, שאתה מרגיש עצב, תתחיל לשיר...

אתה תראה שהשמחה תתחיל לבצבץ בתוכך,

היא תמלא לאט לאט את הריק שבפנים

ותתן לך נקודת מבט שונה על החיים שלך.

חלק אלוק ממעל

בס"ד

לפעמים אתה מביט על השמים

הם כל כך יפים, כמו שהם כל כך רחוקים,

הייתי רוצה להושיט יד אחת, ולתפוס חלק 

אחד מהם.

חלק אלוק ממעל.

חלק אחד קטן שישכון לי בתוך הנשמה, 

ולא יצא לעולם.

רק מתחיל

בס"ד

"תפתיע את עצמך ועשה דבר

אשר אינו כתוב בתפריט חייך.

תגלה כי במקום אשר חשבת

שאתה מסתיים, אתה רק מתחיל"

סיפורי מעשיות בן מלך והשפחה

רבה אמונתך

בס"ד

  

"אמרתי לך כבר מזמן שאת לא מספיק מאמינה בעצמך, ואין לי מושג למה". הרחתי את זה מגיע, הרגשתי את האמת הזאת מטפסת במעלה גרונו, דקה לפני שהיא יצאה החוצה. "את פשוט לא מאמינה בעצמך".

ניסיתי להתווכח איתו, להצדיק את המקום שאני נמצאת בו מיום שנולדתי, ולהסביר לו שהוא רואה את הדברים באור שגוי. כל מה שיצא מפי לא שכנע אותו, ועצוב מכך, גם אותי. ידעתי שהוא צודק. צודק שזה ממש מרגיז.

ידעתי שזו דעתו של תומר מהיום שהתחתנו. ולהודות על האמת לא היה לי נוח עם הדעה הזו  כלל. הרבה זמן היא היתה מונחת לצידי בשקט, עד שלאחרונה הבנתי שזה מצריך בדיקה מעמיקה. לפעמים כשהאמת מרימה את הראש שלה, היא עוקצת עד להכאיב.

ניסיתי לחכוך בדעתי ולהניע את גלגלי השיניים שמזמן החלידו במוחי העייף, וניסיתי לדלות תשובה שתספק אותי ותתן לי מענה ראוי לעובדה שאני לא מספיק מאמינה בי, מאמינה בעצמי.

למרבה ההפתעה זה היה קל הרבה יותר ממה שחשבתי. התשובה היתה ברורה, והבליחה לי יום אחד, תוך כדי נסיעה באוטו, בו בזמן שכל המחשבות רצות לי באי סדר מטורף ומנסות למצוא את הדרך מהגן של הללי מרים, הביתה.

מציאת התשובה הטרידה אותי מאד. עצם העובדה שאדם מכיר בכך שאין לו כמה גרמים של אמונה בעצמו יכולה להפיל אותו לעצבות רק מהמחשבה על העבודה הנפשית הרבה שמחכה לו אי שם בהמשך הדרך.

לולי ההארה של תומר, לא הייתי מפשפשת עמוק בפנים, לא הייתי עושה ניתוח כירורגי לברר את מקור הבעיה. כנראה שמשפט אחד שנאמר בנקודה אחת של זמן יכול ללמד אותך הרבה על עצמך. לעיתים נדמה לי שלהיות נשוי לתומר זה להיות נשוי למצפון שלך. אין לך לאן לברוח. פשוט אין.

והפעם למדתי מהשיעור הזה שאף פעם לא הצלחתי להבין מהו הגבול שעובר בין אמונה בעצמך, לבין גאווה. אם אתעמק בזה לרגע זה יכול להיות גבול דק מאד. שלא לומר גבול מסוכן ביותר. בקלות אתה יכול להגיע למחוזות של יהירות ושביעות רצון מעצם היותך נושם וחי על פני האדמה.

אז איפה בעצם הגבול, איפה הקו הזה, החמקמק, שמצליח להערים עלי ולהעלים את עצמו בכל פעם שמדובר בכלים שהשם נתן לי. איפה הוא נמצא עכשיו, איפה הוא מסתתר ברגע שבו אני רוצה לטפוח לעצמי על השכם ולהכריז קבל עם ועולם ולומר "עשיתי זאת..."

עד לכתיבת שורות אלו, לא הצלחתי לקבל מענה. הרי אם אעשה את מה שאני יודעת לעשות בידיעה ברורה שאני אצליח, כיצד אוכל להיות בטוחה שלא אתגאה, ולהבדיל, כשאהיה מרוצה מאד מהתוצאות שלהם ציפיתי, איך אדע שזה בא רק משורש האמונה שלי בעצמי.

השם עדי כמה שאני מתאמצת לשמור על עצמי שלא אבוא לידי גאווה, שכנראה שכחתי את המקום הספציפי ששמור לאמונה מסוג אחר. השם יודע איך אני מפחדת מהבורות האלו שנמצאים בצידי הדרך ויכולים להפיל אותך בקלות ולעומק שאין ממנו מוצא.

להודות על האמת, ככל שהפכתי והפכתי בדבר, הסתבכתי יותר. אין לי מושג איך מוצאים את הגבול הזה. איך בעצם אתה יודע שאתה לא מתגאה אם אתה חושב או בעצם יודע שאתה טוב במה שאתה עושה. אין לי שמץ של מושג.

כל מי שהתייעצתי איתו נתן לי תשובה כאורך הגלות, כל אחד בטוח שהוא יודע את הגבול, ויתן לך הרצאה בשקל כמה חשוב ונכון להאמין בעצמך. בלתת עצות כולם מומחים, משום מה כולם קאוצ'רים רוחניים לעת מצוא.

 כמה ימים ליוותה אותי הקושיה על הגבול הזה, עד שנדמה לי שהיא עברה לגור אצלי באונה השמאלית של המוח. חיפשתי משהו שיאיר לי, משהו שיבריק חידוש שכזה, שיעזור לי לחבר את כל החלקים יחד. חיפשתי ולא ממש מצאתי.

ניסיתי לחשוב על החיים שלי. מה הכח והחיות שהניעו אותם, מה דחף אותי קדימה להגיע להישגים, מה היה הדלק הזה שדחף את הכלי שלי מעלה. ובחישוב מהיר הבנתי שאני לא דוגמה ממש טובה, אחרי הרבה שנים גיליתי שאצלי הכל התחיל ונגמר מהמניעים הלא נכונים.

טוב, אז עשיתי ספירת מלאי חוזרת, וניסיתי לחשוב על החיים שלי, מאז שחזרתי בתשובה, מה אז היה הכוח שהניע אותי קדימה, מה היה הכוח הזה שדחף אותי לצאת לדרך גם כשלא הייתי ממש בטוחה שאצליח להגיע. זה היה כוח שאמר לי קודם כל תצאי, תתחילי, אחר כך נדבר על ההמשך.

נקודת המוצא שלי תמיד היתה נמוכה, תמיד הגעתי מאותו אזור נוחות שאמר לי לא לפתח יותר מידי ציפיות. אבל תמיד היה מישהו למעלה שדאג שאשתמש בכלים שהוא נתן לי, שאצליח להוציא אותם אל הפועל. הוא לא ויתר לי היכן שהרמתי ידיים.

זה הזכיר לי שפעם שמעתי ש"צירוף מקרים" זה הדרך של השם יתברך להישאר אנונימי, משפט כל כך יפה שמסביר את ענוונותו של השם. שמסביר את המקום המיוחד שבו השם רוצה שתאמין שהכל ממך, הוא רוצה שתאמין בעצמך, שאתה יכול, שאתה מסוגל.

בירור הסוגיה הזו על המקלדת מלמד אותי שאולי אני קרובה לקבל תשובה. אולי סוף סוף אדע אם אני באמת יכולה, או שאני סתם יהירה. אולי באמת יש לי סיכוי להצליח ולהשאיר חותם בעולם, או שיש מצב שהגאווה שלי בתוכי מטשטשת את הראייה הברורה והצלולה שלי.

אם הענווה של מלכו של עולם משאירה לי כל כך הרבה מקום לבוא לידי ביטוי, אז אוכל לומר בזהירות שנראה לי שהגבול זה בעצם המודעות. המודעות הראשונית, הבראשיתית, שאיתה אני באה לעשות משהו כאן, בעולמו יתברך. המודעות הזו יכולה לשמור עלי מכל הבחינות, היא יכולה לעזור לי לפרוץ דרך מחד, והיא יכולה לכבות בי אש זרה מאידך. כל זמן שאהיה נאמנה לה, היא תשיב לי באותה המידה.

הענווה של אבא שבשמיים נותנת לי בעצם מרחב גדול מאד להתנסויות, היא מאפשרת לי לשלוח זרועות ולמצוא את המשהו הזה שאני טובה בו. היא בעצם סוג של אדמה פוריה לצמוח בה.

והכי חשוב שאלמד איך להשתמש באותה מודעות יקרה. שאלמד שמה שחשוב זה נקודת המוצא. עם מה אתה יוצא לדרך. מה בעצם אתה אורז בתוך התרמיל הזה שנקרא חיים. האם אתה מודע לכח העליון שמניע אותך ומצווה אותך לצמוח. האם אתה מודע לדלק שהוא נותן לך בכל יום בכדי שאם מלאי האמונה שלך ייגמר, יש מיכל רזרבי, שקוראים לו "רבה אמונתך".

כל המודעות הזו, כולה ממש, נמצאת בפסוק הראשון שאנחנו אומרים בכל בוקר, "מודה אני לפניך", איך לא הבחנתי בכך קודם. זה היה מונח ממש לידי.

הדבר הראשון שיהודי אומר זה שהוא מודה ומודע לכך שהשם נתן לנו נשמה ומחזיר לנו אותה ברחמים עצומים בכל יום מחדש, ובאותה נשימה אנו אומרים "רבה אמונתך", ובה אנו מודים ומודעים לכך שהאמונה של השם בנו וביכולות שלנו, היא רבה עד למאד.

הכל זה ענין של מודעות, להיות מודע למי שמחיה אותך בכל רגע נתון, למי שאמר והיה העולם, למי שבזכותו אתה קיים, למי שנתן לך נשמה יהודית זכה וטהורה, ובאותה המידה אסור לך לשכוח שהנשמה הזו מסוגלת לחולל פלאים, שיש בה כוחות אדירים. הנשמה הזו היא חלק אלוק ממעל, נשמה שבאה לכאן על מנת להאיר.

אני חושבת שהצלחתי ליישב את הסתירה הזאת שהתיישבה לי על הלב, מצאתי מה להכניס לתוך התרמיל הזה שאיתו אצעד בדרכים של שאלות, במקומות שבהן יהיו בי נגיעות אישיות. מצאתי את התשובה שהייתי צריכה בכדי להמשיך הלאה במסע הזה. להמשיך הלאה במסע החיים.