לצעוק

בס"ד

לפעמים אני רוצה לטפס על הר גבוה. לעלות הכי גבוה שאפשר ולצעוק. לשרך את רגלי בין האבנים והאדמה הבוצית, ולצעוק שכל העולם ישמע אותי. לצעוק את מה שיש לי להגיד.

לעלות בשארית הכח שנותרה בי, מבלי להתחשב בעייפות של השרירים, ובפחד הטבעי שלי מהגבהים. לצעוק בלי לחשוש ממה יחשבו עלי והאם אני עומדת בקו השפיות.

לצעוק מהבטן כאב אחד גדול. להוציא זעקה שממתינה לה שם הרבה שנים, מבלי יכולת לחכות יותר. מבלי יכולת לעצור, מבלי יכולת או רצון להיות מנומסת. נעימה. העיקר שיגידו עלי כמה שאני נחמדה.

לצעוק שיש שקר אחד שנמצא בכדור הארץ כבר אלפי שנים, והוא מתעתע בכולנו. שקר שנמצא בתוך ההבנה האנושית. הבסיסית. שקר שמתחפש לשכל ישר, להגיון בריא.

השקר הזה שמפיל אותנו באופן עקבי למקום של חולשה. למקום של טבע. של חוסר אמונה. למקום שבו מסדרים לנו פגישה עם הפחדים הכי עמוקים שלנו. לרגעים שאין מושג איך קמים מחר בבוקר. איך בכלל ממשיכים הלאה. 

השקר הזה משליך לעברנו חול ומבלבל לנו את הראיה. את השמיעה, את התחושה הדקה הזאת שבה אתה מרגיש את האלוקות. את המגע המוחשי כל כך של ההשגחה.

אני מבקשת לצעוק את הלב שקצת מדמם לפעמים, ורוצה להשמיע לכולם שיש לנו דרך לברוח מכל מה שקורה כאן לאחרונה. שיש לנו פתח מילוט מכל הבלבול ששוטף את העולם ולא נותן לו הפסקה. שיש לנו אפשרות לחיות קצת אחרת. שיש לנו אפשרות לחייך.

אני רוצה שישמעו אותי עד הקצה השני של היקום. שיפנימו שזה אפשרי לשנות, שזה אפשרי להשתנות. שזה אפשרי לכתוב מחדש את הסוף של הסיפור. את הסוף של החיים.

אפשר שפני הדברים יראו אחרת, והאביב עם ריח הפריחה ימצא חניה של קבע בתוכנו. וזה אפשרי עד להכעיס. עד להכאיב. זה נמצא בהישג של יד.

אני כל כך רוצה להגיד לכולם שהחושך הוא חלק מהאור שמגיע מיד אחריו. שלא יפחדו להיכשל, שלא יפחדו להודות שהפעם זה לא הצליח. שלא יפחדו לטעות.

אני רוצה לטפס על ההר הכי גבוה ולצעוק לכולם שיש לנו אבא. שיש לנו אבא אחד ויחיד בעולם. שיש לנו לרוץ רק אליו. שזה שגוי כל כך להחליף אותו בכתובת אחרת רק בגלל שזה מתקבל על הדעת. רק בגלל שזה נראה לנו מהלך "טבעי".

לצעוק שיש לנו אבא שנמצא שם בשבילנו ומחכה שנרים טלפון, שנתקרב קצת יותר. מחכה שנתגעגע, מחכה שנברח אליו מכל מה שלא ממש ברור לנו. מחכה שנבין שהוא עומד מאחורי הכל מבקש שנשאיר לו את הדאגה ואת התוכניות. ואת החשש ממה שאולי יכול להיות.

נקודה של אמת

בס"ד

אמר רבי נחמן שאם אתה רוצה להיות איש אמת. לעולם אל תתפעל ממורת הרוח או מקורת הרוח שיש לאנשים ממך. במילים פשוטות אל תתרשם מהתגובות של הסביבה, אתה צריך להרגיש אותו הדבר גם אם מבקרים אותך וגם אם מפרגנים לך. כמה פשוט ככה קשה.

אם אנחנו באמת רוצה לברר לעצמנו את נקודת האמת הפנימית ביותר שלנו, מוטלת עלינו החובה  להצטייד בכלי חפירה ולהתחיל לחפור. להתחיל להוציא החוצה את כל שכבות העפר שנדבקו בנו במהלך השנים.

את כל מה שהצטבר בתוך החדרים הסגורים שנמצאים בתוך הלב ושכל דרכי הגישה אליהם נחסמו מפאת פחד, או חוסר בטחון שלא טופל בזמן.

אם מפעם בתוכנו הרצון לגעת בנקודה הכי עצמתית בעולם ושמה אמת, עלינו להתחיל לעבוד. ולעבוד קשה. לעבוד כואב. להכין את עצמנו לגילוי.

לגילוי של האמת הזאת שתצא החוצה ותספר לנו משהו חדש על עצמנו. משהו שלא ידענו קודם. והמשהו הזה לא תמיד נעים לאוזן. ולעיתים הוא עומד בסתירה מוחלטת למה שחשבנו על עצמנו.

הגילוי הזה יכול לספר לי על המניעים האמיתיים שלי ועל כך שבעצם רוב ההחלטות שקיבלתי בחיים נבעו מתוך חרדה, מתוך חשש אמיתי של מה יגידו, או מה יכול לקרות אם. הגילוי הזה מספר לי כמה אני מתעצלת לפעמים, ואיך אני בטוחה שאני יותר טובה מאותה אחת שעומדת עכשיו מולי.

הגילוי הזה מראה לי כמה רבי נחמן צדק, וכמה שאנחנו מושפעים ממורת הרוח או מקורת הרוח  שיש לאנשים מאיתנו, ולאן זה לוקח אותי. ואיפה זה שם אותי במעגל החיים.

אם אני רוצה להיות איש של אמת אני לא יכולה לתת לדעה של מישהו עלי להשפיע על סדר היום שלי, או על הבחירה של הבגדים והנעליים, שלא לדבר על הבחירה שלי בבורא עולם והדבקות שלי בו.

יותר מידי זמן חייתי בשקר. יותר מידי זמן נתתי לסביבה ולאופנה המתחלפת לנהל לי את החיים ולהחליט עבורי מה הנשמה שלי מעדיפה ברגע הזה, וכמה טוב להשתיק אותה ואת מה שיש לה לומר.

נתתי לשקר דריסת רגל. דבר שהרחיק אותי מעצמי. מהנשמה שלי, וטשטש לי את הבחירה החופשית, את אותם הזמנים שבהם ידעתי מה נכון ומה לא נכון עבורי.

די הרבה זמן אני עוסקת בחפירה. ודי הרבה פסולת וגושים של עפר הוצאתי מתוכי. הוצאתי אותם מכלל שימוש. הוצאתי אותם מהלב שכבר היה עמוס ולא נשאר בו הרבה מקום פנוי.

ואין לי את הפריווילגיה להתייאש. אין לי את הזכות להרים ידיים, ולהישאר אותה רונית שהיתה כאן יום  קודם. אני אמשיך לחפור, לבדוק. לפשפש פנימה. בחיפוש אחר אותה נקודה עמוקה ונסתרת של אמת.

תחנות בזמן

בס"ד

לא מכבר הזדמן לי להיות נוכחת באירוע משפחתי. אירוע מוקפד. מתוכנן. עשוי בטוב טעם. מכיל כמות גדולה של אורחים שעשו הכל בכדי לשמוח. בכדי להנעים את החתונה לחתן ולכלה.

די הרבה אנשים הכרתי שם. קצת חברים, קצת משפחה. קצת מכל דבר שקוראים לו "עבר רחוק". אנשים שהיו חלק מקומפלקס שלם שנקרא חיים. ועיצבו את הימים ואת הלילות שלא תמיד היו ברורים לי כל כך.

אנשים שאני קוראת להם תחנות בזמן. סוג של תחנות שחיפשתי למצוא בהם חניה של קבע. חניה של מנוחה, חניה שתביא איתה אולי קצת אושר.

סוג של תחנות שעברתי דרכן בדרך הביתה. בדרך לתחנה הסופית בחיים. תחנות שהיו שם וכיוונו אותי בסופו של דבר רק למקום אחד.

למקום שבו מתנקזות כל השאלות ששאלתי בכל פעם שגיליתי שעליתי על האוטובוס הלא נכון ורק באמצע הדרך שמתי לב שהוא נוסע בכיוון ההפוך.

למקום שלא ידעתי איפה אני מתחילה ואיפה האני שלי מתחיל להטשטש ולאבד צורה. לנקודה שלא ידעתי היכן להניח את האצבע המדוייקת ולהודות בטעות. לרגעים שבהם שכחתי איפה השוליים ואיך מוצאים אותן בחזרה.

למקום שבו לא ידעתי איך לסיים את מה שרק התחיל, ואיך שוברים את הכלים בלי לפגוע באף אחד. ואיך להוריד את הראש ולתת לסערה שמעלי לחלוף. ואיך קמים בכל בוקר מחדש בידיעה ברורה שחייבים להחליף אוטובוס לפני שיהיה מאוחר מידי.

הרבה תחנות בזמן ראיתי באותו אירוע משפחתי. תחנות שהיום מתחוור לי שהן רחוקות ממני כשנות דור. תחנות שחלפו לנגד עיני כמו חלום. תחנות שבכל אחת מהן פגשתי אותי. ואת החולשות שלי. את מה שהשארתי מאחור. את כל מה שלא הצלחתי לפתור בעצמי.  

וכשיצאתי מהחתונה לאחר כמה שעות הבנתי שיש לי לאן לחזור. שיש לי בית. ואני לא מתכוונת לבית מאבן וגג רעפים. אני מתכוונת לבית אמיתי. בית שקירותיו עשויים מגידים של נשמה, והרצפה עשוייה מבטון יציב של אמונה.

כל כך הרבה תחנות ראיתי באותו הערב והבנתי שכל תחנה שעברתי, כואבת ככל שתהיה, היא זאת שעיצבה לי את המחר. והכריחה אותי לברוח. היא זאת שכיוונה אותי לברוח לזרועותיו של אבא שבשמיים. היא זאת שעזרה לי לפתוח עוד מנעול אחד.

נכנסתי הביתה לפני חצות הלילה, ולשם שינוי לא הרגשתי עייפות, ולא הפריע לי שיש כלים בכיור, ושאריות של ארוחת ערב בסלון. הלב רצה רק להודות.

התיישבתי על הספה והרגשתי הודיה עצומה לקדוש ברוך הוא. הבנתי כמה חסד ורחמים טמונים בעובדה שהוא לא ויתר עלי, ושמע את קולי ממקום נמוך כל כך. בערב הזה כשראיתי את כל התחנות בזמן שחלפו לנגד עיני, הבנתי שזכיתי. זכיתי בענק. בחסדי השם זכיתי לחזור בתשובה.