לצעוק

בס"ד

לפעמים אני רוצה לטפס על הר גבוה. לעלות הכי גבוה שאפשר ולצעוק. לשרך את רגלי בין האבנים והאדמה הבוצית, ולצעוק שכל העולם ישמע אותי. לצעוק את מה שיש לי להגיד.

לעלות בשארית הכח שנותרה בי, מבלי להתחשב בעייפות של השרירים, ובפחד הטבעי שלי מהגבהים. לצעוק בלי לחשוש ממה יחשבו עלי והאם אני עומדת בקו השפיות.

לצעוק מהבטן כאב אחד גדול. להוציא זעקה שממתינה לה שם הרבה שנים, מבלי יכולת לחכות יותר. מבלי יכולת לעצור, מבלי יכולת או רצון להיות מנומסת. נעימה. העיקר שיגידו עלי כמה שאני נחמדה.

לצעוק שיש שקר אחד שנמצא בכדור הארץ כבר אלפי שנים, והוא מתעתע בכולנו. שקר שנמצא בתוך ההבנה האנושית. הבסיסית. שקר שמתחפש לשכל ישר, להגיון בריא.

השקר הזה שמפיל אותנו באופן עקבי למקום של חולשה. למקום של טבע. של חוסר אמונה. למקום שבו מסדרים לנו פגישה עם הפחדים הכי עמוקים שלנו. לרגעים שאין מושג איך קמים מחר בבוקר. איך בכלל ממשיכים הלאה. 

השקר הזה משליך לעברנו חול ומבלבל לנו את הראיה. את השמיעה, את התחושה הדקה הזאת שבה אתה מרגיש את האלוקות. את המגע המוחשי כל כך של ההשגחה.

אני מבקשת לצעוק את הלב שקצת מדמם לפעמים, ורוצה להשמיע לכולם שיש לנו דרך לברוח מכל מה שקורה כאן לאחרונה. שיש לנו פתח מילוט מכל הבלבול ששוטף את העולם ולא נותן לו הפסקה. שיש לנו אפשרות לחיות קצת אחרת. שיש לנו אפשרות לחייך.

אני רוצה שישמעו אותי עד הקצה השני של היקום. שיפנימו שזה אפשרי לשנות, שזה אפשרי להשתנות. שזה אפשרי לכתוב מחדש את הסוף של הסיפור. את הסוף של החיים.

אפשר שפני הדברים יראו אחרת, והאביב עם ריח הפריחה ימצא חניה של קבע בתוכנו. וזה אפשרי עד להכעיס. עד להכאיב. זה נמצא בהישג של יד.

אני כל כך רוצה להגיד לכולם שהחושך הוא חלק מהאור שמגיע מיד אחריו. שלא יפחדו להיכשל, שלא יפחדו להודות שהפעם זה לא הצליח. שלא יפחדו לטעות.

אני רוצה לטפס על ההר הכי גבוה ולצעוק לכולם שיש לנו אבא. שיש לנו אבא אחד ויחיד בעולם. שיש לנו לרוץ רק אליו. שזה שגוי כל כך להחליף אותו בכתובת אחרת רק בגלל שזה מתקבל על הדעת. רק בגלל שזה נראה לנו מהלך "טבעי".

לצעוק שיש לנו אבא שנמצא שם בשבילנו ומחכה שנרים טלפון, שנתקרב קצת יותר. מחכה שנתגעגע, מחכה שנברח אליו מכל מה שלא ממש ברור לנו. מחכה שנבין שהוא עומד מאחורי הכל מבקש שנשאיר לו את הדאגה ואת התוכניות. ואת החשש ממה שאולי יכול להיות.