שיעור בקטנה עם הרבנית רונית שיינפלד - רפואת האדם

שיעור בקטנה עם הרבנית רונית שיינפלד - קדושת המחנה

לא עוד - טור לפסח (חובה!)

בס"ד

לא עוד !

בדקתי את כולם. רועדת כולי. צינת הלילה חדרה לתוכי כאילו מבקשת להרגיע את הלב שמזמן איבד שליטה על האופן ועל קצב הפעימות.

הנחתי תרמיל קטן על גבו של כל אחד מילדי. עוטפת אותם בשמיכה דקה והרבה אהבה. התינוקת הקטנה מונחת על זרועי הימנית, עדה לכל ההתרחשות שמסביב.

עיניהם התמימות מביטות בי כשואלות "לאן הולכים, אמא? לאן הולכים בשעה כזאת?". אך שום שאלה לא נזרקה לחלל האוויר ואף קול לא נשמע מפיהם.

"הגיע הזמן לצאת", קרא בעלי לעברנו. "עכשיו זה הזמן". אחזתי בידיהם. מזרזת אותם לצאת מהבית. לצאת החוצה. לצאת אל הלא ידוע.

זעקת השבר של מצריים נשמעה מכל עבר. פחד משתק אחז את כולנו. את כל מי ששרד את המכות שניחתו על הארץ שספגה את דמנו. על הארץ שלקחה אותנו בשבי.  

מכל עבר ראיתי את כולם יוצאים. ילדים, אמהות, זקנים.  אוחזים בידיהם שארית זעומה של רכוש. כולם נרגשים. לא מבינים. לא יודעים מאיפה להתחיל. לא מעכלים שהיום שהם ציפו לו כל כך הגיע. לא מעכלים שהם יוצאים ממצריים.

לרגע הפניתי את ראשי לאחור. רציתי לראות בפעם האחרונה את המבנה ששימש אותנו כבית. להביט בפעם האחרונה אל הימים של הצער. להביט בפעם האחרונה אל העבר שהיה מנת חלקנו ומנע מאיתנו להבין חירות אמיתית מהי.

"אמא, בואי", משך בני הקטן בשולי שמלתי. "אמא, בואי, כולם כבר החלו ללכת". לפתתי בחזקה את ידו והצטרפנו לעבר כל הקהל שהתקדם במעלה השביל.

שקט בלתי מוסבר עטף אותנו. מחבק את החששות. מחבק את הפחדים. מבקש להניח עלינו תחבושת בלתי נראית שתפיג את כל סימני השאלה. שתפיג את כל חיבוטי הנפש שדקרו אותנו מבפנים כמו סיכות חדות.

עם כל צעד שהתקדמנו, הרגשנו את האמת שנובטת בתוכנו ומנסה להתקבע בתוך הנשמות. הרגשנו את מה שבעט בנו בתקופה האחרונה, כשכבר ידענו שהגאולה יצאה לדרך.

עם כל נשימה ששאפנו לקרבנו שמענו את הקול. שמענו את הדיבור של מי שאמר והיה העולם. שמענו אותו מבקש מאיתנו להמשיך הלאה. להמשיך בלי לעצור.

בכל פסיעה שפסענו שמענו את אבא שבמרומים מתהלך במחנה. מתהלך בינינו. מבקש לומר שהוא לא עוזב. מבקש לומר שהוא כאן בכדי להישאר. שהוא לא מרפה מאיתנו אפילו לרגע אחד.

עם כל פעימת לב שהכתה בתוכנו ראינו את היד שהיתה מושטת לעברנו, ותמכה בנו שלא ניפול. תמכה אותנו שלא נתפזר לכל הכיוונים, והבהירה לנו שזהו. הבהירה לנו שזהו זה, ולא עוד.

לא עוד שיעבוד וחוסר וודאות. לא עוד ללכת בלי לדעת לאן נושבת הרוח. לא עוד להיות כצאן שמובל לטבח. שלא עוד להיות מושפל ונרמס בין זאבים רעבים.

לא עוד להיות עבד לבשר ודם, לא עוד להיות משועבד לאומות העולם. שלא עוד להתהלך בעולם המפחיד הזה ללא רועה. ללא משמעות. ללא השגחה. שלא עוד לחיות חיים ללא תורה.

הילדים המתוקים שלי אחזו ידיים. מבינים שמשהו טוב קורה לנו. מבינים שאפשר כבר לחייך. מבינים שאפשר כבר לנשום לרווחה. שאפשר סוף סוף לשמוח.

הפניתי את ראשי לעבר השמים. למקום שבו נגמרות השאלות. למקום שאין לו התחלה ואין לו סוף. לאותו המקום שצומחות להן התשובות הנכונות. הבטתי אל השמים בשבח והודיה. והבנתי שעכשיו כולנו מתחילים את המסע המופלא של הנשמה.

הטור נכתב מדמיונה של הכותבת בלבד, לגאולה ברחמים של כל עמ"י. אמן.

תפילה

בס"ד

תעזור לי אבא להתמודד עם הכל

עם מה שקורה בעולם, עם מה שקורה בתוך הבית

ובתוך הלב פנימה.

תעזור לי אבא להחזיק באמונה. להחזיק בחבל 

שמשאיר אותי בחיים,

בחבל של התורה.

תעזור לי אבא לא לוותר ולהביט רק קדימה

להביט אליך. בלי לשאול שאלות.

בלי לנסות להבין.

תעזור לי אבא להוריד את הראש

ולתת לסערה לחלוף מעלי. לתת לה לפספס אותי.

תעזור לי אבא להיות יהודי פשוט

שנשאר דבוק באבא שלו

למרות כל הרוחות שמנשבות בחוץ.

תעזור לי אבא

להישאר מתגעגע. להישאר נכסף

אבא, תעזור לי להישאר...

לא מובן מאליו

בס"ד

לא מובן מאליו כל השקט הזה

לא מובן מאליו שאנחנו בבית

לא מובן מאליו שאנחנו תחת קורת גג

לא מובן מאליו שאנחנו בריאים

לא מובן מאליו שאנחנו נושמים

לא מובן מאליו ששבת בפתח

לא מובן מאליו שזכינו להרגיש את האור של חודש ניסן

לא מובן מאליו שפסח מתקרב

לא מובן מאליו שהבדילנו מן התועים

לא מובן מאליו שאנחנו יהודים...

כנשר יעיר קינו - טור חובה !!

בס"ד

כנשר יעיר קינו / רונית שיינפלד

ככה פתאום החיים משתנים. מה שהיה שגרתי למדי הפך להיות כמעט בן לילה למשהו שאפשר רק להתגעגע אליו. למשהו שאפשר רק להיזכר בו.

רק לפני שבוע המציאות היתה אחרת. מציאות של גינת משחקים, וחוגים לילדים. מציאות של בית ספר ואסיפת הורים. מציאות שהולכת ומתרחקת מאיתנו.

אפשר להגדיר במילה אחת את התחושה הכללית. את התחושה שמשוטטת בסמטאות הצרות של העיר ומותירה בהן רושם. מותירה בהן רק דבר אחד. מותירה בהן פחד.

תמיד ידענו בסתר ליבנו שהיום הזה יגיע. שהיום הזה איכשהו ידפוק על הדלת ויעדכן את כולנו שיש שינוי בתוכנית. שיש שינוי בתפריט הקבוע.

כל כך הרבה חלות מתוקות נאפו, כל כך הרבה תהילים נאמרו. שלא לדבר על כל האנחות שיצאו מתוך לבבות שבורים שמבקשים את מה שהכי הגיוני להם. את מה שהכי טבעי.

למען האמת התפללנו כולנו לרגע הזה. הורדנו דמעות כמים לזכות לימים שכאלה. ביקשנו כולנו מאז היותנו לעם לחזות בשובו של אבינו מלכנו, לציון.

אין לי ספק שהקורונה מבשרת על כך שאבא החליט לחזור הביתה. שהפעם הוא יישאר איתנו. הוא יישאר בבית. היא מבשרת לנו שהפעם זה גם יהיה לתמיד.

סוף סוף אפשר לשמוע את משק הכנפיים שלו, סוף סוף אפשר לשמוע את קולו רם ונישא מעל כולם. אפשר כבר להרגיש קמעא את מלכותו, ממש כמו הנשר שמעיר את קינו.

ואנחנו הגוזלים צריכים להזדרז. ולדאוג לנקיון של הקן. שיהיה נקי משאריות של לכלוך. שיהיה נקי משאריות של מחשבות זרות. שיהיה מסודר בלי לעגל פינות. ובלי להשאיר חורים שעדיין לא נסגרו.

מוטלת עלינו החובה לנקות את כל החדרים שבתוך הלב ולהוציא משם את מה שזר. את מה שלא שייך לקן הענק והמפואר הזה שקוראים לו יהדות.

עלינו לשים לב היטב לשאר הגוזלים שנמצאים סביבנו ולהעיר את תשומת ליבם לעובדה שעוד מעט הוא מגיע. שעוד מעט הוא כאן. שלא יקרה מצב והם יפספסו את קבלת הפנים ואת כל מה שיבוא אחריה.

אין לי ספק שהקורונה היא רק חלק קטן מהקריאה של שוכן מרומים אלינו. שהיא רק שליחה שמכניסה אותנו לבתים. מכניסה אותנו לעצמנו. מכניסה אותנו לפשפש בנשמה.

הקורונה תפקידה לעורר אותנו לתשובה. לעורר אותנו לקבל על עצמנו את מה שעדיין לא קיבלנו. לקבל על עצמנו עול של תורה ואהבה של מצוות.

תפקידה להזכיר לנו מי אנחנו ומי היו אבותינו. להזכיר לנו מאיפה באנו ולאן בדיוק אנחנו הולכים. להזכיר לנו לשים לב לקוצו של יוד. לשים לב לדקויות, שלעיתים הן עושות את ההבדל הגדול.

ועם כל הפחד וחוסר הוודאות. חייבים לזכור שכל הרוח שנושבת לה כעת בעולם ומזעזעת את כל יושביו, מגיעה ממקום אחד. מגיעה משורש אחד. מגיעה מרחמים גדולים. מגיעה ממלך מלכי המלכים שהבטיח שישא אותנו על כנפי נשרים.

שיעור בקטנה עם הרבנית רונית שיינפלד - בת של מלך

בעקבי הצאן

בס"ד

אני נזכרת שכשעשיתי את צעדי הראשונים בעולם התשובה המורכב והיפה כל כך, קיבלתי עצה מאחד הרבנים שעבורי שווה לא רק זהב, אלא מכרה של זהב. קיבלתי עצה שלא אחת הצילה אותי מזרועותיה האכזריות של העבירה.

"תמיד תאמצו לכם דמות לחיקוי", נאמר באותו שיעור. "תמיד תיצמדו אליה. תלמדו מההנהגות שלה", ולא היה לי ספק, ואפילו לא התלבטות קטנה שעבורי זו אמא רחל. היא ולא אחרת.

ייתכן שהצבתי לפני רף גבוה מידי. לא אמיתי. אבל השאפתנות להגביה עוף לא הרפתה ממני. אמא רחל תמיד ליוותה ומלווה אותי במחשבתי, במעשי, ואפילו בלבושי.

אחת מהמשימות הקשות ביותר שעמדו לפניי היתה הצניעות. משימה קשה שהיתה עבורי כקריעת ים סוף. חרקתי שיניים בכל פעם שקצת הארכתי את החצאית או שהחלטתי ללבוש חולצה עם קצת יותר בד.

מרבית חיי לא הכרתי כלל את המושג הזה קדושת המחנה. את המושג הזה צניעות. אף אחד לא לימד אותי שזאת המהות של יהודי. זאת המהות של אישיותי. זאת המהות שלך כאדם שמחפש לצמוח. מחפש שהשם ילווה אותך תמיד.

בכל פעם שעמדתי בפני דילמה הרת גורל האם לקנות את החצאית הזאת, שאלתי את עצמי מה אמא רחל היתה עושה במקומי? האם החצאית הזו היתה הולמת את הסטנדרטים שלה או לא?

והיום יש לי תחושה שהעולם קצת התבלבל. קצת שכחנו את הדרך. רוב שלטי החוצות והאג'נדה היומיומית משדרים לנו שעלינו לשאוף ולהיות מודרנים. מתקדמים. רק שלא פותחים לנו את הסוגריים שמתלווים לכל התארים הנכספים הללו, ומציינים בפנינו שמדובר בהיפך של התורה. בהיפך של הקדושה.

קצת שכחנו שיש מי שמצטער מהאורך של החצאית ומהעובי של הגרביים. קצת שכחנו את התפקיד שלנו כנשים. קצת שכחנו שיש לנו ארבע אימהות שהתוו לנו דרך וצריכות להיות המודל לחיקוי. אימהות שהניפו את דגל הקדושה, והלכו אחריו ללא פשרות.

עד היום אני משתדלת לפצות את מלכו של עולם על הימים שבהם לא עצרתי לשאול כמה הכאבתי וכמה החסרתי יהלומים מהכתר שלו. אני משתדלת לפצות על חוסר הידיעה ועל שלא נתתי מקום לחשיבות המחנה שצריך להיות קדוש.

אני משתדלת לעשות את תשובת המשקל, לתת מעבר ליכולות שלי. מעבר לכוחות. מעבר לטבע שקיים בעולם. אני משתדלת להחזיר למלכות שמיים על הפגמים והחורים שנוצרו במו ידי. לתקן את המעוות והדרוש תיקון.

אני משתדלת לא להרפות מדמותה של אמא רחל. ומדמותן של האימהות כולן. אני משתדלת להתעלם מכל החומר שצועק סביבי ומכל התרמית של השקוף והצמוד. אני משתדלת לעשות הכל בכדי ללכת בעקבי הצאן ולרעות את הגדיים. אני אעשה את הכל בכדי  ללכת אחר הנשים שביטלו את עצמן בפני מי שאמר והיה העולם.

אלבום התמונות - טור חובה

בס"ד

פתחתי את הארגז שהיה מונח הרבה זמן על הארון, בחלקו הפנימי ביותר. איפה שמגיעים אחת לכמה שנים, אם בכלל. איפה שכל הבגדים הישנים. היכן שכל הסודות מקופלים להם שם.

אחרי שמצאתי כמה קבלות ישנות ומזכרת מילדים קטנים שכבר פרחו מהקן, הבחנתי באלבום התמונות שהיה מונח בתחתית, מנסה להעלים את עצמו מזווית הראיה שלי.

הרמתי אותו מתוך סקרנות, מבקשת לדעת מה הוא מכיל בתוכו. בערך 14 שנים חלפו להן. חלפו להן מהר מידי. חלפו להן כואב מידי. לרגע רציתי לסגת אחורה ולסגור את האלבום. הרגשתי שאני מכאיבה לעצמי. שאני חוזרת לתקופה שעדיין לא השלמתי איתה.

היתה בי תחושה שאני חוזרת אחורה לימים שבהם הכל היה לוט בערפל. לזמנים שהייתי אשה אחרת. מורכבת מחתיכות קטנות של נשמה. חתיכות שאף פעם לא הבנתי איך מחברים ביניהן.  

פחדתי להביט בה. להציץ לתוכה. לראות אותה בגודל טבעי. להתחבר אליה ואל מה שהיא מייצגת. למה שהיא אומרת. למה שחבוי בנקיקי הסלעים.  

הרבה זמן נמנעתי מלהסתכל בתמונות. במראות. לחטט במציאות שכבר לא היתה מנת חלקי, וחרטה בי לא פעם שאלות שאולי היה אסור לשאול, ופערה שם בארות עמוקים.

חיפשתי את העיניים שלה, את האמת, ורציתי לשאול אותה למה. למה היא לא חיפשה יותר. למה היא התפשרה על החיים. למה היא לא עצרה לרגע אחד. והתבוננה בתשובות הנכונות, תשובות שהגיעו עם כל טיפה של גשם, ועם כל חיבוק של ילד.

רציתי לשאול אותה למה היא נכנעה. איך היא לא הבחינה בצימאון, איך היא לא הבחינה ברעב. איך היא לא הבחינה במליחות של הדמעות. ברטיבות של הנשמה. איך היא לא הבחינה בצעקה.

אם הייתי בוחרת מילה אחת שתמחיש את מה שהרגשתי כלפיה, זאת תהיה רק מילה אחת. מילה שקשה לבטא בקול רם. אבל אני מחוייבת לאמת שמבעבעת שם בפנים.

אם יש משהו אחד שליבי הרגיש באותו הרגע זה רחמים. רק רחמים. על ילדה שלא ידעה גבולות, על ילדה שהלכה בלי לדעת את הכיוון של הרוח, ובלי לשמוע את הגלגלים של הזמן.

רציתי לחבק אותה הכי חזק שאפשר. לאמץ אותה לחיקי. לומר לה שהכל בסדר עכשיו. וכבר לא צריך לברוח. כבר לא צריך לדאוג אם נשארנו לבד.  

רציתי להביט הכי קרוב ולומר לה שזה בסדר לטעות. וזה בסדר להיות חלש. וזה בסדר להיות מבולבל מהחיים. וזה בסדר להיות מי שאת. וזה גם בסדר לשנות את הכיוון של הנסיעה.

אם היתה לי אפשרות הייתי אומרת לה שיבוא הרגע ויהיה בה את האומץ להתנער מהעפר. יהיה בה את האומץ להתנער מכל מה שמעכב אותה. מכל מה שמשתק אותה. מכל מה שמפחיד אותה כל כך.

ליבי יצא אליה. אוהב. מקבל. מבין את לחישותיה העדינות. לגמרי מכיל את כל השגיאות ואת כל העוונות. מכיל את כל הלכלוך שנדבק לשולי הבגדים. מכיל אותה בחמלה גדולה.

סגרתי את האלבום. מלטפת את כריכתו הקשה. שמחה שלראשונה מאז שחזרתי בתשובה לא כעסתי עליה. לא שפטתי אותה על מה שעשתה. קיבלתי אותה כמו שהיא. קיבלתי אותה כחלק בלתי נפרד ממני. קיבלתי אותה בכדי שאוכל להמשיך הלאה. קיבלתי אותה בכדי לשחרר אותה לחופשי. קיבלתי אותה בכדי שאוכל להמשיך ולעלות. בכדי שאוכל להמשיך ולטפס על ההר.