לא עוד - טור לפסח (חובה!)

בס"ד

לא עוד !

בדקתי את כולם. רועדת כולי. צינת הלילה חדרה לתוכי כאילו מבקשת להרגיע את הלב שמזמן איבד שליטה על האופן ועל קצב הפעימות.

הנחתי תרמיל קטן על גבו של כל אחד מילדי. עוטפת אותם בשמיכה דקה והרבה אהבה. התינוקת הקטנה מונחת על זרועי הימנית, עדה לכל ההתרחשות שמסביב.

עיניהם התמימות מביטות בי כשואלות "לאן הולכים, אמא? לאן הולכים בשעה כזאת?". אך שום שאלה לא נזרקה לחלל האוויר ואף קול לא נשמע מפיהם.

"הגיע הזמן לצאת", קרא בעלי לעברנו. "עכשיו זה הזמן". אחזתי בידיהם. מזרזת אותם לצאת מהבית. לצאת החוצה. לצאת אל הלא ידוע.

זעקת השבר של מצריים נשמעה מכל עבר. פחד משתק אחז את כולנו. את כל מי ששרד את המכות שניחתו על הארץ שספגה את דמנו. על הארץ שלקחה אותנו בשבי.  

מכל עבר ראיתי את כולם יוצאים. ילדים, אמהות, זקנים.  אוחזים בידיהם שארית זעומה של רכוש. כולם נרגשים. לא מבינים. לא יודעים מאיפה להתחיל. לא מעכלים שהיום שהם ציפו לו כל כך הגיע. לא מעכלים שהם יוצאים ממצריים.

לרגע הפניתי את ראשי לאחור. רציתי לראות בפעם האחרונה את המבנה ששימש אותנו כבית. להביט בפעם האחרונה אל הימים של הצער. להביט בפעם האחרונה אל העבר שהיה מנת חלקנו ומנע מאיתנו להבין חירות אמיתית מהי.

"אמא, בואי", משך בני הקטן בשולי שמלתי. "אמא, בואי, כולם כבר החלו ללכת". לפתתי בחזקה את ידו והצטרפנו לעבר כל הקהל שהתקדם במעלה השביל.

שקט בלתי מוסבר עטף אותנו. מחבק את החששות. מחבק את הפחדים. מבקש להניח עלינו תחבושת בלתי נראית שתפיג את כל סימני השאלה. שתפיג את כל חיבוטי הנפש שדקרו אותנו מבפנים כמו סיכות חדות.

עם כל צעד שהתקדמנו, הרגשנו את האמת שנובטת בתוכנו ומנסה להתקבע בתוך הנשמות. הרגשנו את מה שבעט בנו בתקופה האחרונה, כשכבר ידענו שהגאולה יצאה לדרך.

עם כל נשימה ששאפנו לקרבנו שמענו את הקול. שמענו את הדיבור של מי שאמר והיה העולם. שמענו אותו מבקש מאיתנו להמשיך הלאה. להמשיך בלי לעצור.

בכל פסיעה שפסענו שמענו את אבא שבמרומים מתהלך במחנה. מתהלך בינינו. מבקש לומר שהוא לא עוזב. מבקש לומר שהוא כאן בכדי להישאר. שהוא לא מרפה מאיתנו אפילו לרגע אחד.

עם כל פעימת לב שהכתה בתוכנו ראינו את היד שהיתה מושטת לעברנו, ותמכה בנו שלא ניפול. תמכה אותנו שלא נתפזר לכל הכיוונים, והבהירה לנו שזהו. הבהירה לנו שזהו זה, ולא עוד.

לא עוד שיעבוד וחוסר וודאות. לא עוד ללכת בלי לדעת לאן נושבת הרוח. לא עוד להיות כצאן שמובל לטבח. שלא עוד להיות מושפל ונרמס בין זאבים רעבים.

לא עוד להיות עבד לבשר ודם, לא עוד להיות משועבד לאומות העולם. שלא עוד להתהלך בעולם המפחיד הזה ללא רועה. ללא משמעות. ללא השגחה. שלא עוד לחיות חיים ללא תורה.

הילדים המתוקים שלי אחזו ידיים. מבינים שמשהו טוב קורה לנו. מבינים שאפשר כבר לחייך. מבינים שאפשר כבר לנשום לרווחה. שאפשר סוף סוף לשמוח.

הפניתי את ראשי לעבר השמים. למקום שבו נגמרות השאלות. למקום שאין לו התחלה ואין לו סוף. לאותו המקום שצומחות להן התשובות הנכונות. הבטתי אל השמים בשבח והודיה. והבנתי שעכשיו כולנו מתחילים את המסע המופלא של הנשמה.

הטור נכתב מדמיונה של הכותבת בלבד, לגאולה ברחמים של כל עמ"י. אמן.