אלבום התמונות - טור חובה

בס"ד

פתחתי את הארגז שהיה מונח הרבה זמן על הארון, בחלקו הפנימי ביותר. איפה שמגיעים אחת לכמה שנים, אם בכלל. איפה שכל הבגדים הישנים. היכן שכל הסודות מקופלים להם שם.

אחרי שמצאתי כמה קבלות ישנות ומזכרת מילדים קטנים שכבר פרחו מהקן, הבחנתי באלבום התמונות שהיה מונח בתחתית, מנסה להעלים את עצמו מזווית הראיה שלי.

הרמתי אותו מתוך סקרנות, מבקשת לדעת מה הוא מכיל בתוכו. בערך 14 שנים חלפו להן. חלפו להן מהר מידי. חלפו להן כואב מידי. לרגע רציתי לסגת אחורה ולסגור את האלבום. הרגשתי שאני מכאיבה לעצמי. שאני חוזרת לתקופה שעדיין לא השלמתי איתה.

היתה בי תחושה שאני חוזרת אחורה לימים שבהם הכל היה לוט בערפל. לזמנים שהייתי אשה אחרת. מורכבת מחתיכות קטנות של נשמה. חתיכות שאף פעם לא הבנתי איך מחברים ביניהן.  

פחדתי להביט בה. להציץ לתוכה. לראות אותה בגודל טבעי. להתחבר אליה ואל מה שהיא מייצגת. למה שהיא אומרת. למה שחבוי בנקיקי הסלעים.  

הרבה זמן נמנעתי מלהסתכל בתמונות. במראות. לחטט במציאות שכבר לא היתה מנת חלקי, וחרטה בי לא פעם שאלות שאולי היה אסור לשאול, ופערה שם בארות עמוקים.

חיפשתי את העיניים שלה, את האמת, ורציתי לשאול אותה למה. למה היא לא חיפשה יותר. למה היא התפשרה על החיים. למה היא לא עצרה לרגע אחד. והתבוננה בתשובות הנכונות, תשובות שהגיעו עם כל טיפה של גשם, ועם כל חיבוק של ילד.

רציתי לשאול אותה למה היא נכנעה. איך היא לא הבחינה בצימאון, איך היא לא הבחינה ברעב. איך היא לא הבחינה במליחות של הדמעות. ברטיבות של הנשמה. איך היא לא הבחינה בצעקה.

אם הייתי בוחרת מילה אחת שתמחיש את מה שהרגשתי כלפיה, זאת תהיה רק מילה אחת. מילה שקשה לבטא בקול רם. אבל אני מחוייבת לאמת שמבעבעת שם בפנים.

אם יש משהו אחד שליבי הרגיש באותו הרגע זה רחמים. רק רחמים. על ילדה שלא ידעה גבולות, על ילדה שהלכה בלי לדעת את הכיוון של הרוח, ובלי לשמוע את הגלגלים של הזמן.

רציתי לחבק אותה הכי חזק שאפשר. לאמץ אותה לחיקי. לומר לה שהכל בסדר עכשיו. וכבר לא צריך לברוח. כבר לא צריך לדאוג אם נשארנו לבד.  

רציתי להביט הכי קרוב ולומר לה שזה בסדר לטעות. וזה בסדר להיות חלש. וזה בסדר להיות מבולבל מהחיים. וזה בסדר להיות מי שאת. וזה גם בסדר לשנות את הכיוון של הנסיעה.

אם היתה לי אפשרות הייתי אומרת לה שיבוא הרגע ויהיה בה את האומץ להתנער מהעפר. יהיה בה את האומץ להתנער מכל מה שמעכב אותה. מכל מה שמשתק אותה. מכל מה שמפחיד אותה כל כך.

ליבי יצא אליה. אוהב. מקבל. מבין את לחישותיה העדינות. לגמרי מכיל את כל השגיאות ואת כל העוונות. מכיל את כל הלכלוך שנדבק לשולי הבגדים. מכיל אותה בחמלה גדולה.

סגרתי את האלבום. מלטפת את כריכתו הקשה. שמחה שלראשונה מאז שחזרתי בתשובה לא כעסתי עליה. לא שפטתי אותה על מה שעשתה. קיבלתי אותה כמו שהיא. קיבלתי אותה כחלק בלתי נפרד ממני. קיבלתי אותה בכדי שאוכל להמשיך הלאה. קיבלתי אותה בכדי לשחרר אותה לחופשי. קיבלתי אותה בכדי שאוכל להמשיך ולעלות. בכדי שאוכל להמשיך ולטפס על ההר.