ספירת מלאי - תובנות לראש השנה - טור חדש !!!

 בס"ד

 

בראש השנה שעבר הבטחתי הבטחות. הרבה הבטחות. הרבה רצונות. הרבה כוונות שהתכוונתי לממש. הייתי רצינית כל כך שאפילו רשמתי אותן על המקרר, בתקווה שיצליחו לעבור את חומת העקשנות האופיינית לי.

הייתי בטוחה שהשנה תהיה עבורי אחרת. שהשנה הזאת באמת אעשה שינוי. שהשנה סוף סוף אהיה מרוצה מהתוצאה הסופית. שאשאיר רושם אפילו על עצמי.

כשאני מביטה אחורה על מה שהיה ועל מה שיצא מכל זה אני תוהה איך אני מגיעה לראש השנה. איך אני מגיעה ליום הדין. למשפט. איך יראו אותי שם למעלה. איך יהיה לי פתחון פה להצדיק. לתרץ. לומר משהו. להניח את הדעת על כל מה שלא עלה בידי לעשות.

בספירת מלאי קצרה אני מגלה שלא עמדתי בהסכם. כבר בסעיף הראשון נרשמה הפרה בוטה של אחד מהתנאים הבסיסיים שמדבר על הכעס. הבטחתי שלא אכעס יותר. הבטחתי שלא אתן לכעס להשתלט עלי. שאזכור את ההפסד שמגיע ביחד איתו.

ההסכם ביני לביני כלל גם סבלנות. סבלנות כלפי הדיירים בבית. כלפי כל אלו שמשאירים נעליים בסלון ושוכחים את המגבת על הרצפה. סבלנות שאף פעם לא היתה מוכנה לגור אצלי בנשמה, גם לא בשבתות וחגים.

הכנסתי סעיפים שהייתי בטוחה שהם פשוטים ליישום, ולא שיערתי בנפשי כמה זה מורכב לומר לא לעוד ביס אחד קטן מארוחת הצהריים. לומר לא לעוד תענוג גשמי שמוציא אותי מאיזון. לא ידעתי שהרבה יותר קל לטפס על האוורסט מאשר לוותר על קפה הפוך עם עוגיה של בוקר.

ואם כבר הזכרתי את הבוקר אז הייתי משוכנעת שהשנה אצליח לקום מוקדם יותר. ממש באשמורת הבוקר, שאשמע את הציפורים מצייצות, ולא את הקיטורים שיוצאים ממני ישר לשעון המעורר.

הייתי בטוחה שאצליח להתחשב יותר באחרים. שתהיה בי דרך ארץ. שאדע לשתוק כשצריך. שיהיה בי את הכח לדייק. שיהיה בי את הכח לעשות את הדברים נכון. שיהיה בי את הכח ללכת בתלם. ללכת ישר.

חשבתי לתומי שתהיה בי את היכולת להוריד את הראש ולא להתווכח. שלא יהיה בי את הצורך להוכיח שאני זאת שתמיד צודקת. הייתי בטוחה שלא איעלב יותר. הייתי בטוחה שלא אעליב. הייתי בטוחה שאשתפר.

למדתי הרבה שיעורים השנה אבל עדיין לא הפנמתי שאני לא מרכז היקום, וכדור הארץ לא מסתובב סביבי. למדתי הרבה אבל לא השכלתי להגיע לענווה, להגיע להכנעה. להגיע לפשטות שאני מבקשת.

זה כאב לגלות שאני ממשיכה להתלונן כמעט על כל דבר, וממשיכה להיות לא מרוצה מהקיים. זה כאב לגלות שעם כל הרצון הטוב, לא ממש השתניתי.

בעיצומה של ספירת המלאי, מתחוור שלא עמדתי בכלום. אני עדיין אותה רונית מהשנה שחלפה. עם אותו האגו. ועם אותן הבטחות שנכתבו על המקרר לפני שנה בדיוק. אותה רונית שיודעת איפה היא מתחילה אבל אין לה מושג איפה היא נגמרת.

למעשה לא התקדמתי במילימטר. לא עשיתי מספיק. לא נתתי מאה אחוז בכדי להגיע ליום הדין מוכנה. בכדי להגיע ליום הדין ולקבל ציון "עובר".

אני יכולה רק להביט על הרשימה ולהיאנח בצער. להיאנח בתסכול. ולהבין שאין שום בסיס לתירוצים ולטענות השונות שהמוח שלי מעלה בזה הרגע. אני מבינה שפישלתי. אני מבינה שנשברתי עוד לפני שהתחלתי בכלל.

 ספירת המלאי מוציאה ממני אנחה. אנחה שמרסקת את הלב שלי לרסיסים. אותו לב שרצה לפרוץ דרך. שרצה לכבוש כמה יעדים. אותו לב שרצה לשמח. שרצה לאהוב. שרצה לתת לבורא עולם יותר.

בראש השנה אתן למלכו של עולם רק אנחה. אנחה שעטופה בדמעות. אנחה של ילדה שמבינה שהעולם הזה גדול עליה. שמבינה שאין לה הרבה סיכוי להשאיר את רונית שהיתה מאחור. אנחה שהיא רק אנחה, אבל היא מגיעה ממקום שבור. היא מגיעה ממקום הכי אמיתי שאפשר.

 

 

 

 

רגע של...

 בס"ד

רגע של אמת זה משהו שחומק

שנוזל מתוך האצבעות ומבקש שתתעלם.

רגע של אמת זה משהו נדיר

שמפגיש אותך עם שאלה. עם מחשבה שאין לה סוף.

רגע של אמת זה מעט מן האור

זה מעט שיכול להאיר את הדרך. 

להאיר את הצעד הבא.

כל פעם ש...

בס"ד

בכל פעם שאני מתרגלת לנוכחות של השם יתברך,

הוא מזכיר לי לא לקחת אותו כמובן מאליו. 

הוא מזכיר לי שלעולם אי אפשר להתרגל אליו. 

אמת

 בס"ד

 

כמה קשה להיות איש אמת. וכשאני אומרת איש אמת אין הכוונה למי שמדבר רק אמת. להיות איש של אמת זה דבר הרבה יותר עמוק. זה להודות על שקר שעובר במחשבה. זה להודות על חסרון. זה להודות על עצלנות. על רצון להתחמק ממשהו.

להיות איש של אמת זה להכיר בכוונות הלא נכונות. בחוסר הדיוק. בהתפשרות. זה להכיר את בעובדה שהדרך להגיע למקום נקי היא ארוכה מאד. אם היא בכלל אפשרית.

להיות איש אמת זה להיות מדוייק. וזה מרגיש שתמיד יש עוד שכבה אחת להוריד ולדייק עוד יותר.

או שאולי אין ממש סוף לאמת. אין לה גבול. כמו הקדוש ברוך הוא שנקרא אור האינסוף.

 

להצליח במבחן

 בס"ד

 

 

השבוע האחרון היה מאתגר עבורי. שבוע של הרבה דאגה. הרגשתי שהתפילות שלי לא מצליחות לבקוע את החומה שהלכה וסגרה עלי. ניסיתי לגייס את כל כוחות האמונה, את כל החתיכות של הביטחון שהיו מפוזרות סביבי ולא הצלחתי להרים אותן. זה היה כבד. כבד מידי.

בכל פעם שהנסיון מגיע לבקר אותי ומנסה להכניס את הראש פנימה אני מבינה שאני קטנת אמונה. שעדיין לא התחלתי להבין איך עוברים את החיים האלה ונאחזים בעץ החיים. נאחזים ברחמים של השם יתברך.

ניסיתי להבין איך אפשר להתהלך בעולמו של הבורא ולהיות בטוח שהדבר שהכי כואב לך עכשיו זה הדבר הכי טוב שקרה לך. איך אפשר להמשיך לצעוד בידיעה ברורה שזה חלק מהתוכנית האלוקית שנועדה להביא אותך למקום יותר טוב. איך אפשר להיות אדם מאמין. מאמין בהשגחה שהכל לטובה.

בימים שכאלה אני מגלה את האפסיות שלי. את העובדה שאין לי שליטה על כלום. שאני נתונה במאת האחוזים לחסדו של שוכן מרומים. שאין משהו בעולם הזה שתלוי בי, אפילו לא תזוזה של אצבע קטנה.

הרגשתי פחד עצום באותה הנקודה שהאמת עמדה למולי, עקשנית ומתריסה כנגדי. רעדתי כולי. מתחננת לרחמי שמים. למחילה. להמתקה של דין. לרגע שזה יעבור.

ואחרי שקרני שמש ראשונות עשו את דרכן לעברי, וסוף סוף הצלחתי לנשום, ואפילו קצת חייכתי לשמחתם של דיירי הבית, ידעתי שלא עמדתי במבחן הכי חשוב שכל יהודי צריך לעבור בחייו. לא עמדתי במבחן האמונה.

אף אחד לא הבחין בסערת הרגשות שהתחוללה בתוכי. בכאב שנשאתי איתי לכל מקום. המשכתי בשגרת החיים. המשכתי למסור שיעורים. לעשות קניות, לכתוב, לקחת את האפרוח הקטן לבית הספר. לאכול...

ובכל זאת ידעתי שנכשלתי. נכשלתי בענק. לא הצלחתי לשחרר את הפחדים ואת הדאגה. לא הצלחתי לחיות את ההשגחה. את האמונה. לא הצלחתי לתת אמון במי שאמר והיה העולם. לא הצלחתי. נקודה.

רק השם יודע כמה רציתי להיות שם. במקום הזה של אמונה מוחלטת, של בטחון, בלי הרהור אחד קטן. ובכל פעם שנדמה לי שהנה חציתי את הקווים הגיע המבחן שהבהיר לי שאני רק בן אדם, שעדיין לא כבשתי את הפסגה. שאין לי את היכולת להרפות.

ואחרי כל התובנות וההתבוננות. נשאר לי רק לעשות תשובה על רגעי החושך שבהם לא הרגשתי את הנוכחות של השם. על זה שלא הנחתי את הראש על הכתף של אבא ואפשרתי לו לטפל בכל מה שמפריע לי.

לבקש ממנו סליחה על זה שלא עשיתי הכל בכדי להרגיש את ידו התומכת מבקשת ממני להמשיך. מבקשת ממני לא לפחד. על זה שלא ראיתי את הידיים שלו מושטות לעברי, מוכנות לתפוס אותי אם אפול.

 

שבת

 בס"ד

שבת זה מרגיש כמו לתלות שלט על הדלת,

שלט שכתוב עליו "תיכף חוזרת".

מציאות של הפסקה אחת שבה אפשר סוף סוף לנשום.

סוף סוף להרגיש. 

מציאות שבה אפשר להכיל את הטעויות. בלי ללכת לאיבוד.

תשובה

 בס"ד

"די לו לאדם שיפתח בלבו פתח זעיר של תשובה, כ'חודו של מחט', 

בתנאי שירגיש כעין דקירה בלב, כצריבה בבשר חי ולא כמחט 

בבשר מת".

הרבי מקוצק

הרבנית רונית שיינפלד - ממעמקים קראתיך השם, שיעור מרתק - לא לפספס

ייתכן

 בס"ד

יתכן שאף אני יכול להחיות מתים,

 אלא שהעדפתי להחיות חיים.

הרבי מקוצק

לפעמים

 בס"ד

 

לפעמים זה נדמה ששכחנו לשמוח. לשמוח מהדברים הקטנים. אבל כביכול קטנים. לשמוח מהשגרה. לשמוח מהקפה של הבוקר. לשמוח מהיכולת לחבק את מי שאני אוהב. לשמוח מהיכולת לשים גרביים לבד.

אפשר ללמוד שמחה מילדים. ילדים שרצים לכל הכיוונים. ילדים שמרגישים את החיים במלוא העוצמה. ילדים שלא מתעכבים באמצע היום.

כשאני שמח באמת אז יש לי הרבה כח. יש לי את היכולת להתגבר. להתרומם מעל הקרקע ולראות את הדברים נכון. לראות שהכל ניתן לשינוי.

להיות בשמחה זה בעצם לומר לשם שאני מאושר מההנהגה שלך. מההשגחה שלא עוזבת אותי. אני מאושר להיות הבן שלך. אני מאושר שיש לי אותך אבא בעולם הזה.

יותר מידי

 בס"ד

יותר מידי. אלו המילים שאפשר לתמצת איתם את מה שקורה בזמן האחרון. יותר מידי תאונות. יותר מידי מחלות. יותר מידי כאבים. יותר מידי טילים. יותר מידי מהכל. אבל אין יותר מידי כח לעמוד בכל הסבל הזה מסביב. לעמוד בכל הדמעות שלא מפסיקות לרדת על עוד זעזוע שירד לעולם. על עוד ילד שלא מצליח להיות בריא. על עוד יתומים ועל עוד אלמנות. ועל עוד הרוג מלכות שנלקח לגנזי מרומים.

אחרי הצביטה שאנחנו מרגישים, אחרי שנפלטת מגרוננו עוד אנחה של אוי ואבוי, יש מישהו שנשאר לשאת את השכול הזה לבד. יש מישהו שלא יודע איך הוא יצליח לקום מההריסות. יש מישהו ששואל איך זה שהעולם ממשיך להתקיים כרגיל.

ואני תוהה איך באמת ייתכן להמשיך כרגיל. איך זה שאנחנו כיהודים, המשפיעים על העולם כולו, לא עשינו מספיק בכדי לעצור את הצער. איך זה שלא עשינו את כל מה שיש ביכולתנו בכדי למנוע עוד תאונה. בכדי למנוע עוד דמעה מלרדת?

איך זה שאנחנו הבנות של שרה, רבקה, רחל ולאה, לא הולכות בעקבי הצאן ? איך זה שאנחנו מקבלות בשוויון נפש את החצאיות שמתקצרות, את העקבים שמתארכים, את העגילים האדומים. איך זה שאנחנו לא בוכות על קדושת המחנה, ורק מהנהנות בראשנו שאנחנו דור חלש....

איך זה שאנחנו הבנים של אברהם העברי, לא מסוגלים ללכת בדרכו ולעמוד מהעבר השני של עולם ההבל ולומר בנחישות לא עוד. לא עוד לאייפונים מוגנים ככל שיהיו, לא עוד לשירים מפוקפקים שהורסים בנו כל חלקה טובה של נקיון. לא עוד לעיגולי הפינות ולפשרה בקיום המצוות.

איך זה שאנחנו חוטר מגזע של צדיקים וקדושי עליון לא מסוגלים לעמוד על המשמר, לעמוד איתנים מול רוחות הפרצים שנושבות לנו בעורף, ומבקשות לקרוע אותנו מהקודש. לקרוע אותנו מהתורה. לקרוע אותנו מה"נעשה ונשמע".

איך ייתכן שהאזניים שלנו נאטמו כמעט לחלוטין, איך זה ייתכן שאנחנו לא שומעים שהקדוש ברוך הוא שואג, שהקדוש ברוך הוא מנענע את העולם ומבקש להעביר לנו מסר. מבקש מאיתנו להתעורר. מבקש מאיתנו לחזור לעצמנו.

איך זה ייתכן שנקום מחר בבוקר ונמשיך הלאה. נמשיך לא לפחד, נמשיך לזרום עם הזרם, נמשיך את הגלות המרה. נמשיך הלאה כשאין לנו בית. כשאין לנו בית מקדש. כשאין לנו שכינה. איך אפשר להמשיך הלאה כשיש כל כך הרבה לשון הרע...

יותר מידי. אלו המילים שאפשר לתמצת איתם את מה שקורה כאן בזמן האחרון. יותר מידי. יותר מידי תאונות. יותר מידי מחלות. יותר מידי כאבים. יותר מידי טילים. יותר מידי מהכל. יותר מידי. ואולי ורק אולי, כל זה קורה כי אנחנו מרשים לעצמנו קצת יותר מידי.   

 

 

ימים של רחמים

 בס"ד

 

ימים של רחמים. ימים של אהבה אינסופית. ימים שבהם הקדוש ברוך הוא מבקש ממך לחפש אחריה. מבקש ממך להפוך כל אבן בחיפוש הבלתי מתפשר הזה אחרי הדבר היקר בעולם. אחרי  הנשמה.

צריך לפתוח פצע ועוד פצע. לקלף קליפות. לחפש ןלפשפש במקום הכי עמוק. במקום שאתה בדרך כלל פוגש את עצמך, ומרגיש אי נוחות. במקום שהכי קל לברוח ממנו. במקום שקוראים לו "אני".

לפגוש את עצמך זה אומר לא לעשות הנחות של סוף עונה ולא מבצעי מכירות של 1 + 1. לפגוש את עצמך זה אומר שהגיע הזמן להוריד את הפלסטר המשומש ואת התחבושת הישנה שכבר דהתה מלכסות את הפגמים. מלהסתיר את הנשמה.

בימים של תחנה באמצע המסע. צריך להביט פנימה, להביט עם הרבה אומץ ולשמוע את קולה. את הקריאה שלא פוסקת לרגע מלקרוא בשמך. את הקריאה שלא פוסקת לרגע מלאהוב אותך.

אותה קריאה שמהדהדת בכל יהודי ויהודייה. אותה קריאה מתוקה שקוראת לך לעצור. קוראת לך לחזור. לחזור הביתה מדרך ארוכה. לחזור מדרך של התעלמות מוחלטת מרצונה של הנשמה.

והיא תמשיך לצעוק לנו עד שנשמע. עד שנבין ונדע. שהגיע הזמן לשוב לחיים של פשטות. לשוב לחיות חיים של צניעות. שננקה את האבק שהצטבר על הלב. ונצליח לראות כשלמישהו אחר כואב.

ובימים של אלול ושל אמת מעקצצת. בימים שבהם הנפש עושה חשבון ומבקשת. מבקשת סליחה, מבקשת מחילה. בודקת במי פגענו. ולמי לא ויתרנו. שואלת את מי לא כיבדנו. ועל מי בליבנו כעסנו.

צריך להוסיף עוד אחת לרשימה. שתסלח לנו אותה נשמה יקרה. אותה נשמה שהשתקנו את קולה. אותה נשמה שבסתר בוכה. אותה נשמה שחבויה בתוכנו וזועקת שהגיע הזמן שנחזור לעצמנו.

בבקשה תמחלי לי נשמתי האהובה, על כל הפעמים שלא רציתי לשמוע. ועל כל הפעמים שהיה לי די נוח. תסלחי לי על שנכנעתי לכעס ולגאווה מטופשת. על שנכנעתי לעצלות באיצטלה של עייפות מצטברת.

תסלחי לי על שלא אהבתי בחינם, ונגררתי למקום של אגו קטן. תעשי את הכל בכדי לשכוח, את מה שיכולתי לעשות למענך בקלות וללא טורח. תבקשי עלי שאצליח להיכנס בשער הרחמים, ואקבל מעט דעת משוכן מרומים.

הו, נשמה חביבה. נכנעתי ולא הקשבתי לאותה אומללה. לאותה נשמה שמכסא כבוד נחצבה. אותה נשמה שמחכה שנשוב. אותה נשמה שמבקשת שנשים לב למה שבאמת חשוב. אותה נשמה שבכל רגע ובכל נשימה. מבטיחה למלכו של עולם שממש היום נעשה ונשמע.

 

 

 

זה הוא שלקח - אברהם אבוטובל

לבקש סליחה

 בס"ד

אני רוצה לבקש סליחה. סליחה במובן קצת אחר של המילה, במובן קצת שונה מהמקובל. סליחה שהגיעה אחר שנים רבות של התפכחות ותשובה, אחרי דרך מייגעת וארוכה של התבוננות אמיתית על החיים.

הסליחה שאני מבקשת לומר אינה סליחה מהמשפחה, מהילדים או מבעלי היקר. הסליחה שאני מבקשת אינה מחברותיי החביבות או מהבוס בעבודה. הסליחה שלי נועדה לרכז לתוכה את כל מה שטעון תיקון ושינוי בחיי, את כל מה שלא הצלחתי לדאבוני להבין בעבר.

זו בקשת סליחה פשוטה ביותר, שזועקת בקול רם את מה ששנים היא צופנת פנימה, חונקת בחובה אמת אחת פשוטה. זו בקשה של סליחה מאחת יחידה, עדינה ורכה. זו בעצם בקשת סליחה, סליחה מהנשמה. כן הנשמה שבי. כן, זאת הטהורה.

אני מבקשת שתקבלי את סליחתי על כל הפעמים שהייתי עסוקה בלהקשיב לדברי ריק והבל ולרגע לא עצרתי לשמוע אותך. לא הטיתי אוזן ושאלתי לרצונך, ורק הנמכתי במוחי את עוצמת קריאתך.

סליחה על כל הפעמים שהלכתי שולל אחרי מצגות של שווא, ובחרתי שלא לראותך אפילו כשהיינו לבד. בכסילותי נשארתי עם החול בתוך העיניים, מתביישת שיראו איך את פורשת כנפיים.

ככל שהפכתי בדבר הבנתי שאני צריכה לבקש מחילה גדולה מעצמי, מנשמתי, למעשה מהאור הקדוש ששוכן בתוכי. לבקש סליחה על כל הפעמים שלא הקשבתי לרחשי לבי, והלכתי אחרי פועלי אוון שקראו בשמי.

לבקש סליחה על כל הפעמים שלא סגרתי עוד כפתור בחולצה, כי יהיה מי שיאמר עלי בזלזול שאני צנועה. מחילה וכפרה ממך נשמתי, על שלא השכלתי לברור את הטוב עבורי, והלכתי אחרי סופות סוערות שטלטלו את עולמי.

עליי להביט באומץ לעבר המראה של חיי, המראה של אישיותי. להביט לעבר אותן שנים אבודות שהחמצתי, ואפילו לא שאלתי, מהי דרכי הנכונה. נסחפתי בשבי כמו ילדה קטנה, אחר הנבערות "הנאורה".

אין לי להלין אלא על עצמי, על הקליפה הקשה שאחזתיה בחזקה. על הפחד שגרם לי לצעוד בנתיבם של אחרים, בנתיב של חיי חברה ועיתונאים, בנתיב של מה יחשבו עלי משפחה וחברים.

אני מפנה אצבע מאשימה לזאת שבמראה, זאת שהיתה דעתה קלה. שהיה כל כך קל לשכנעה שהאמונה היא רק בלב, ודוס עם פאות הוא סוג של אויב. היה קל לפתותה  שהאור הוא החשיכה, חשיכה שהאפילה על נצנוץ הנשמה.

ואת נשמתי האהובה, לא ויתרת לי שנה אחרי שנה. היית שם, לוחשת, ממתינה שאתעורר.  ממתינה שאולי בשבריר של שניה, אשמע אותך אומרת את שמי, בקול ענות חלושה.

ברגע מסוים שחתך את האוויר כמו סכין, שמעתי את בכייך. שמעתי את בכייך מתוך כל השקר שהיה סביבי. שקר שהתמוטט כמו מגדל של קלפים, שפגש לשנייה משב רוח קליל.

בכייך נשמע למרחקים והנביט בגופי זרעים של חרטה. בכית נשמה אהובה על אבדת הזמן, ועל אובדן התמימות. בכית נשמה יקרה על אבדן של דעת ועל ימים שלא ישובו לעולם. 

כל שנותר לנו נשמה יקרה זה לאסוף את עצמנו ולהכיר מחדש. לערוך היכרות נינוחה ומחודשת, לא לפני שנזכור לחבוש את פצעי האיוולת. פצעים שהותירו אותי לא פעם פצועה ומדממת, פצעים של טיפשות, איך לומר, מתפרצת. להביט רק קדימה ולאחות את קרעי העיוורון, שהשאירו בנו לא יותר מסתם פיסת זיכרון.

כל שנשאר לנו זה להרים את הראש ולהודות למלך מלכי המלכים שנתן בעולמו את התשובה עוד בטרם נברא העולם. נתן בעולמו את האפשרות המבורכת לבקש סליחה ולהמשיך הלאה. נתן את האפשרות לקנות בתשובתי מחק לבן וגדול, ואת כל השורות הלא מחמיאות של חיי למחוק.

תודה לך אבא, שוכן מרומים, שהראית לי את הדרך לשער הרחמים. שער שפתוח עכשיו לרווחה, לכל מי ששומע את צעקתה של הנשמה. שער של רחמים וסליחות, שער של חשבון נפש והקרבת קורבנות.  ובשער הזה, ריבון העולמים, ישבת וחיכית לי בסבלנות אין ערוך, ממתין שחלילה לא אשאיר שורה אחת ששכחתי למחוק. 

הרבנית רונית שיינפלד - לעשות רצון השם

הניגון הזה

 בס"ד  

 

אני תוהה אם אפשר לפעמים להנמיך את הווליום.

את עוצמת הרעש שקיימת בעולם. 

להנמיך את הסחות הדעת. את הבלבול.

שנוכל לשמוע את הצלילים הרבה יותר ברור.

שנוכל להקשיב לגלגלי המרכבה,

שנוכל כולנו לשמוע את הבריאה.

להתאים את עצמנו לניגון של ימי בראשית.

להתאים את עצמנו לניגון של הקדוש ברוך הוא.

 בס"ד

            אין לי מושג איך מתחילים את השבוע...

איך אוספים את עצמך למקום של עשייה.

איך קמים אחרי שנגעת בשמים.

איך חוזרים לתפקד בתוך הערימות של החול.

בתוך הריחוק הזה. בתוך המציאות שמסתירה ממני את הקודש.

את האמת.

השבת שלי

 בס"ד

               ל - שבת שלי אני קוראת געגוע

געגוע שלא נגמר. 

געגוע שלא נפסק.

געגוע לריח. געגוע לבית. 

געגוע לאהבה.

געגוע למקום שבו אפשר לנשום לרווחה

ולתת לכל הקודש להיכנס לתוכי,

ולהותיר בי רושם שיישאר איתי לפחות כמה ימים.

אהבה אינסופית

 בס"ד

 

ימים של רחמים. ימים של אהבה אינסופית. ימים שבהם הקדוש ברוך הוא מבקש ממך לחפש אחריה. מבקש ממך להפוך כל אבן בחיפוש הבלתי מתפשר הזה אחרי הדבר היקר בעולם. אחרי  הנשמה.

צריך לפתוח פצע ועוד פצע. לקלף קליפות. לחפש ןלפשפש במקום הכי עמוק. במקום שאתה בדרך כלל פוגש את עצמך, ומרגיש אי נוחות. במקום שהכי קל לברוח ממנו. במקום שקוראים לו "אני".

לפגוש את עצמך זה אומר לא לעשות הנחות של סוף עונה ולא מבצעי מכירות של 1 + 1. לפגוש את עצמך זה אומר שהגיע הזמן להוריד את הפלסטר המשומש ואת התחבושת הישנה שכבר דהתה מלכסות את הפגמים. מלהסתיר את הנשמה.

בימים של תחנה באמצע המסע. צריך להביט פנימה, להביט עם הרבה אומץ ולשמוע את קולה. את הקריאה שלא פוסקת לרגע מלקרוא בשמך. את הקריאה שלא פוסקת לרגע מלאהוב אותך.

אותה קריאה שמהדהדת בכל יהודי ויהודייה. אותה קריאה מתוקה שקוראת לך לעצור. קוראת לך לחזור. לחזור הביתה מדרך ארוכה. לחזור מדרך של התעלמות מוחלטת מרצונה של הנשמה.

והיא תמשיך לצעוק לנו עד שנשמע. עד שנבין ונדע. שהגיע הזמן לשוב לחיים של פשטות. לשוב לחיות חיים של צניעות. שננקה את האבק שהצטבר על הלב. ונצליח לראות כשלמישהו אחר כואב.

ובימים של אלול ושל אמת מעקצצת. בימים שבהם הנפש עושה חשבון ומבקשת. מבקשת סליחה, מבקשת מחילה. בודקת במי פגענו. ולמי לא ויתרנו. שואלת את מי לא כיבדנו. ועל מי בליבנו כעסנו.

צריך להוסיף עוד אחת לרשימה. שתסלח לנו אותה נשמה יקרה. אותה נשמה שהשתקנו את קולה. אותה נשמה שבסתר בוכה. אותה נשמה שחבויה בתוכנו וזועקת שהגיע הזמן שנחזור לעצמנו.

בבקשה תמחלי לי נשמתי האהובה, על כל הפעמים שלא רציתי לשמוע. ועל כל הפעמים שהיה לי די נוח. תסלחי לי על שנכנעתי לכעס ולגאווה מטופשת. על שנכנעתי לעצלות באיצטלה של עייפות מצטברת.

תסלחי לי על שלא אהבתי בחינם, ונגררתי למקום של אגו קטן. תעשי את הכל בכדי לשכוח, את מה שיכולתי לעשות למענך בקלות וללא טורח. תבקשי עלי שאצליח להיכנס בשער הרחמים, ואקבל מעט דעת משוכן מרומים.

הו, נשמה חביבה. נכנעתי ולא הקשבתי לאותה אומללה. לאותה נשמה שמכסא כבוד נחצבה. אותה נשמה שמחכה שנשוב. אותה נשמה שמבקשת שנשים לב למה שבאמת חשוב. אותה נשמה שבכל רגע ובכל נשימה. מבטיחה למלכו של עולם שממש היום נעשה ונשמע.

 

 

 

ללכת אחריו

 בס"ד

 

יש בתוכי תפילה שאני נושאת בתוך הלב. בתוך אחד מהחדרים היותר פנימיים של הלב.  אותו לב שידע הרבה כאב, ולא תמיד ידע מנוח. אותו לב שקורא לשם ולא מפסיק לבקש.

אותו לב שמבקש את הצעדים, מבקש את ההליכה החד משמעית. את ההליכה שהלכו בה אבותינו במדבר, את ההליכה בארץ לא זרועה. את ההליכה אחרי מלכו של עולם.

בספר מלכים מסופר שאליהו הנביא מכנס את ישראל ואת נביאי הבעל, "ויגש אליהם אל כל העם ויאמר עד מתי אתם פוסחים על שני הסעיפים, אם השם האלוקים לכו אחריו, ואם הבעל לכו אחריו...". אליהו הנביא מסביר לעם נקודה אחת פשוטה. אמת אחת צרופה שחייבת להיות נר לרגלינו.

מי שהולך אחרי הקדוש ברוך הוא לא יכול לפסוח על חלק מהמצוות. לא יכול לפסוח על האורך המותר של החצאית ועל כיסוי הראש הנכון. מי שהולך אחרי הקדוש ברוך הוא לא יכול לפסוח על שמירת הלשון, ועל מידת הכעס. מי שהולך אחרי הקדוש ברוך הוא באש ובמים זה מחייב אותו לצעוד בשביל שיש לו שוליים ברורים מאד.

ללכת אחרי מלכו של עולם, הווה אומר גם בדברים הקטנים ביותר. כשאתה לבד. כשאף אחד לא רואה אותך. איפה שהרצון האמיתי שלך נמצא. אם הוא נמצא בהבל וריק או שהוא נמצא בצעקה לשם יתברך.

מי שהולך אחרי הקדוש ברוך הוא חייב להבין שנדרשת ממנו מסירות נפש על קיום המצוות. נדרשת ממנו הקרבה. הוא נדרש לצאת למלחמה ולא לפסוח על שני הסעיפים. להילחם בכל ההתנגדות שקיימת סביבו, עיקשת ככל שתהיה. להילחם ולאטום את כל הפתחים הקטנים שמשאירים ליצר הרע אפשרות להיכנס.

אם אני רוצה ללכת, אם אני רוצה לצעוד בשביל שמוביל אותי בית א-ל, עלי לנקוט משנה זהירות ולהביט בכל אבן שאני נתקלת בה. לשים לב לכל עיקול או משוכה כלשהי, צריך לבדוק איפה אני נותן את הפתח הקטן הזה, איפה אני מתיר את הקשר, איפה אני פוסח על סעיף אחד מדרכו של מלך מלכי המלכים.

אני חייבת לשים לב איפה אני מתפשרת. איפה אני לא מקיימת את ההלכה. איפה אני מעגלת פינות, ואיך זה שכל ההבטחות שהבטחתי רק לאחרונה נמוגו ונעלמו להם.

בכל יום ובכל דקה מהחיים שלנו כיהודים עלינו להביט סביב ולראות שם את העקבות של הרגליים. את הפסיעות הללו במדבר, את ההליכה בארץ של שממה.

ללכת אחריו זאת עבודה שנועדה למנוע ממני את החורבן הבא. את הפתח הבא. את פתיחת הדלת לחיים של ריחוק מאבא. חיים של ריחוק מהבית. ריחוק מהנשמה הטהורה שלי. חיים שבהם אתה הולך לאיבוד, וכל זה רק בגלל שפסחת. רק בגלל שוויתרת לעצמך.

 

ענין של מודעות

 בס"ד

 

אולי זה ישמע קצת מוזר, או תלוש מהמציאות, אבל אחד מהחסדים הגדולים שהשם יתברך עשה עימי זאת ההכרה שאני חלשה. ההכרה שאני לא מה שחשבתי על עצמי. שאני לא באמת כזאת גדולה מהחיים.

מרבית מהזמן הייתי בטוחה שאני אדם חזק, שאני מסוגלת להגשים את כל מה שאני רוצה. שאין כמוני בכל העולם.

אחרי שקצת התבגרתי, ונחבטתי מהנסיונות שהפתיעו אותי בצידי הדרך, משהו בתוכי ביקש לעבוד על הנושא הזה של ה"חוזק שלי" קצת יותר לעומק. לבדוק האם יש כיסוי לכל הדבר הזה שקוראים לו רונית.

הכרוניקה של הנפילות המחישה לי די מהר שקשה להסתדר לבד. קשה מאד לאסוף את החתיכות שנשארו ממני אחרי כל פעם שניסיתי להבין איך הגעתי למצב הזה בכלל.

בהתחלה סירבתי לראות את הדברים, הרי מינקות לימדו אותי שאני יכולה לעשות הכל, אפילו לכבוש את האוורסט, ואם ממש ארצה אז גם את העולם כולו. לא יכולתי להאמין שישנה מציאות אחרת.

די הרבה שנים הסתובבתי על כדור הארץ והייתי חצויה לשניים. רציתי להוכיח לכולם ולדידי במיוחד שאני מסוגלת. שאף אחד לא יכול עלי, שאני זה האני הטוב ביותר....

לא לקחתי בחשבון שלהיות עסוק בלהוכיח שאתה שווה משהו זה דבר שיכול להיות מעייף מאד. זה לוקח ממך משאבים יקרים. זה גונב את תשומת הלב שלך ממה שחשוב באמת.

אחרי שהכרתי את מי שאמר והיה העולם. המודעות שלי החלה להשתנות. המודעות החלה להצמיח בי פרחים בצבעים שלא ידעתי כל קיומם.

המודעות הזאת שהפיחה בי חיים חדשים אמרה לי שזה בסדר להיות קצת שונה. וזה בסדר לא להיות מצליחן. וזה בסדר לא לעמוד בסטנדרטים של החברה, וזה בסדר לפחד, וזה בסדר לא להראות גיבור בעיני כולם. וזה ממש בסדר להיות אנושי.

ההיכרות עם אבא שבשמים הביאה אותי להתבוננות פנימית על מעשי, על מחשבותיי. התבוננות שהצביעה על המקום המיוחד הזה שבו נמצאים החסרונות, היכן שהחולשות שלי עוצרות לנוח מידי פעם. המקום שבו אני מבינה שתמיד אהיה חסרה בלי אבא.

חסד עצום עשו איתי משמים כשעזרו לי להבין שאם אני רוצה להיות משהו, להיות מישהו, להצליח בגדול, אני חייבת לקחת למשימה הזאת את השם יתברך, אני חייבת לקחת אותו איתי, את זה שנותן לי כח לעשות חיל.

להיות יהודי זה ענין של מודעות. זה לשנות את המודעות שלך. את ההסתכלות. זה להבין שאתה לא יכול לעולם להיות חזק בלי אבא שלך. אתה לא יכול לעולם להוציא את הכוחות הטמונים בך בלעדיו. אתה לא יכול להגשים חלומות או להעפיל לפסגה בלי שהוא ינהיג אותך. בלי שהוא יהיה לצידך.

הרבנית רונית שיינפלד - סדנה לצמיחה רוחנית - מבוא + מיקוד שיעור מס' 1 - [...

לצעוק

בס"ד

לפעמים אני רוצה לטפס על הר גבוה. לעלות הכי גבוה שאפשר ולצעוק. לשרך את רגלי בין האבנים והאדמה הבוצית, ולצעוק שכל העולם ישמע אותי. לצעוק את מה שיש לי להגיד.

לעלות בשארית הכח שנותרה בי, מבלי להתחשב בעייפות של השרירים, ובפחד הטבעי שלי מהגבהים. לצעוק בלי לחשוש ממה יחשבו עלי והאם אני עומדת בקו השפיות.

לצעוק מהבטן כאב אחד גדול. להוציא זעקה שממתינה לה שם הרבה שנים, מבלי יכולת לחכות יותר. מבלי יכולת לעצור, מבלי יכולת או רצון להיות מנומסת. נעימה. העיקר שיגידו עלי כמה שאני נחמדה.

לצעוק שיש שקר אחד שנמצא בכדור הארץ כבר אלפי שנים, והוא מתעתע בכולנו. שקר שנמצא בתוך ההבנה האנושית. הבסיסית. שקר שמתחפש לשכל ישר, להגיון בריא.

השקר הזה שמפיל אותנו באופן עקבי למקום של חולשה. למקום של טבע. של חוסר אמונה. למקום שבו מסדרים לנו פגישה עם הפחדים הכי עמוקים שלנו. לרגעים שאין מושג איך קמים מחר בבוקר. איך בכלל ממשיכים הלאה. 

השקר הזה משליך לעברנו חול ומבלבל לנו את הראיה. את השמיעה, את התחושה הדקה הזאת שבה אתה מרגיש את האלוקות. את המגע המוחשי כל כך של ההשגחה.

אני מבקשת לצעוק את הלב שקצת מדמם לפעמים, ורוצה להשמיע לכולם שיש לנו דרך לברוח מכל מה שקורה כאן לאחרונה. שיש לנו פתח מילוט מכל הבלבול ששוטף את העולם ולא נותן לו הפסקה. שיש לנו אפשרות לחיות קצת אחרת. שיש לנו אפשרות לחייך.

אני רוצה שישמעו אותי עד הקצה השני של היקום. שיפנימו שזה אפשרי לשנות, שזה אפשרי להשתנות. שזה אפשרי לכתוב מחדש את הסוף של הסיפור. את הסוף של החיים.

אפשר שפני הדברים יראו אחרת, והאביב עם ריח הפריחה ימצא חניה של קבע בתוכנו. וזה אפשרי עד להכעיס. עד להכאיב. זה נמצא בהישג של יד.

אני כל כך רוצה להגיד לכולם שהחושך הוא חלק מהאור שמגיע מיד אחריו. שלא יפחדו להיכשל, שלא יפחדו להודות שהפעם זה לא הצליח. שלא יפחדו לטעות.

אני רוצה לטפס על ההר הכי גבוה ולצעוק לכולם שיש לנו אבא. שיש לנו אבא אחד ויחיד בעולם. שיש לנו לרוץ רק אליו. שזה שגוי כל כך להחליף אותו בכתובת אחרת רק בגלל שזה מתקבל על הדעת. רק בגלל שזה נראה לנו מהלך "טבעי".

לצעוק שיש לנו אבא שנמצא שם בשבילנו ומחכה שנרים טלפון, שנתקרב קצת יותר. מחכה שנתגעגע, מחכה שנברח אליו מכל מה שלא ממש ברור לנו. מחכה שנבין שהוא עומד מאחורי הכל מבקש שנשאיר לו את הדאגה ואת התוכניות. ואת החשש ממה שאולי יכול להיות.

קצרים - הרבנית רונית שיינפלד - הכי בסיסי

פלא

 בס"ד

                      בשיר השירים נאמר : "פתחי לי אחותי, רעייתי...". 

                                                          שזה ראשי תיבות פלא. 

                                                    כשרק נפתח את הפתח הקטן, 

כשנאפשר לאורו של הקדוש ברוך הוא להיכנס לתוכנו. יתחיל הפלא. 

יתחיל ריקוד הנשמה. מנגינה שאין לה סוף....

למלא את השליחות

 בס"ד

                                                באנו לעולם הזה בכדי למלא שליחות. 

בכדי לעזוב את העולם הזה הרבה יותר טובים ממה שהגענו לכאן. 

בכל פעם שאנחנו נמצאים במצב של "צמצום". של סבל כלשהו, 

זה רק בגלל שאנחנו חיים את עצמנו ולא את שליחותנו בעולם. 

וברגע שיש התנגשות בין השליחות לבין הנוחות שלי, 

יש לזה ביטוי בחיים, והביטוי הזה לפעמים כואב....

אושר

 בס"ד

בחור אחד שבא לרב שלו ואמר "כבוד הרב, אני רוצה אושר" 

אמר לו הרב "תוריד את המילה אני, כי זה גאווה, תוריד את המילה רוצה, כי זה תאווה, 

ומה נשאר לך? נכון, אושר !

שיעור בקטנה עם הרבנית רונית שיינפלד - לחץ חברתי

כמו אבא

 בס"ד

 

כ -אב

 יש מקרים שבהם הקדוש ברוך הוא מאלץ אותך לעצור. עצירה שלפעמים מכאיבה לנו בבטן הרכה. מכאיבה איפה שהכי לא ציפינו לפגוש בה. ככה על אם הדרך, באמצע החיים.

בדיוק כשהתחלתי לחפש את עצמי ברוח שנושבת התחוור לי שהחיפוש שלי לוקה בחסר. החיפוש שלי לא קולע למטרה. איכשהו לא עקבתי אחרי הסימנים שמפוזרים עבורי בכל עלה שנושר לצידי.

כשהייתי בטוחה שהכל הולך כמו שאני רוצה, השם יתברך אילץ אותי להפסיק את החיפוש. הוא אילץ אותי להתבונן פנימה ולשאול את השאלות הנכונות. העצירה הזאת לא היתה קלה בלשון המעטה. היא היתה כואבת. חורכת את הבשר.

עצירה שהביאה אותי להרים עיניים למעלה ולשאול מי ברא את כל אלה, ואיך זה שהתוכניות שלי רק הולכות ומשתבשות ככל שהזמן עובר. ואיך זה שמישהו טרף לי את החפיסה של הקלפים, עוד לפני שהספקתי לבנות מהם מגדל.

כמדומני איוב דייק בקביעה שלו ש"מבשרי אחזה אלוק". מהבשר שכואב לי אני רואה את הקדוש ברוך הוא. מהפצעים שלי אני מבין את ההנהגה שלו. אני מתחיל להבין את הגודל של אבא שבשמיים.

וכדרכם של כאבים, יש בהם ברכה. יש בהם הרבה חמלה. יש בהם טביעת אצבע של הקדוש ברוך הוא שרוצה לומר לך, אתה לא בדרך הנכונה. אתה מפספס נקודה מאד חשובה. ואם לא תתחיל להשתנות יש סיכוי שאתה מפסיד את העולם הבא שלך. ואת העולם של עצמך.

המילה כאב לא חייבת להיאמר כמו שהיא. היא ניתנת לשינוי. בתנאי שאני משנה את הראיה שלי מלכתחילה ולא מתנגדת למתנות שמגיעות יחד איתם. את המילה כאב אפשר לחלק לשניים. ואפשר לקרוא את הכאב קצת אחרת.

המילה כאב היא בעצם כ-אב. כמו אב. כמו אבא שאוהב ויושב ליד המיטה של הילד כשהוא חולה, לאחר שהתחנן בפניו שלא יצא לרוח הקרה בלי מעיל. כמו אבא שיושב לצד בתו שקיבלה מכה ברגל אחרי שביקש ממנה עשרות פעמים להיזהר.

כמו אבא שמניח תחבושת מרגיעה על פצע פתוח ועוצר את הדימום, כמו אבא שיושב ומנגב את הדמעות שלא מפסיקות לרדת, בגלל שהתרחקנו מהבית ואפילו לא הבטנו לאחור, בגלל שהיינו בטוחים שבכל רגע נמצא את הדרך לחזור.

מהכאבים שלי אני רואה אותך אבא. מרגישה כל נגיעה. מרגישה כל הכוונה. אני מרגישה את הידיים שלך שמושכות אותי חזרה אליך. ולא נותנות לי ללכת לאיבוד. לא נותנות לי לטעות.

מהבשר שלי אני רואה אותך מבקש ממני לחזור לעצמי ולא לשכוח את השורשים שלי. המילה כאב זה אותיות כ – אב. כמו אב. כאבים שמגיעים מאבא שלי שבשמיים, כאבים שמגיעים ממקום של אהבה. ממקום של אבא שמזכיר לי שאני יהודייה.