בס"ד
לפני שנים, הרב קרליבך זצ"ל פגש באמצע הלילה בחוף הים של תל אביב בחור צעיר יושב ובוכה. שאל אותו הרב האם הוא יכול לעזור לו במשהו, והלה השיבו "לא. אף אחד לא יכול לעזור לי". הרב הביט בו בחמלה "האם אתה צריך כסף?", הבחור ניגב את הדמעות ואמר לו "דווקא יש לי הרבה כסף. זאת לא הבעיה". הרב לא הבין מה קרה לבחור "אולי אתה חולה?" הבחור השיב לו בשלילה. "אם כך מה חסר לך?"השיב הבחור "לא חסר לי כלום. יש לי הכל בעולם הזה. אבל יש לי נשמה ואין לי מושג מה לעשות איתה".
אחד מהדברים שהיו חסרים לי בתחילת
החיים זה העובדה שאף אחד לא הסביר לי שיש דבר כזה שנקרא נשמה. שיש משהו שנמצא מעבר
לכל מה שאני יכולה לתפוס בשתי הידיים. יש משהו שלא קשור לגשם, ולא קשור לעולם הזה.
יש משהו שהוא מעבר לכל הגדרה. ולמשהו הזה קוראים נשמה.
נשמה שסגורה בתוך גוף. בתוך הרגלים,
בתוך האוכל, סגורה עם הסחות של דעת ופיזור של נפש. סגורה עם רעשי רקע.
סגורה כמעט מכל הכיוונים.
מידי פעם היא משמיעה את קולה. מידי
פעם אפשר לשמוע אותה קוראת לנו בתוך הלב. קוראת לנו באמצע הלילה כשאף אחד לא שומע.
קוראת לנו כשמעונן בחוץ. היא קוראת וקוראת, ואין מי שיקשיב.
לפני שמלמדים חשבון ואלגברה בבתי הספר,
צריך ללמד אומנות. ואני מדברת על אומנות ההקשבה. ללמד את הילדים להקשיב לאותן הקולות.
לאותן הלחישות של הנשמה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מאת:
תגובה: