יומן קןרונה = טור חדש

 בס"ד

 

זה התחיל עם שיעול קטן. קצת כאב ראש. גרון מגרד. ועוד כמה תסמינים מדאיגים שהובילו אותי להחלטה ללכת ולהיבדק. כבר בדרך חזרה הרגשתי את העייפות מתחילה להשתלט עלי. מן רצון מוזר להיכנס למיטה ולא לצאת בשעות הקרובות.

תוך כמה שעות קופת חולים כבר היו על הקו "את חיובית לנגיף הקורונה, ויש לנו כמה הנחיות בכדי לשמור על בריאותך". לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. לא הייתי בטוחה שאני מוכנה נפשית לכל הסיפור הזה.

רשימת המשימות מיום האתמול עוד חיכתה לי על המקרר. כולל רשימת השיעורים שיש לי למסור, ותחפושת שצריך עוד לקנות. ומי בכלל אמר שיש לי זמן להיות חולה?

מאותו רגע היינו מוצפים בטלפונים ממשרד הבריאות, מקופות החולים, מכל מיני רופאים שהסבירו ונתנו הנחיות. היינו מוקפים בכל כך הרבה שרק רצו לעזור ולדעת איך אפשר להקל עלינו את הקושי.

הכנסתי את עצמי למיטה ביחד עם כאב הראש והשיעול. ביחד עם חוסר האונים שסירב להפסיק ולחבק אותי. הכנסתי את עצמי למיטה יחד עם רגעים של תשובה ושל וידוי ושל הרבה מאד חרטה.

הייתי קמה בלילות בתפילה. קמה בתחנונים, מבקשת את הרחמים ואת השגרה שלי בחזרה. מבקשת לקבל את החיים עוד פעם מחדש. מבקשת להתחיל מההתחלה.

אני זוכרת דמעות, והרבה כאב. אני זוכרת שביקשתי רחמים על כולם. מבקשת שהשם יאמר כבר די. שהשם יאמר לצרותינו עד כאן.

צלצול הטלפון החזיר אותי לעצמי, והפעם על הקו היו מעירית רחובות. שואלים אם אני צריכה משהו לאכול. אם חסר לי משהו אפילו קטן, ואחרי שהשבתי בשלילה מצאתי את עצמי מוחה עוד דמעה מלוחה. הייתי נרגשת מהדאגה. מהאכפתיות.

תומר בעלי שאל אותי למה אני שוב בוכה. וניסיתי להסביר לו. ניסיתי להעביר לו את התחושות. לומר לו  שעם כל הקושי שעובר עלי עכשיו. ועם כל הייסורים שעוברים על כולנו כעם. אנחנו נצא מזה.

רציתי לומר לו שעם ישראל חי. עם ישראל ברגעים הכי משתקים מתגלה במלוא הדרו. מתגלה בשיא יופיו. רציתי רק לומר שעם כל הפחדים שמשתקים, עם כל הסגרים הלא הגיוניים, עם ישראל חי וקיים.

ואפילו שכל העולם התהפך לנו, ואפילו שלקחו מאיתנו את בתי הספר ואת גני הילדים, ואפילו שלקחו מאיתנו את בתי הכנסת, ואת החגים סביב השולחן, יש דבר אחד שלא הצליחו לקחת מאיתנו.

יש דבר אחד שאף אחד בעולם לא יצליח לקחת מעם ישראל. אף אחד בעולם לא יצליח לקחת מאיתנו את הלב. אף אחד לא יצליח לקחת מאיתנו את הדאגה שלנו האחד לשני. אף אחד לא יקח מאיתנו את הערבות ההדדית.

שיחת טלפון מפקיד של עיריה היתה עבורי תזכורת מטלטלת שהייתי צריכה אותה באותו הרגע בכדי להתחזק. בכדי להתרומם מהמקום שהייתי בו.

שיחת טלפון אחת שאמרה לי שאנחנו בעצם נשרוד. שאנחנו בס'ד נתגבר על הכל. שלא משנה לאיזה מגזר אנחנו שייכים. ובאיזו מפלגה אנחנו בוחרים. אנחנו כולנו קודם כל יהודים.

 

כמו ים סוף

 בס"ד

 

נפלה בחלקי הזכות להיות בבידוד כמה ימים. כמה ימים של חשבון נפש. כמה ימים של שאלות. של חיפוש. של בדיקה בבשר החי. כמה ימים של עיניים פקוחות שמבקשות תשובה.

היה לי זמן פנוי לשמוע. להקשיב. לשים לב איך העולם עצר מלכת.  איך העולם נעצר לכולנו בבת אחת. נעצר ביום אחד שהיה די בהיר כמדומני. נעצר בלי לתת לנו רמז על הבאות.

אני לא ממש בטוחה שיש לנו את הכח לעמוד בכל הנסיונות. לעמוד בכל המראות. בכל החבלים שנשלחים אלינו ומנסים לתעתע. מנסים לזעזע את הספינה שסברנו לתומנו שהיא יציבה.

הייתי משוכנעת שיש בי את העוצמות הנכונות ואת האמונה המתבקשת בכדי לעבור את הכל, אבל כנראה שזה מה שעם ישראל חשב רגע לפני שהם הבינו שעליהם לקפוץ למים. רגע לפני שהם שמעו את המצרים רודפים אחריהם. רגע לפני שהם הרגישו שאין להם מוצא.

אף פעם לא הקדשתי מספיק מחשבה לרעיון של ים סוף. לאותו הים שמייצג את הסוף. אותו הים שבוחן את האמונה ואת כושר השחייה שלך במים עמוקים.

אין לי מושג מה לעשות עם הפחד. עם החשש. עם הבלתי נודע. הרי אף פעם לא לימדו אותי איך משאירים את הראש בחוץ, ואיך עוצמים את העיניים ברגע הנכון.

והאמת היא, שאני לא כזאת גיבורה ברגעים של משבר. אני בוודאי לא אופטימית ללא תקנה. אני עדיין לומדת איך ללכת עקב בצד אגודל. עדיין לומדת איך להתייצב. איך לא ליפול.

הניסיון הזה גדול עלי. הוא מעל הטבע בשבילי, ואין לי מושג איך אני עוברת אותו בציון "עובר". איך אני לפחות עולה לכיתה הבאה, ולא צריך בהצטיינות יתרה.

הייתי רוצה להאמין שהכל לטובה. להאמין שיהיה לי את הכח להתגבר. שיהיה לי את הכח לשמוח. שיהיה לי את הכח לרקוד. שלא איחלש ברגע הלא נכון.

הייתי רוצה. אבל אני עדיין לא שם. אני עדיין לא ממוקמת במשבצת הנכונה. והדרך שלפני עוד ארוכה. עוד מסועפת. עוד מפתיעה. הדרך אל הגאולה עוד רצופה חתחתים. הדרך אל הגאולה רצופה סימני שאלה שלא נגמרים.

אין לי מושג איך עוברים את הימים הבאים. ואיך מקבלים את הכח לקפוץ לתוך הגלים. איך לא לפחד. איך לדעת להישען. אני צריכה כל כך הרבה כח בכדי לקום מהנפילות. כל כך הרבה כח בכדי לנגב את הדמעות.

אני מרימה את העיניים למעלה ומבקשת מטאטע שיעזור לנו לא להתייאש. שיעזור לנו להחזיק מעמד. שיעזור לנו לא לעזוב את החבל. שיעזור לנו לא לשחרר את הידיים. שיעזור לנו במיוחד כשאנחנו חסרי אמונה. שיעזור לנו ברגע שיורדת החשיכה.   

תובנות לחודש אדר

 בס"ד

 

דווקא בחודש אדר, שצריך להיות בשמחה, אני מגלה שאני חסרה. אני מגלה כמה שאני רחוקה. איך רוב הזמן אני לא נמצאת בהגדרה הזאת שנקראת להיות בשמחה.

די הרבה זמן רציתי לדעת איך זה לשמוח. איך זה לחייך מהבטן. איך זה להיות בהתרגשות אמיתית מכל דבר שעובר דרכי. מכל סמטה שביקרתי בה, ולא משנה לכמה זמן.

רציתי ללמוד את האומנות של השמחה דווקא כשהעננים מתקדרים סביבי, דווקא כשהעננים סוגרים את השמים ולא משאירים לי פתח קטן לתקווה. פתח קטן לקרן אחת של שמש.

הייתי ממש רוצה לדעת איך זה לשמוח כשכואב לי. כשמשהו בגוף לא עובד נכון. כשאני לא מרגישה טוב ואין תרופה שעוזרת, ואין אפילו פנס שיאיר.

הייתי רוצה לדעת לשמוח כשלא הולך שום דבר. לשמוח כשיש פנצ'ר באוטו. או כשהאוכל נשרף. לשמוח בנקודות שבהם אני מבינה מה זה להיות בחוסר אונים מוחלט, ולא מבחירה.

הייתי רוצה לדעת לשמוח כשאני מאכזבת את זה שציפה ממני לקצת יותר. כשמישהו אחר נושך שפתיים בגללי. כשאני יודעת בבירור שציפו ממני להתבגר. להשתנות.

הייתי רוצה לדעת לשמוח גם אם לא נתנו לי מחמאה. גם אם לא היו מרוצים ממני. גם אם מישהו גילה את הפרצוף האמיתי שלי.

הייתי רוצה לדעת לשמוח גם כשהילדים שלי רוצים לגלות את העולם דווקא מהסוף. דווקא מנקודת התחלה שמנוגדת לכיוון של הרוח שדופקת אצלי בחלון.

הייתי רוצה לדעת לשמוח מחיבוק שמגיע מידיים קטנות, ולחיים אדומות. חיבוק שמבקש אותי כשיש מעט כוכבים והרבה רגעים של חושך. חיבוק שאוהב אותי ללא תנאים מקדימים.  

הייתי רוצה לדעת איך לשמוח מהרהור אחד של תשובה. לשמוח בהבנה שמצאתי את הדבר הנכון. לשמוח על היגיעה. על הדמעות. לשמוח בלי להביט לאחור.

הייתי רוצה לדעת לשמוח בנפילה. לשמוח בסימנים הכחולים. בצלקות שמזכירות את הבורות העמוקים שהקיפו אותי מכל עבר.

הייתי רוצה לדעת לשמוח במה שקיים. לשמוח במה שמתקיים. לשמוח על היכולת לנשום. על היכולת להתרומם, על תובנה שאין כאן דבר אחד שהוא מובן מאליו.

הייתי רוצה לשמוח ברחמים. לשמוח במילים שמתנגנות בתפילה. הייתי רוצה להיות מרוצה. להיות כל הזמן בידיעה שזה הכי טוב בשבילי.

הייתי רוצה לשמוח בחצי הכוס המלאה. בלי להתעמק בחצי שצריך לתקן. לשמוח בפשטות שממלאה אותי בתוך הבית, ובחדרים הפנימיים של הלב.

הייתי ממש רוצה להיות בשמחה. ובחודש אדר אני מבינה שהדרך שנמצאת לפני עוד ארוכה. הדרך אל האמונה עוד מפותלת. הדרך מורכבת. הדרך הזאת שמבהירה לי שאני עדיין לומדת.

לומדת את השפה הנכונה שתוביל אותי אל החיוך. שתוביל אותי אל האמת. שתוביל אותי אל השמחה שאני רוצה כל כך לחבק.

עכשיו בחודש הזה של השמחה העצומה, אני נושאת בתוכי תפילה. אני נושאת בתוכי תקווה, שאולי בסופם של החיים אצליח להבין את פשטותם של הדברים. אולי בסופם של החיים אצליח להבין את הימצאותה של השמחה, שמחה שהיתה במרחק של נגיעה.

לא להפסיק אף פעם

 בס"ד

לא להפסיק אף פעם לצעוד. לחפש.

למצוא את השביל הנכון.

לא להפסיק אף פעם ללכת אחרי הריח.

אחרי הפעימות. אחרי הנגיעות.

לא להפסיק אף פעם את המנגינה של הבריאה.

את ההקשבה לקול שבוקע מתוכי.

מתוך האדמה.

לא להפסיק אף פעם לקרוא לו.

לשאול אודותיו. לספר עליו.

לא להפסיק אף פעם להרגיש.

להתרגש.

לאהוב.

לא לפחד

 בס"ד

כמה טוב לא לפחד. לא לפחד בכלל.

לא מהגשם. לא מהשקר.

לא לפחד אף פעם.

כמה טוב לא לפחד מהעתיד.

ממה שיהיה. ממה שיגידו עלי.

כמה טוב לא לפחד מהשינוי.

מהתגובה. מהצעד הבא.

כמה טוב לא לפחד מהגילוי.

מהאמת. מהכאב.

הרבנית רונית שיינפלד - לך לך - אל עצמך - שיערו חובה!

כמו לנגן בגיטרה

 בס"ד

 

צליל של גיטרה עושה לי משהו בלב. משהו אחר. הצלילים האלו מצליחים להוציא ממני משהו טוב. מצליחים לחבר אותי לשקט מסוים שהיה כאן עוד לפני שנולדתי.

מיתרים עדינים שיד נעלמה פורטת עליהם ומנסה להוציא מהם מנגינה. מנגינה אחת גדולה. מנגינה שתהיה עריבה לאוזן. מנגינה כמו שמנגינה צריכה להישמע.

ברגעים של חסד, רגעים של עצירה מכל הסחות הדעת מסביב. מכל האנשים שמסתובבים להם על כדור הארץ. אני מצליחה לשמוע את הניגון.

את הניגון שהקדוש ברוך הוא מחיה איתו את העולם. אותו ניגון שמצמיח את הפרחים, ומוריד את הטל בכל לילה. אותו ניגון של הבריאה כולה. אותו ניגון עוד מששת ימי בראשית, כשחושך היה על פני התהום.

אותו ניגון שאני חלק ממנו, חלק גדול מתזמורת ענקית שמנסה ללמוד את התווים, מנסה להתאים את עצמה לקצב, שמנסה להרכיב את עצמה מחדש, והפעם לנצח.

אני כמו אותה הגיטרה שהמנגן הראשי מנסה בכל פעם להוציא ממנה צלילים חדשים. מנסה להוציא את המיטב ממני ולא מתייאש גם אם המיתרים נקרעים, או חורקים להם בדרך כל שהיא.

כמו אותה גיטרה שלעיתים מתעייפת ואין לה כח להמשיך הלאה. ומי שאוחז בי דואג להזכיר לי שיש עוד מנגינה אחת להשמיע. שיש עוד משהו נוסף לומר. שיש עוד כברת דרך ארוכה לפני, וזה לא הזמן להתעייף.

וברור לו שהגיטרה יכולה. שיש בה כל כך הרבה נשמה שעדיין לא באה לידי ביטוי. שיש בה שיר אחד שעדיין לא נשמע.

ורק הוא יודע כמה זה קשה עבורי לצמוח. כמה זה קשה להגיע למצב שהמיתרים של הנשמה לא יקרעו אף פעם, ולא תרחף מעליהם סכנה של זיוף כלשהו. רק הוא יודע כמה קשה להיות מדוייק.

רק הוא יודע שבכל יום אני מתעוררת בידיעה שהפעם זה יקרה. הפעם אצליח להגיע לשלמות של כל מה ששוכן לו שם בפנים. הפעם אצליח לא לכעוס יותר, הפעם לא אבקש שכל העולם יתאים את עצמו לרצונות שלי. שהפעם הזאת אני באמת אשתנה.

בכל נשימה מחיי אני רוצה לנגן טוב יותר. להשמיע את הקול שלי, להיות נעימה יותר, מסבירת פנים. לא לשים את עצמי לפני כולם, לא לתת לנוחות שלי לככב בראש סדר העדיפויות.

הייתי רוצה שהשם יפיק ממני צלילים מיוחדים, כאלו שיעוררו את הלבבות שמסביב. צלילים שיביאו הרבה אור לעולם, בלי נגיעה של חושך.

הייתי רוצה לנגן את הניגון שלו, כמו החיים עצמם, שהם רצף של ניגונים אינסופיים. ואני רק כלי שצריך לכוון את עצמו נכון, לכוון את עצמו לרוח. לכוון את עצמו לרצונו יתברך.