כמו ים סוף

 בס"ד

 

נפלה בחלקי הזכות להיות בבידוד כמה ימים. כמה ימים של חשבון נפש. כמה ימים של שאלות. של חיפוש. של בדיקה בבשר החי. כמה ימים של עיניים פקוחות שמבקשות תשובה.

היה לי זמן פנוי לשמוע. להקשיב. לשים לב איך העולם עצר מלכת.  איך העולם נעצר לכולנו בבת אחת. נעצר ביום אחד שהיה די בהיר כמדומני. נעצר בלי לתת לנו רמז על הבאות.

אני לא ממש בטוחה שיש לנו את הכח לעמוד בכל הנסיונות. לעמוד בכל המראות. בכל החבלים שנשלחים אלינו ומנסים לתעתע. מנסים לזעזע את הספינה שסברנו לתומנו שהיא יציבה.

הייתי משוכנעת שיש בי את העוצמות הנכונות ואת האמונה המתבקשת בכדי לעבור את הכל, אבל כנראה שזה מה שעם ישראל חשב רגע לפני שהם הבינו שעליהם לקפוץ למים. רגע לפני שהם שמעו את המצרים רודפים אחריהם. רגע לפני שהם הרגישו שאין להם מוצא.

אף פעם לא הקדשתי מספיק מחשבה לרעיון של ים סוף. לאותו הים שמייצג את הסוף. אותו הים שבוחן את האמונה ואת כושר השחייה שלך במים עמוקים.

אין לי מושג מה לעשות עם הפחד. עם החשש. עם הבלתי נודע. הרי אף פעם לא לימדו אותי איך משאירים את הראש בחוץ, ואיך עוצמים את העיניים ברגע הנכון.

והאמת היא, שאני לא כזאת גיבורה ברגעים של משבר. אני בוודאי לא אופטימית ללא תקנה. אני עדיין לומדת איך ללכת עקב בצד אגודל. עדיין לומדת איך להתייצב. איך לא ליפול.

הניסיון הזה גדול עלי. הוא מעל הטבע בשבילי, ואין לי מושג איך אני עוברת אותו בציון "עובר". איך אני לפחות עולה לכיתה הבאה, ולא צריך בהצטיינות יתרה.

הייתי רוצה להאמין שהכל לטובה. להאמין שיהיה לי את הכח להתגבר. שיהיה לי את הכח לשמוח. שיהיה לי את הכח לרקוד. שלא איחלש ברגע הלא נכון.

הייתי רוצה. אבל אני עדיין לא שם. אני עדיין לא ממוקמת במשבצת הנכונה. והדרך שלפני עוד ארוכה. עוד מסועפת. עוד מפתיעה. הדרך אל הגאולה עוד רצופה חתחתים. הדרך אל הגאולה רצופה סימני שאלה שלא נגמרים.

אין לי מושג איך עוברים את הימים הבאים. ואיך מקבלים את הכח לקפוץ לתוך הגלים. איך לא לפחד. איך לדעת להישען. אני צריכה כל כך הרבה כח בכדי לקום מהנפילות. כל כך הרבה כח בכדי לנגב את הדמעות.

אני מרימה את העיניים למעלה ומבקשת מטאטע שיעזור לנו לא להתייאש. שיעזור לנו להחזיק מעמד. שיעזור לנו לא לעזוב את החבל. שיעזור לנו לא לשחרר את הידיים. שיעזור לנו במיוחד כשאנחנו חסרי אמונה. שיעזור לנו ברגע שיורדת החשיכה.