יומן קןרונה = טור חדש

 בס"ד

 

זה התחיל עם שיעול קטן. קצת כאב ראש. גרון מגרד. ועוד כמה תסמינים מדאיגים שהובילו אותי להחלטה ללכת ולהיבדק. כבר בדרך חזרה הרגשתי את העייפות מתחילה להשתלט עלי. מן רצון מוזר להיכנס למיטה ולא לצאת בשעות הקרובות.

תוך כמה שעות קופת חולים כבר היו על הקו "את חיובית לנגיף הקורונה, ויש לנו כמה הנחיות בכדי לשמור על בריאותך". לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. לא הייתי בטוחה שאני מוכנה נפשית לכל הסיפור הזה.

רשימת המשימות מיום האתמול עוד חיכתה לי על המקרר. כולל רשימת השיעורים שיש לי למסור, ותחפושת שצריך עוד לקנות. ומי בכלל אמר שיש לי זמן להיות חולה?

מאותו רגע היינו מוצפים בטלפונים ממשרד הבריאות, מקופות החולים, מכל מיני רופאים שהסבירו ונתנו הנחיות. היינו מוקפים בכל כך הרבה שרק רצו לעזור ולדעת איך אפשר להקל עלינו את הקושי.

הכנסתי את עצמי למיטה ביחד עם כאב הראש והשיעול. ביחד עם חוסר האונים שסירב להפסיק ולחבק אותי. הכנסתי את עצמי למיטה יחד עם רגעים של תשובה ושל וידוי ושל הרבה מאד חרטה.

הייתי קמה בלילות בתפילה. קמה בתחנונים, מבקשת את הרחמים ואת השגרה שלי בחזרה. מבקשת לקבל את החיים עוד פעם מחדש. מבקשת להתחיל מההתחלה.

אני זוכרת דמעות, והרבה כאב. אני זוכרת שביקשתי רחמים על כולם. מבקשת שהשם יאמר כבר די. שהשם יאמר לצרותינו עד כאן.

צלצול הטלפון החזיר אותי לעצמי, והפעם על הקו היו מעירית רחובות. שואלים אם אני צריכה משהו לאכול. אם חסר לי משהו אפילו קטן, ואחרי שהשבתי בשלילה מצאתי את עצמי מוחה עוד דמעה מלוחה. הייתי נרגשת מהדאגה. מהאכפתיות.

תומר בעלי שאל אותי למה אני שוב בוכה. וניסיתי להסביר לו. ניסיתי להעביר לו את התחושות. לומר לו  שעם כל הקושי שעובר עלי עכשיו. ועם כל הייסורים שעוברים על כולנו כעם. אנחנו נצא מזה.

רציתי לומר לו שעם ישראל חי. עם ישראל ברגעים הכי משתקים מתגלה במלוא הדרו. מתגלה בשיא יופיו. רציתי רק לומר שעם כל הפחדים שמשתקים, עם כל הסגרים הלא הגיוניים, עם ישראל חי וקיים.

ואפילו שכל העולם התהפך לנו, ואפילו שלקחו מאיתנו את בתי הספר ואת גני הילדים, ואפילו שלקחו מאיתנו את בתי הכנסת, ואת החגים סביב השולחן, יש דבר אחד שלא הצליחו לקחת מאיתנו.

יש דבר אחד שאף אחד בעולם לא יצליח לקחת מעם ישראל. אף אחד בעולם לא יצליח לקחת מאיתנו את הלב. אף אחד לא יצליח לקחת מאיתנו את הדאגה שלנו האחד לשני. אף אחד לא יקח מאיתנו את הערבות ההדדית.

שיחת טלפון מפקיד של עיריה היתה עבורי תזכורת מטלטלת שהייתי צריכה אותה באותו הרגע בכדי להתחזק. בכדי להתרומם מהמקום שהייתי בו.

שיחת טלפון אחת שאמרה לי שאנחנו בעצם נשרוד. שאנחנו בס'ד נתגבר על הכל. שלא משנה לאיזה מגזר אנחנו שייכים. ובאיזו מפלגה אנחנו בוחרים. אנחנו כולנו קודם כל יהודים.