תובנות לחודש אדר

 בס"ד

 

דווקא בחודש אדר, שצריך להיות בשמחה, אני מגלה שאני חסרה. אני מגלה כמה שאני רחוקה. איך רוב הזמן אני לא נמצאת בהגדרה הזאת שנקראת להיות בשמחה.

די הרבה זמן רציתי לדעת איך זה לשמוח. איך זה לחייך מהבטן. איך זה להיות בהתרגשות אמיתית מכל דבר שעובר דרכי. מכל סמטה שביקרתי בה, ולא משנה לכמה זמן.

רציתי ללמוד את האומנות של השמחה דווקא כשהעננים מתקדרים סביבי, דווקא כשהעננים סוגרים את השמים ולא משאירים לי פתח קטן לתקווה. פתח קטן לקרן אחת של שמש.

הייתי ממש רוצה לדעת איך זה לשמוח כשכואב לי. כשמשהו בגוף לא עובד נכון. כשאני לא מרגישה טוב ואין תרופה שעוזרת, ואין אפילו פנס שיאיר.

הייתי רוצה לדעת לשמוח כשלא הולך שום דבר. לשמוח כשיש פנצ'ר באוטו. או כשהאוכל נשרף. לשמוח בנקודות שבהם אני מבינה מה זה להיות בחוסר אונים מוחלט, ולא מבחירה.

הייתי רוצה לדעת לשמוח כשאני מאכזבת את זה שציפה ממני לקצת יותר. כשמישהו אחר נושך שפתיים בגללי. כשאני יודעת בבירור שציפו ממני להתבגר. להשתנות.

הייתי רוצה לדעת לשמוח גם אם לא נתנו לי מחמאה. גם אם לא היו מרוצים ממני. גם אם מישהו גילה את הפרצוף האמיתי שלי.

הייתי רוצה לדעת לשמוח גם כשהילדים שלי רוצים לגלות את העולם דווקא מהסוף. דווקא מנקודת התחלה שמנוגדת לכיוון של הרוח שדופקת אצלי בחלון.

הייתי רוצה לדעת לשמוח מחיבוק שמגיע מידיים קטנות, ולחיים אדומות. חיבוק שמבקש אותי כשיש מעט כוכבים והרבה רגעים של חושך. חיבוק שאוהב אותי ללא תנאים מקדימים.  

הייתי רוצה לדעת איך לשמוח מהרהור אחד של תשובה. לשמוח בהבנה שמצאתי את הדבר הנכון. לשמוח על היגיעה. על הדמעות. לשמוח בלי להביט לאחור.

הייתי רוצה לדעת לשמוח בנפילה. לשמוח בסימנים הכחולים. בצלקות שמזכירות את הבורות העמוקים שהקיפו אותי מכל עבר.

הייתי רוצה לדעת לשמוח במה שקיים. לשמוח במה שמתקיים. לשמוח על היכולת לנשום. על היכולת להתרומם, על תובנה שאין כאן דבר אחד שהוא מובן מאליו.

הייתי רוצה לשמוח ברחמים. לשמוח במילים שמתנגנות בתפילה. הייתי רוצה להיות מרוצה. להיות כל הזמן בידיעה שזה הכי טוב בשבילי.

הייתי רוצה לשמוח בחצי הכוס המלאה. בלי להתעמק בחצי שצריך לתקן. לשמוח בפשטות שממלאה אותי בתוך הבית, ובחדרים הפנימיים של הלב.

הייתי ממש רוצה להיות בשמחה. ובחודש אדר אני מבינה שהדרך שנמצאת לפני עוד ארוכה. הדרך אל האמונה עוד מפותלת. הדרך מורכבת. הדרך הזאת שמבהירה לי שאני עדיין לומדת.

לומדת את השפה הנכונה שתוביל אותי אל החיוך. שתוביל אותי אל האמת. שתוביל אותי אל השמחה שאני רוצה כל כך לחבק.

עכשיו בחודש הזה של השמחה העצומה, אני נושאת בתוכי תפילה. אני נושאת בתוכי תקווה, שאולי בסופם של החיים אצליח להבין את פשטותם של הדברים. אולי בסופם של החיים אצליח להבין את הימצאותה של השמחה, שמחה שהיתה במרחק של נגיעה.