מאמינה - טור חדש

 בס"ד 

אני רוצה לספר לכם שהתעייפתי. התעייפתי ואין לי את הכוחות להתמודד עם כל הווירוסים למיניהם. אין לי את הכח להתמודד עם כל החיידקים, והשיטפונות. אין לי את הכוחות להתמודד עם כל השמועות על הרשעים שרוצים להשתלט על העולם.

מספיק רגע אחד של הצצה מחוץ לארבע אמות בכדי להבין שמשהו קורה בעולם. בכדי להבין שמשהו קורה מעבר לים. יש משהו שקורה מחוץ לבועה הבטוחה של חיי.

כמו כולם שמעתי על שיטפונות ועל רעידות אדמה ועל בלבול אחד גדול ששוטף את כדור הארץ. כדור שלפעמים שוכח שהוא כדור. כדור שלעיתים שוכח את תפקידו בעולם.

כמו כולם שמעתי על הווירוס החדש ועל החיסונים שבאים בעקבותיו, וירוס שמרגיש לי כואב מידי. וירוס שמרגיש לי אורח קבוע מידי. וירוס שאין לו תוכניות לעזוב בקרוב, גם תמורת תשלום כספי גבוה.

כמו כולם, גם אצלי הלב מרגיש את הפעימות החסרות ואת החששות שמגיעות כשיורד הערב ומפזר עלינו אי ודאות אחת גדולה. ודאות שלא נגמרת איפה שההגיון מתחיל.

כמו כולם גם אצלי לפעמים יש תחושה חסרה. תחושה של חוסר ידיעה. תחושה של פחד שמתגנב בזהירות ושואל שאלות שנשארות פתוחות. שאלות שאף פעם לא ידעתי לענות עליהן.

כמו כולם גם אני נמצאת במצב של המתנה. המתנה לימים אחרים. המתנה לימים של משיח וגאולה. המתנה לימים שנזכה לשבת בשלווה. המתנה לימים שאין בהם קורטוב של דאגה.

התעייפתי, וזה סופי. התעייפתי כי הבנתי שההתעסקות בזה לוקחת ממני את הכוחות. ההתעסקות במה שקורה ובמה שאולי יקרה שואבת ממני את מיכל הדלק שאיתו אני קמה בבוקר.

ההתעסקות המיותרת בעתיד אפילו הקרוב גורמת לי לדאוג. גורמת לי להתעסק בתפל. גורמת לי להתעסק בחושך במקום לחפש את המתג של האור.

הרבה מאד זמן אני מוטרדת וחושבת שאולי הקדוש ברוך הוא מינה אותי ליועצת האישית שלו. יועצת שלא סומכת על מי שתופס את ההגה. יועצת שנמצאת במצב של חוסר אמונה מוחלט.

אז עם כל העייפות המצטברת, אני מחליטה לאסוף את עצמי ולהיכנס פנימה. לאסוף את עצמי  ולהקשיב לנשמה. להקשיב לנקודת האמת שנמצאת בתוכה. להקשיב לקול שמעיר אותי בבוקר בלחישה אחת דקה.

החלטתי להיכנס פנימה ואולי בפעם הראשונה להיות יהודייה בעלת אמונה פשוטה ותמימה. יהודייה שלא מתרשמת מקולות הרקע שנשמעים ברחובות. יהודייה שלא מתרשמת מהרוחות שנושבות. יהודייה שלא מפחדת מהמלחמות שאולי צפויות.

כהרף עין

 בס"ד

86,400 שניות יש לנו ביממה. שניות שעוברות כהרף עין ולא חוזרות.

שניות שבהן אפשר לקיים עוד מצווה. שניות שבהן אפשר לחייך עוד חיוך אחד. 

שניות שבהן אפשר להביט לשמים ולומר תודה.

86,400, שניות יש לנו ביממה שאיתן אפשר לקנות חיי נצח. 

שאפשר בעזרתן לקנות עולם הבא.

אל תתנו להן לחמוק לכם מבין הידיים על הבלי העולם הזה, 

כי יום שעובר... לא חוזר.

לא לשכוח את השליחות

 בס"ד

אומרים לנו המפרשים שביציאת מצריים יצאו רק חמישית מעם ישראל, 

וכל השאר מתו במצריים במכת חשך.

 חשוב שנשים לב שהמילה חשך זה אותיות 'שכח'. 

ומכאן אפשר ללמוד שמי ששוכח את היהדות. מי ששוכח את השליחות.

 מי ששוכח את מי שאמר והיה העולם בעצם בוחר בחושך. 

בעצם בוחר לחיות בחשכה. בוחר להשאר במקום שהאור נמצא בגלות. 

בכל יציאה שלנו לרחוב. לקניות. לעבודה. והכי חשוב במשפחה. צריך לזכור את השם, 

צריך לחשוב איך אני לא שוכח לעשות נחת רוח לאבא שבשמיים.

ברוך שעשני יהודי

 בס"ד

בברכות השחר אנחנו אומרים 'ברוך שלא עשני גוי'. 

שואלים המפרשים למה לא מברכים 'ברוך שעשני יהודי?' 

לכאורה זה יותר פשוט והרבה יותר מדוייק. 

ומסבירים רבותינו זצ'ל שהסיבה שאנחנו מברכים 'ברוך שלא עשני גוי', 

היא בכדי ללמד אותנו שהקדוש ברוך הוא ברא אותי לא גוי.

 והתפקיד שלי זה להיות יהודי. 

השליחות שמוטלת עלי זה להיות יהודיה, עם כל המשתמע מכך. 

חג שכולו אהבה - ט"ו באב

 בס"ד

 

מסופר שלפני שנים שאלו את האדמו"ר מקוצק זצ"ל, למה הקדוש ברוך הוא לא עושה ניסים גלויים בימינו כמו יציאת מצריים, "אם הוא שוב פעם יקרע את ים סוף, כולם יראו את ההשגחה העליונה  ויחזרו בתשובה".  

האדמו"ר הביט באותו אברך ששאל אותו והשיב "אתה רוצה לראות נס גדול יותר מיציאת מצריים?" הנהן האברך בחיוב. "לך תראה חוזר בתשובה. כי לשנות בחירה של אדם זה הרבה יותר גדול מהנס של קריעת ים סוף".

כשהתחלתי לחזור בתשובה כל בחירה שעמדה לפני היתה עבורי כמו יציאת מצריים ממש. בכל רגע נתון הרגשתי שפרעה וחייליו רודפים אחרי ומנסים להחזיר אותי למצריים. להחזיר אותי בבושת פנים ולהסביר לי במילים עדינות שאין סיכוי שאצליח יום אחד באמת לעשות את הבלתי אפשרי. אין סיכוי שאצליח לוותר על החיים שהיו לי רגע אחד לפני.

בכל פעם שבחרתי חצאית ארוכה ושרוולים כהים זה הרגיש כמו לברוח מסופת הוריקן שמנסה  להפיל אותי בחזקה מבלי יכולת להתנגד. מבלי יכולת לסרב.

כל בחירה של שתיקה מול עלבון שמגיע מהמקומות הכי לא צפויים, היתה עבורי כמו לנשוך את השפתיים הכי כואב שאפשר. הכי מדמם שאפשר.

כל בחירה שלי ללכת אחרי מי שאמר והיה העולם, גם אם זה אומר שכולם קוראים לי קיצונית ופנאטית, היתה עבורי עלבון שחותך בבשר החי, ונותן לך אגרוף בבטן הרכה. בבטן שעדיין לא מצליחה להתמודד עם כל ההשלכות של אותה בחירה.

הרבי מקוצק צדק כשאמר שזה נס גדול הרבה יותר. הרבי מקוצק כנראה ידע שאם יש משהו שלם שנקרע לשניים מתוך בחירה אישית, מן הסתם מדובר במשהו פלאי. מן הסתם מדובר במשהו שנמצא מעל הטבע. מעל הבנה כלשהי.

הרבי מקוצק כנראה ידע שלחזור בתשובה זה משהו שקורע לך את הלב מבפנים וחוצה אותך לשתי יבשות, זה משהו שמאלץ אותך לבחור. זה משהו שמאלץ אותך בעצם, לאהוב.

ט"ו באב זה חג של אהבה. אבל עבורי הקטנה זה חג שכולו תזכורת אחת גדולה. תזכורת שמזכירה  את העובדה שהלב שלי מזמן הלך לאיבוד. שהלב שלי כבר מזמן לא נמצא ברשותי. שהלב החצוי שלי נמצא אצל אבא שבשמים.

ט"ו באב זה חג שמזכיר את הכח המניע. שמזכיר את הכח שיחד איתו נלחמתי. את הכח שיחד איתו לא ויתרתי. את הכח שבזכותו קמתי על הרגליים. לכח הזה קוראים אהבה. לכח הזה קוראים לעולם לא להכנע.

 

 

 

 

 

ניגון

 בס"ד

אי אפשר לעבוד את הקדוש ברוך הוא מבלי לנגן

מבלי לשמוע את המיתרים פורטים על הנשמה.

מבלי להבין שאתה בעצם כלי אחד מתזמורת ענקית שנקראת יהדות

מבלי להבין שאתה בכל יום צריך לכוון את עצמך...

לקצב הנכון, לתו הנכון... לרצונו של מקום.

מצרפת לכם את הניגון שאיתו אני מתחילה את היום...

 כשרוב הבית עדיין ישן..

תהנו...

שיעור בהמתנה

בס"ד

 

הבטחתי לעצמי לא להתלונן על החום. לא להתלונן על הלחות, לא להתלונן על היתושים ועל הנגזרות של הקיץ. הבטחתי. אבל כנראה שאני לא מספיק טובה בהבטחות שקשורות למזג האוויר.

קצת קשה לי עם זה שהרעש היחידי שמלווה אותי כמעט כל היום זה הרעש של המזגן, או המאוורר, או שניהם ביחד, עד שלפעמים יש בי חשש שבכוונתם להישאר מחוברים לשקע החשמל לנצח.

זה מרגיש שהכל עומד מלכת. הכל נעצר ולא מתקדם לשום מקום. הכל עייף ובלי יותר מידי כח. סוג של עייפות שהצטברה די הרבה זמן ואין לה כוונה לפוג גם אחרי שנת צהריים איכותית.

אחרי שגמרתי את מכסת התלונות היומית ניסיתי להתבונן. ניסיתי להבין. לבדוק איפה כל חודש תמוז בואכה חודש אב פוגש אותי בחיי היומיום. איפה הקיץ הלוהט משקף אותי. משקף את רונית. את המציאות העכשווית שלי.

ניסיתי לבדוק איפה העייפות שלי באה לידי ביטוי. איפה אני מרגישה שאין לי יותר מידי כח. איפה זה נגמר אצלי הרבה לפני שזה התחיל. ניסיתי לבדוק איפה אני מרימה ידיים ולא מתקדמת לשום מקום.

חלפה במוחי המחשבה שאולי המטרה של הקיץ זה להצביע על סיום. להצביע על סיום השנה. הקיץ בא ללמד אותנו ואותי במיוחד שאולי זה הקץ. קיץ מלשון 'קץ'. הקץ של השנה ממשמש ובא.

אולי השרב הכבד שמייבש כל חלקה טובה, בעצם קורא לעצור, בעצם מבקש ממני לעשות סיכום. מבקש ממני להכין רשימה סופית עם הסקת מסקנות.  

אולי הקיץ בא לומר לי שמעכשיו זה יכול רק להשתפר. שמעכשיו זה יכול רק להיות טוב יותר. שעכשיו אני נדרשת להיות במצב של המתנה מבלי יכולת להשפיע על מזג האוויר או לעשות משהו. עכשיו אני צריכה רק להמתין לרוח. להמתין לגשם. להמתין עם הרבה סבלנות וגישה חיובית לסביבה הקרובה שחיה איתי בתוך הבית.

הקיץ אולי בא ללמד אותי שיעור בהמתנה. שיעור בעצירה. שיעור שמחייב אותי להישאר במקום אחד, מבלי לנקוט עמדה. מבלי להיות תמיד בשליטה. הקיץ בא ללמד אותי לעצור ולקחת נשימה עמוקה עמוקה, ולדעת שעכשיו אני מחכה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שבת זה....

 בס"ד

שבת זה שפיות.

שבת זה נשימה.

שבת זה נשמה.

שבת זה אהבה.

שבת זה געגוע.

שבת זה נתינה.

שבת זה שבת

מכל מלאכתו....

אולי היום... טור חדש !

 בס"ד

 

רגע לפני הצום. רגע לפני שזה קורה. אני רוצה לומר לך משהו אבא. אני מבקשת לומר לך משהו שיושב אצלי כבר די הרבה זמן. משהו שיושב בתוכי ולא מרפה ממני.

נכון שאני לא פסיכולוגית ואין לי השכלה טיפולית כלשהי, וגם אין לי כל כוונה לרכוש מיומנות כלשהי בנושא שתעזור לי בהמשך הדרך.

אבל בכל זאת אני מבקשת לומר שאם שואלים כל פסיכולוג או עובד סוציאלי או בעל מקצוע אחר כולם יתנו את אותה התשובה. כולם יתנו את אותו המענה.

כולם ללא יוצא מן הכלל יאמרו שילדים שגדלים ללא בית הם בדרך כלל ילדים פגיעים יותר, מדובר בילדים שלא מצליחים להתרומם מההריסות.

כולם ללא יוצא מן הכלל יאמרו לך שילדים שגדלים ללא בית לא יכולים לגדול ללא סטייה מהתקן, וללא בעיות התנהגות המצביעות על חור גדול שקיים בתוך הלב.

כולם ללא יוצא מן הכלל יאמרו לך שזה מאד קשה להדביק את הפער ואת החוויה הקשה שהם עברו ולהחזיר אותם לתפקוד מלא.

כולם ללא יוצא מן הכלל יאמרו לך שהנפש שלהם חצויה ובוודאי סוחבת איתה פצעים עמוקים שלא הגלידו למרות השנים שעברו, וספק רב אם יגלידו בכלל.

כולם ללא יוצא מן הכלל יאמרו לך שיש להם בוודאי משקעים שצפים ועולים בכל פעם שהם נזכרים שהיה להם בית. שהיה להם מחסה.

כולם ללא יוצא מן הכלל יאמרו לך שהם נושאים איתם מטען כבד של זכרונות ילדות, ושל קירות חזקים שנטעו בהם בטחון כל זמן שהיו יציבים.

כולם יאמרו לך אבא שלא אפשרי לילדים לגדול בלי בית, ובלי קורת גג מעל הראש. שזה לא אפשרי להישאר ככה כל כך הרבה שנים, עם צלקות ועם דמעות שלא ידוע מתי הן נגמרות.

זה ממש כואב בגוף לחיות עם געגוע מתמשך. עם געגוע קבוע שאין לו מרפא. עם געגוע לבית. לבית משלנו. עם געגוע לנוכחות של אבא. עם געגוע לריח שעדיין נמצא באפנו.

תראה אותנו אבא. ואת הנסיבות המקילות, ומה כבר אפשר מאיתנו לצפות. תראה שאנחנו מגיעים מבית הרוס ושבור. שאנחנו מגיעים מבית שנשאר ממנו רק כותל אחד. כותל אחד שמעיד עלינו שאנחנו אוהבים. כותל אחד שמעיד עלינו שאנחנו לא מוותרים.

תראה אותנו אבא, כל כך עייפים מהקרבות, כל כך עייפים ממלחמות אבודות. כל כך עייפים מהקליפות שלא עוזבות. כל כך עייפים אבא, מלצפות.

תראה אותנו אבא עדיין יושבים על הרצפה, עדיין עם אותה תקווה נושנה. תראה אותנו אבא יושבים על הרצפה עם ציפייה דרוכה, שאולי היום זה יקרה. שאולי היום אתה תופיע. תראה אותנו אבא מבעד לפצעים, מבעד לכאבים, מבעד לכל המחסומים, ותזכור שאנחנו לך מחכים.