חג שכולו אהבה - ט"ו באב

 בס"ד

 

מסופר שלפני שנים שאלו את האדמו"ר מקוצק זצ"ל, למה הקדוש ברוך הוא לא עושה ניסים גלויים בימינו כמו יציאת מצריים, "אם הוא שוב פעם יקרע את ים סוף, כולם יראו את ההשגחה העליונה  ויחזרו בתשובה".  

האדמו"ר הביט באותו אברך ששאל אותו והשיב "אתה רוצה לראות נס גדול יותר מיציאת מצריים?" הנהן האברך בחיוב. "לך תראה חוזר בתשובה. כי לשנות בחירה של אדם זה הרבה יותר גדול מהנס של קריעת ים סוף".

כשהתחלתי לחזור בתשובה כל בחירה שעמדה לפני היתה עבורי כמו יציאת מצריים ממש. בכל רגע נתון הרגשתי שפרעה וחייליו רודפים אחרי ומנסים להחזיר אותי למצריים. להחזיר אותי בבושת פנים ולהסביר לי במילים עדינות שאין סיכוי שאצליח יום אחד באמת לעשות את הבלתי אפשרי. אין סיכוי שאצליח לוותר על החיים שהיו לי רגע אחד לפני.

בכל פעם שבחרתי חצאית ארוכה ושרוולים כהים זה הרגיש כמו לברוח מסופת הוריקן שמנסה  להפיל אותי בחזקה מבלי יכולת להתנגד. מבלי יכולת לסרב.

כל בחירה של שתיקה מול עלבון שמגיע מהמקומות הכי לא צפויים, היתה עבורי כמו לנשוך את השפתיים הכי כואב שאפשר. הכי מדמם שאפשר.

כל בחירה שלי ללכת אחרי מי שאמר והיה העולם, גם אם זה אומר שכולם קוראים לי קיצונית ופנאטית, היתה עבורי עלבון שחותך בבשר החי, ונותן לך אגרוף בבטן הרכה. בבטן שעדיין לא מצליחה להתמודד עם כל ההשלכות של אותה בחירה.

הרבי מקוצק צדק כשאמר שזה נס גדול הרבה יותר. הרבי מקוצק כנראה ידע שאם יש משהו שלם שנקרע לשניים מתוך בחירה אישית, מן הסתם מדובר במשהו פלאי. מן הסתם מדובר במשהו שנמצא מעל הטבע. מעל הבנה כלשהי.

הרבי מקוצק כנראה ידע שלחזור בתשובה זה משהו שקורע לך את הלב מבפנים וחוצה אותך לשתי יבשות, זה משהו שמאלץ אותך לבחור. זה משהו שמאלץ אותך בעצם, לאהוב.

ט"ו באב זה חג של אהבה. אבל עבורי הקטנה זה חג שכולו תזכורת אחת גדולה. תזכורת שמזכירה  את העובדה שהלב שלי מזמן הלך לאיבוד. שהלב שלי כבר מזמן לא נמצא ברשותי. שהלב החצוי שלי נמצא אצל אבא שבשמים.

ט"ו באב זה חג שמזכיר את הכח המניע. שמזכיר את הכח שיחד איתו נלחמתי. את הכח שיחד איתו לא ויתרתי. את הכח שבזכותו קמתי על הרגליים. לכח הזה קוראים אהבה. לכח הזה קוראים לעולם לא להכנע.