לצעוק בדממה

 בס"ד

 

הרבי מקוצק זצ"ל אמר בשם רבו היהודי הקדוש מפשיסחה, ש"אין זעקה כדממה". הרבי רצה לומר לנו שהזעקה החזקה ביותר נשמעת בדממה. היא נשמעת הכי חזק כשאף אחד לא שומע.

העולם כולו בנוי על צעקה.  על שקט מתמשך שמופר ברגע אחד וחותך את הדממה. משאיר אותה מכווצת כולה. מנסה להכיל את העוצמה.

העולם שלנו בנוי מאבנים שנערמות אחת על השניה. אבנים של זעקה. של שוועה, של עיניים קרועות לרווחה שמביטות למעלה ומבקשות את העזרה.

העולם שלנו בנוי על דקה אחת של חוסר אונים שבה הלב נפתח וקורא לשוכן מרומים. מבקש את הקירבה. את חבל ההצלה.

העולם שלנו בנוי על אותה נקודה של זמן שבה מושטת היד ומבינה את האפסיות של עצמה. מבינה את אוזלת ידה. את העובדה שרק הוא יכול לחבק אותה.

לפעמים הייתי רוצה ללכת לאיבוד בתוך אותה המציאות. בתוך אותו השקט. בתוך מחול התפילות הבלתי נשמעות. בתוך ים המילים. בתוך ים הדמעות.

הייתי רוצה ללכת בשדות ירוקים. ביערות עם צמרות של עצים שלא נגמרים, ולספר לו את האמת. ללחוש לו את הצעקה. ללכת לאיבוד בתוך הדממה.

הייתי רוצה ללכת בכיוון של הרוח ולצעוק את הלב. להוציא אותו החוצה. לבקש ממנו שיתן לי הרבה הרבה כח. לבקש ממנו שלא ישכח שאני כאן מחכה.

הייתי רוצה לנשום עמוק את האוויר ולשחרר אנחה אחת מדוייקת. לשחרר דפים שלמים שכתובים בתוך השקט. לשחרר את השאלות. את ההסברים.

הייתי רוצה לעלות אל ראש ההר ולצעוק לו שזה קשה. שזה כמעט בלתי אפשרי לעשות את הדבר הנכון. הדבר הראוי. המקובל.

הייתי רוצה לצעוק אליו עד בלי די. עד שיגמרו הכוחות. עד שיעלמו להן כל האותיות. הייתי רוצה לצעוק עד שיירגעו בתוכי רוחות סוערות.

הייתי רוצה לקבל ממנו הבטחה. שלעולם לא יקח ממני את הצעקה. כי לחיות בלי תפילה, זה לא חיים בכלל. זה כמו לחיות עם גוף בלי נשמה. זה לנשום בלי אוויר.

הרבי מקוצק אומר שאין זעקה כדממה. ואני חושבת שזה מדוייק עד להכאיב. זה מסביר במשפט אחד את המהות של העולם. את המהות של הנשמה. את הקשר. את האהבה. את הפשטות שיש בצעקה שנשמעת בדממה.