הבורחים

 בס"ד

 

פעם הייתי טובה בריצה למרחקים קצרים. לא אהבתי את מה שכרוך במסלולים ארוכים. זה הרגיש לי מייגע לחשב את המרחק ואת הנשימות בכדי שאצליח להגיע לקו הסיום.

תמיד העדפתי את הקצר. את המהיר את מה שדורש ממני כמה שפחות. שנים סברתי שאני לא בנויה למשהו אחר. שאין לי את יכולת ההתמדה. את העקשנות הנדרשת.

הייתי באזור הנוחות והשלווה. אזור שכבש אותי לגמרי. אזור ששמור לאלו שבוחרים בפחד. במוכר. לאלו שלא רוצים לחצות את הקווים.

כנראה שהיה לי נוח. נוח מידי. עד שהשם יתברך החליט להוציא אותי מהמשבצת המוכרת, וללמד אותי שיעור בריצה. שיעור ביגיעה. שיעור שיימשך עד היום האחרון.

כל ההתנגדות שהגשתי, כולל בקשות בשלושה העתקים שבהם הבעתי את מחאתי על הדרך, ועל האורך של המסלול, לא עזרו לי. השם החליט להריץ אותי אליו, ויהי מה.

זה התחיל עם מחלה שהכאיבה לי בכל הגוף, בואכה ייסורים בנפש ובהבנה חד משמעית שאני לא יכולה יותר לעמוד במקום. שהגיע הזמן להחליף את הנעליים. הגיע הזמן לשים נעלי ספורט ולצאת לדרך.

כשעליתי על המסלול שמוביל בית אל, שמתי לב שאני שייכת לקבוצה גדולה מאד של ספורטאים. קבוצה של רצים. אני שייכת לקבוצה של בורחים.

קבוצה שכבר אלפי שנים בורחת אל אבא. בורחת מהשקר. בורחת מההבל. בורחת מהכאבים, ובמקרה שלי, בורחת בעיקר מעצמה.

אני שייכת לאלו שבורחים. לאותה קבוצה של אלופי העולם בריצה מהירה לעבר המטרה. לעבר קו הסיום. לעבר הקדושה. קבוצה של עקשנים.

אני שמחה להיות שייכת לקבוצה הותיקה בעולם שמחזיקה בכתר, שמחזיקה בתורה כבר אלפי שנים, וממשיכה לרוץ כנגד הרוח. כנגד כל הרוחות כולן.

אני עדיין בתחילת המסלול שמלמד אותי איך לקחת אוויר ואיך לנשום נכון. איך להזהר מהבורות שבדרך, ואיך לשים לב לכל אלו שרצים לידי. אני עדיין לומדת איך לעשות את זה נכון.

למדתי תוך כדי תנועה שהכי בטוח זה לברוח אל השם. לברוח אל המסתור. לברוח אל הכנפיים שעוטפות. לברוח אל הידיים שמחבקות.

אני ממשיכה לברוח בכל הכח ומנסה להדביק את הפער. מנסה לבנות את הגשרים. מנסה להשאיר מאחורה את כל ההרגלים. את כל השקרים שליוו אותי בדרך הקצרה.

אני ממשיכה לברוח עם רגליים כואבות, ועם שרירים תפוסים, אני ימשיך יחד עם כולם לרוץ לעבר הרחמים. אני אמשיך לרוץ עד שאשיג את הדבקות בחי העולמים.