לטפס אל ראש ההר - טור חדש!

בס"ד

הייתי רוצה לטפס אל ראש ההר ולצעוק. לומר למי שאמר והיה העולם שזה קשה. שזה מעל ומעבר ליכולות שלי.

הייתי רוצה לעלות על מגדל הכי גבוה שיש, ולומר למי שברא שמים וארץ שאין בי את האפשרויות שהוא מייחס לי.

הייתי רוצה לרוץ במדרגות המפותלות ולומר למי שבורא ניב שפתיים שהחולשה נמצאת שם תמיד ושולחת בי זרועות.

הייתי רוצה לרוץ במעלה הגבעה המחודדת ולומר לשוכן מרומים שאני עדיין קטנה. אני עדיין לא מסוגלת לעוף כל כך גבוה.

הייתי רוצה לצעוד בשביל המאובק מעפר ורוח נודדת ולומר למלכו של עולם שהציפיה ממני היא לא הגיונית. היא רחבה מיני ים.

הייתי רוצה לשרך את רגלי בדרכים השונות ולומר לאדון הרחמים שזה גדול עלי. שזה מרגיש כמו נעליים במידה שלא שייכת לי.

הייתי רוצה לנדוד למחוזות אחרים. למקומות שחוץ ממנו אף אחד לא נמצא שם, ולומר לו את האמת. לומר לו שאני לא ממש מצליחה. שאני לא ממש יכולה.

הייתי רוצה להסביר לו שאני יותר מידי פעמים נופלת. שאני יותר מידי פעמים מתרסקת. שאני לא ממש מסוגלת. שאין בי את האמונה הנדרשת בכדי לקום בכל פעם מחדש.

הייתי רוצה לחפש אותו בתוך הלב ולהסביר לו שזה חזק ממני. שיצר הרע מהתל בי. ומנצח אותי כבר בסיבוב הראשון. משאיר אותי בלי טיפה של כבוד.

הייתי כל כך רוצה ללכת ליער גדול מלא בעצים. ולומר לו שאני מבקשת את הרחמים. שאני מבקשת מלפנים משורת הדין. שאני מבקשת את העזרה.

שאני מבקשת שיעזור לי לתקן את העבר. שיעזור לי לתקן את מה שנחרב. את מה שדאגתי להרוס בשתי ידי. להוכיח לו שאין בי את האפשרות לעשות את זה לבד.

הייתי רוצה לשפוך דמעות, ולהתחנן על נפשי. להתחנן על נשמתי. להסביר לו שאני צריכה הצלה גם מעצמי. הצלה מהמחשבות. מהמידות. מחוסר האמונה.

הייתי רוצה לטפס על ההר הכי גבוה, ועל הגבעות המחודדות. הייתי רוצה לרוץ ביערות, ולחפש אותו בשדות. הייתי רוצה שישמע. הייתי רוצה שידע.

הייתי רוצה שיבין כמה שאני מחכה לגאולה. גאולה מהכבלים של היצר. גאולה מגאווה שלא נגמרת. גאולה מכעס ומקנאה. גאולה שאין לי אפילו מושג מאיפה היא בעצם מתחילה.

הייתי רוצה שידע שאני כאן כבר מוכנה. מוכנה לרגע הזה שהוא יופיע. מוכנה לרגע הזה שנקרא רחמים. לרגע הזה שקוראים לו גאולת עולמים.

 

 

 

חומות של קדושה

 בס"ד

 

רגע אחד של חוסר תשומת לב. רגע אחד שבו הלב מפסיק לחפש את השורש. את המקור. את הבריאה מתחילתה. מראשיתה.

רגע אחד שבו היה אכפת קצת פחות. רגע אחד של קימה בבוקר, מבלי לחפש את הזריחה. מבלי לחפש את הרגע שבו האור מתחיל לעטוף את העולם.

רגע אחד שבו חסרה היראה. רגע אחד שבו מוותרים על הפחד. מבקשים להיפרד מכל מה שנשמע מכביד. מאיים.

רגע אחד שבו לא מרגישים את אותן הפעימות, רגע אחד שבו לא שומעים את זרימת הדם בעורקים, את האהבה הבלתי נגמרת לשוכן מרומים.

רגע אחד שבו הרשנו ליצר הרע לעשות בנו חורים. לפורר את היסודות שעליהם אנחנו בנויים. רגע אחד קטן שבו הסדקים הראשונים מתחילים לבצבץ. נשמעים מכל עבר.

רגע אחד קטן שבו הרגשנו עייפות ונרדמנו בשמירה. לא הצבנו מספיק שומרים שיאמרו לנו איפה לעצור. רגע אחד שבו נבקעו לנו החומות ברעש שמזעזע את העולם.

רעש שמכאיב לאדמה. מכאיב לנשמה. רעש שמהדהד בתוך הלב ושואל למה לא עשינו יותר בימים של  לפני. רגע אחוד ששואל למה גם עכשיו אנחנו לא עושים יותר.

איך זה שגם אחרי אלפי שנים אנחנו עדיין באותה נקודה. עדיין באותה טלטלה. עדיין הספינה שטה לה וקורותיה רעועים. איך זה שעדיין לא למדנו איך לשמור על הפתחים.

עדיין זה מכאיב בבטן הרכה. עדיין זה מרגיש כאילו אתמול זה קרה. שרק אתמול נבקעו החומות. שרק אתמול נחרבה העיר, ולקחה איתה את השארית האחרונה. מותירה אותנו עם מים מלוחים.

מים מלוחים מדמעות רותחות. מים מלוחים מדמעות של צער. של חרטה. על מה שיכול היה להיות ועל מה שכבר קרה. דמעות של בנים שמתגעגעים לאבא. דמעות של בנים שמתגעגעים לריח של בית. ולכתף מנחמת.

דמעות של חורבן. דמעות שהגיעו אלינו כי לא שמנו לב. כי לא הקפדנו. כי לא ראינו את האמת. לא השכלנו להטות אוזן ולחזור אחורה. לנקודת ההתחלה. לנקודה הראשונית.

לנקודה שבה היו לנו חומות בצורות. חומות חזקות. חומות שנטועות היטב בתוך הקרקע. חומות עם יסודות מוצקים שלא נסדקים מכל רוח שנושבת, או מכל אופנה מתחלפת.

חומות של הגנה. חומות של צניעות. חומות של חוקים ומשפטים והליכה אחרי מי שאמר והיה העולם. חומות של אמונה בלתי מתפשרת. חומות של תקווה. חומות של קדושה.

 

 

 

גרסה משופרת

 בס"ד

  

הייתי רוצה לתת לו מתנה. לתת לו משהו שיעיד על הכרת הטוב. על השמחה שממלאת אותי בכל פעם שאני רק מבינה כמה חסד ורחמים מקיפים אותי.

הייתי רוצה לצעוק בקול חזק, שכל העולם ישמע כמה שאני מודה. כמה שאני עמוסה ברגשות חמים, שרוצים לבקוע ולמצוא את דרכם אליו. לא-ל המיוחד.

הייתי מבקשת להשביע רצון. לשמח. לתת את הכי טוב שאפשר. לארוז בסרט כחול מתנה מושקעת, עם בלונים שמאיימים לעוף ברגע שמשחררים אותם.

הייתי מאד רוצה, אבל מה אפשר לתת למי שיש לו הכל. למי שכל העולם הזה וכל העולמות כולן תחת הבעלות שלו. עם אישור בטאבו על כל צעד ושעל.

הרי כל שי שאני אגיש יראה צנוע כל כך ביחס לגודל שלו. לעוצמה. כל דבר יהיה כל כך קטן לעומתו. לעומת רוממותו יתברך.

ככל שאני הופכת בדבר אני מגלה שהידיים שלי ריקות. שאין לי יותר מידי באמתחתי. שלא לדבר על חוסרים תמידיים במחסנים שלא דאגתי למלא במהלך החיים.

אני מאד רוצה לתת לו מתנה ונדמה לי שיש רק דבר אחד שאולי אני יכולה לתת, אולי אני יכולה להגיש. נראה לי שאני יכולה לתת לו רק את עצמי. רק את הגרסה המשופרת שלי.

המתנה הטובה ביותר היא לשפר את הגרסה הקיימת. שזה בעצם להיות אחרת. להיות שונה. להיות יותר טובה. להוציא את הפסולת שמחכה שם הרבה זמן לצאת החוצה.

הייתי רוצה לתת לו נקיון אמיתי. כמו בית בוהק בערב פסח. נקיון של מידות שלא שייכות. נקיון של קנאה. של תחרות. נקיון של גאווה שצועקת בקול רם שמחריש אזניים.

הייתי רוצה לעשות למענו יותר. הייתי רוצה לשדרג את עצמי ולהיפרד מהשקר ומהעמדת הפנים. להיפרד מהמשחק האינסופי שמסתיר את האור. שמעכב אותי מלהגיע אליו. מלעבוד אותו.

הייתי רוצה לעטוף את עצמי. בסרט כחול וורוד ולומר לו שהצלחתי לעשות את הבלתי אפשרי. שהצלחתי להשתנות בעצמי. שהצלחתי איפה שנכשלתי יותר מידי פעמים.

המתנה שאני רוצה להעניק לאבא שבשמיים אחרי 120 שנה זה את הגרסה המשופרת והמשודרגת של ילדה שנלחמת. ילדה שמסרבת להשלים עם החושך. הייתי רוצה לתת לו את הגרסה המשופרת של רונית.

תתפללו עלי שאצליח להתקדם לעבר המטרה. תתפללו עלי שאצליח להתקדם לעבר המתנה. לעבר התשובה האמיתית. תשובה שיש בה כנות. תשובה שנוגעת באמת לאמיתה.

תתפללו עלי שאצליח להציל את הנשמה. את מה שלא הצלחתי לעשות עד לכתיבת שורות אלה. שאצליח לשמח. לרצות. להצדיק את האמון שניתן בי. תתפללו עלי שאצליח להשתנות.