לטפס אל ראש ההר - טור חדש!

בס"ד

הייתי רוצה לטפס אל ראש ההר ולצעוק. לומר למי שאמר והיה העולם שזה קשה. שזה מעל ומעבר ליכולות שלי.

הייתי רוצה לעלות על מגדל הכי גבוה שיש, ולומר למי שברא שמים וארץ שאין בי את האפשרויות שהוא מייחס לי.

הייתי רוצה לרוץ במדרגות המפותלות ולומר למי שבורא ניב שפתיים שהחולשה נמצאת שם תמיד ושולחת בי זרועות.

הייתי רוצה לרוץ במעלה הגבעה המחודדת ולומר לשוכן מרומים שאני עדיין קטנה. אני עדיין לא מסוגלת לעוף כל כך גבוה.

הייתי רוצה לצעוד בשביל המאובק מעפר ורוח נודדת ולומר למלכו של עולם שהציפיה ממני היא לא הגיונית. היא רחבה מיני ים.

הייתי רוצה לשרך את רגלי בדרכים השונות ולומר לאדון הרחמים שזה גדול עלי. שזה מרגיש כמו נעליים במידה שלא שייכת לי.

הייתי רוצה לנדוד למחוזות אחרים. למקומות שחוץ ממנו אף אחד לא נמצא שם, ולומר לו את האמת. לומר לו שאני לא ממש מצליחה. שאני לא ממש יכולה.

הייתי רוצה להסביר לו שאני יותר מידי פעמים נופלת. שאני יותר מידי פעמים מתרסקת. שאני לא ממש מסוגלת. שאין בי את האמונה הנדרשת בכדי לקום בכל פעם מחדש.

הייתי רוצה לחפש אותו בתוך הלב ולהסביר לו שזה חזק ממני. שיצר הרע מהתל בי. ומנצח אותי כבר בסיבוב הראשון. משאיר אותי בלי טיפה של כבוד.

הייתי כל כך רוצה ללכת ליער גדול מלא בעצים. ולומר לו שאני מבקשת את הרחמים. שאני מבקשת מלפנים משורת הדין. שאני מבקשת את העזרה.

שאני מבקשת שיעזור לי לתקן את העבר. שיעזור לי לתקן את מה שנחרב. את מה שדאגתי להרוס בשתי ידי. להוכיח לו שאין בי את האפשרות לעשות את זה לבד.

הייתי רוצה לשפוך דמעות, ולהתחנן על נפשי. להתחנן על נשמתי. להסביר לו שאני צריכה הצלה גם מעצמי. הצלה מהמחשבות. מהמידות. מחוסר האמונה.

הייתי רוצה לטפס על ההר הכי גבוה, ועל הגבעות המחודדות. הייתי רוצה לרוץ ביערות, ולחפש אותו בשדות. הייתי רוצה שישמע. הייתי רוצה שידע.

הייתי רוצה שיבין כמה שאני מחכה לגאולה. גאולה מהכבלים של היצר. גאולה מגאווה שלא נגמרת. גאולה מכעס ומקנאה. גאולה שאין לי אפילו מושג מאיפה היא בעצם מתחילה.

הייתי רוצה שידע שאני כאן כבר מוכנה. מוכנה לרגע הזה שהוא יופיע. מוכנה לרגע הזה שנקרא רחמים. לרגע הזה שקוראים לו גאולת עולמים.