חומות של קדושה

 בס"ד

 

רגע אחד של חוסר תשומת לב. רגע אחד שבו הלב מפסיק לחפש את השורש. את המקור. את הבריאה מתחילתה. מראשיתה.

רגע אחד שבו היה אכפת קצת פחות. רגע אחד של קימה בבוקר, מבלי לחפש את הזריחה. מבלי לחפש את הרגע שבו האור מתחיל לעטוף את העולם.

רגע אחד שבו חסרה היראה. רגע אחד שבו מוותרים על הפחד. מבקשים להיפרד מכל מה שנשמע מכביד. מאיים.

רגע אחד שבו לא מרגישים את אותן הפעימות, רגע אחד שבו לא שומעים את זרימת הדם בעורקים, את האהבה הבלתי נגמרת לשוכן מרומים.

רגע אחד שבו הרשנו ליצר הרע לעשות בנו חורים. לפורר את היסודות שעליהם אנחנו בנויים. רגע אחד קטן שבו הסדקים הראשונים מתחילים לבצבץ. נשמעים מכל עבר.

רגע אחד קטן שבו הרגשנו עייפות ונרדמנו בשמירה. לא הצבנו מספיק שומרים שיאמרו לנו איפה לעצור. רגע אחד שבו נבקעו לנו החומות ברעש שמזעזע את העולם.

רעש שמכאיב לאדמה. מכאיב לנשמה. רעש שמהדהד בתוך הלב ושואל למה לא עשינו יותר בימים של  לפני. רגע אחוד ששואל למה גם עכשיו אנחנו לא עושים יותר.

איך זה שגם אחרי אלפי שנים אנחנו עדיין באותה נקודה. עדיין באותה טלטלה. עדיין הספינה שטה לה וקורותיה רעועים. איך זה שעדיין לא למדנו איך לשמור על הפתחים.

עדיין זה מכאיב בבטן הרכה. עדיין זה מרגיש כאילו אתמול זה קרה. שרק אתמול נבקעו החומות. שרק אתמול נחרבה העיר, ולקחה איתה את השארית האחרונה. מותירה אותנו עם מים מלוחים.

מים מלוחים מדמעות רותחות. מים מלוחים מדמעות של צער. של חרטה. על מה שיכול היה להיות ועל מה שכבר קרה. דמעות של בנים שמתגעגעים לאבא. דמעות של בנים שמתגעגעים לריח של בית. ולכתף מנחמת.

דמעות של חורבן. דמעות שהגיעו אלינו כי לא שמנו לב. כי לא הקפדנו. כי לא ראינו את האמת. לא השכלנו להטות אוזן ולחזור אחורה. לנקודת ההתחלה. לנקודה הראשונית.

לנקודה שבה היו לנו חומות בצורות. חומות חזקות. חומות שנטועות היטב בתוך הקרקע. חומות עם יסודות מוצקים שלא נסדקים מכל רוח שנושבת, או מכל אופנה מתחלפת.

חומות של הגנה. חומות של צניעות. חומות של חוקים ומשפטים והליכה אחרי מי שאמר והיה העולם. חומות של אמונה בלתי מתפשרת. חומות של תקווה. חומות של קדושה.